בש"פ 1381/09 מוחמד גבלי נ. מדינת ישראל

בעניינם של העוררים 1-2

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ל' ברודי ) בתיק מ"ת 6324-01-09 מיום 12.2.2009, לפיה הוחלט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

כנגד העוררים הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום ובו שני אישומים, המייחס לעוררים 1 ו-2 עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של נשיאת נשק, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; לעורר 1 מיוחסת בנוסף עבירה של החזקת נשק, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין; ולעורר 3 מיוחסת עבירה של סיוע לאחר מעשה, לפי סעיף 261(1) לחוק העונשין.

לפי המתואר באישום הראשון, ביום 11.10.2008 בשעה 6:00 בבוקר לערך, נסעו העוררים 1 ו-2

בכביש 6 לכיוון דרום ברכב מסוג "יגואר" בצבע שחור (להלן: היגואר ), יחד עם אדם אחר שזהותו אינה ידועה. העורר 1 ישב במושב שליד מושב הנהג ובידי השלושה היה אקדח בקוטר 9 מ"מ ומחסניות תואמות. באותה עת נסע ג'יפ מסוג "פולקסוואגן" מכיוון דרום לצפון על כביש 6 בו ישבו ג'מאל עמרייה, רעות בוזגלו, נור אגבריה ואביבית בוזגלו (להלן: המתלוננים ). בהגיע היגואר למחלף אייל על כביש 6, ביצע הרכב סיבוב פרסה והחל דולק אחר הג'יפ. בשעה 6:05 לערך, צפונית למחלף ניצני עוז שבכביש 6, ירה העורר 1, באמצעות האקדח שהיה עמו, 13 יריות לעבר רכבם של המתלוננים. כתוצאה מהירי נפגעו שלושה מיושבי הרכב– נור אגבריה נפגע בראשו והתעוור בעינו השמאלית; רעות בוזגלו נפגעה בראשה ונזקקה לניתוח; וג'מאל אגבריה נפצע בראשו ובידו. לאחר אירוע הירי איבדו העוררים 1 ו-2, ואותו אדם שלישי, שליטה ברכב היגואר אשר התנגש במעקה הבטיחות של הכביש. בשלב זה יצרו נוסעי היגואר קשר עם העורר 3 אשר מילט אותם מהמקום ברכבו.

לפי המתואר באישום השני, ביום 24.12.2008 בשעה 6:40 לערך, הגיע מוחמד עבד אל קאדר לשמור על ביתו של העורר 1 בטייבה. במסגרת תפקידו נשא רובה סער מסוג קלצ'ניקוב ושתי מחסניות תואמות מלאות בכדורים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט המחוזי מרכז בקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם (מ"ת 6324-01-09). עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב קישורם של העוררים לרכב היגואר הנטוש שנמצא בכביש 6, וממנו נטען כי בוצע הירי. ביום 12.2.2009 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ל' ברודי ) את הבקשה. בית המשפט המחוזי סקר את חומר הראיות אשר הוצג לפניו ומצא כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העוררים 1 ו-2 לרכב האמור. בית המשפט המחוזי ציין כי אף אם יקבל את עמדת העורר 1 כי מסר הסבר להימצאות טביעת אצבעו במכונית עוד לפני שכלל ידע כי זו נמצאה, הרי שהסבר זה הינו בגדר עדות כבושה ודלה בפרטים אשר אינה נותנת הסבר מניח את הדעת לממצא זה. נוסף לכך נמצא כי איכון שיחות, שנעשה במסגרת מחקר תקשורת, ממספר הטלפון הסלולארי השייך לעורר 1 על פי הודעת אדם בשם מאיר שירי (להלן: שירי ), מעיד על הימצאותו בזירת אירוע הירי.

אשר לעורר 2, בית המשפט מצא כי כנגד גרסתו כי רכב היגואר נגנב ממנו, קיימות הודעות סותרות ושיחות טלפון מוקלטות עם סוכן רכב בשם תומר, אשר מהן עולה לכאורה כי הודה שהיה מעורב בתאונה. אשר לעורר 3, נמצא כי נעשו שיחות טלפון בינו לבין העורר 1 ובין השניים הללו ואדם שלישי בזמן אירוע הירי, אשר איכונם מקשר אף אותו לזירת האירועים. נוסף על כך ייחס בית המשפט המחוזי משקל לשתיקתם של העוררים במהלך חלקם הארי של חקירותיהם. לאחר שקבע בית המשפט המחוזי כי קיימות נגד העוררים ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים להם, הוא קבע כי קיימת בעניינם עילת מעצר ומסוכנות גבוהה, אשר לאור נסיבות המקרה אינה ניתנת לאיון על ידי חלופת מעצר. לפיכך הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העורר 1, לא הוכח כי מספר הטלפון הסלולארי המיוחס לו ואוכן בקרבת אירוע הירי אכן שייך לו והיה בחזקתו בזמן האירועים. כמו כן, שירי אשר אישש כי המספר שאוכן בקרבת האירועים אכן שייך לעורר 1, מסר בעדותו מיום 29.12.2008 כי שיחת הטלפון האחרונה שערך עם העורר 1 התקיימה לפני מספר חודשים, ועל כן יש להוכיח כי מספר טלפון זה עדיין בחזקתו. עוד הוסיף לעניין זה כי מזכר משטרתי מיום 3.11.2008 מציין שלושה מספרי טלפון אשר משמשים את העורר 1, ואילו המספר ששירי טען כי שייך לו אינו מופיע במזכר. אשר לטביעת האצבע אשר נמצאה ברכב היגואר, טוען העורר 1 כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך כי בא כוחו נתן לכך הסבר בטרם כלל הוצגה לו טביעת האצבע על ידי המשיבה. גרסתו זוכה לחיזוק מדבריו של העורר 2 אשר טען בהודעתו מיום 21.12.2008 כי אנשים ממשפחת עבדל קאדר עשו "סיבוב" ברכב יום לפני האירועים נשוא כתב האישום. לאור זאת טוען הוא, נשמט הבסיס הראייתי מגרסת המשיבה. אשר לאירועים נשוא האישום השני, טוען העורר 1 כי אין לייחס משקל לאמרתו של מוחמד עבדל קאדר בעת מעצרו כי רובה הסער אשר נתפס ברשותו שייך לו, שכן כבר באותו היום חזר בו מאמרה זו במהלך חקירתו על ידי המשטרה. משכך נשמט הבסיס הראייתי בגרסת המשיבה גם באישום זה.

לטענת העורר 2, בית המשפט המחוזי התעלם מן העובדה כי תומר הוא אשר סיפר לו על כך שהרכב עבר תאונה, ואילו העורר 2 ישן בשעת אירוע הירי בביתו. ביום 11.10.2008 בשעה 14:00 לערך, הגיע העורר 2 לתחנת המשטרה להתלונן על גניבת הרכב וכך גם סיפר לתומר בשיחה שהייתה ביניהם ביום 15.10.2008. לטענתו, אף בשיחה ביניהם מיום 13.10.2008 בה הודה כביכול כי ביצע תאונה עם רכב היגואר בכביש 6, מדובר למעשה בחוסר הבנה של דבריו הנובע מהיותו דובר עברית קלוקלת. למעשה, התכוון העורר 2 לומר כי הרכב עצמו היה מעורב בתאונה ולאורך השיחה ברור כי תומר מנסה להכניס לו מילים בפה בכדי להפלילו, וזאת לצורך גביית דמי השתתפות עצמית בנזקי הרכב ממנו.

לטענת העורר 3, הראיות נגדו אינן עולות לכדי ראיות לכאורה ומכל מקום אינן מקימות עילת מעצר נגדו. איכון השיחות שנעשו מהטלפון הסלולארי השייך לו מראה כי בעת אירוע הירי ולאחריו שהה באזור טייבה ולא בכביש 6, ובאותו הזמן בן כביכול אסף את שני העוררים האחרים ממקום התאונה, מאוכנים הטלפונים המיוחסים לו ולעורר 1 במקומות שונים. בדיון שנערך לפניי הוסיף בא כוח העורר 3 וטען כי אף אם קיימות נגדו ראיות לכאורה, העבירה המיוחסת לו אינה מעידה על מסוכנות כלשהי ולפיכך אין עילת מעצר כנגדו. לפיכך טוענים שלושת העוררים, כי יש לשחררם ממעצר או למצער להורות על עריכת תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן בעניינם, לצורך בחינת שחרורם לחלופת מעצר.

מנגד טוענת באת כוח המשיבה כי בית המשפט לא התעלם מטענתו של העורר 1 כי נכח במקום הימצאו של הרכב יום לפני אירוע הירי, אלא מצא שטענה זו נטענה ללא תימוכין ודלה היא, לנוכח שתיקתו במהלך חקירתו. עוד מציינת היא כי אף אם לא נמסר לעורר 1 כי טביעת אצבעו נמצאה ברכב, הרי שהודגש לפניו כי ישנן ראיות אובייקטיביות הקושרות אותו לרכב המעורב בירי לאורך חקירתו ומעצרו. לכך הוסיפה כי הודעות שונות של אחיו של העורר 2 מפריכות את טענתו וטענת העורר 2 כי לקחו את הרכב "לסיבוב" יום לפני אירוע הירי. אשר לייחוס מספר הטלפון אשר אוכן במקום האירוע לעורר 1, טוענת המשיבה כי שירי מסר בהודעתו כי זהו מספר הטלפון אשר העורר 1 נתן לו בזמנו, ובמהלך הודעתו אף זיהה את העורר 1 בתמונה כבעל הטלפון הסלולארי הזה. אמנם שירי אינו זוכר שנערכה שיחו בינו לבין העורר 1 יום לפני אירוע הירי כמפורט במחקר התקשורת, אך אין הדבר משנה לעצם זיהוי העורר 1 כמחזיק במכשיר הטלפון הסלולארי המ דובר . לדידה, טביעת האצבע, איכון שיחות הטלפון ותצלומי רכב היגואר על כביש 6, קושרים את העורר 1 לאירוע הירי.

אשר לעורר 2, טוענת באת כוח המשיבה כי בהודעתו של תומר מיום 12.10.2008 וכן מהשיחות שניהלו והוקלטו, עולה בבירור כי העורר 2 היה מעורב בתאונה שארעה בכביש 6 ועל כן הראיות קושרות אותו במישרין לאירוע הירי. אשר לעורר 3, על פי מחקר התקשורת הלה אוכן בקרבת האירועים, ורכב הנראה כמו רכבו צולם בתחנת דלק בקרבת מקום, צמוד לרכב הנדמה כיגואר המעורבת באירוע עצמו. מכאן שגם נגדו קיימות ראיות לכאורה.

לאחר הדיון שנערך לפניי ביום 2.3.2009, התקבלה הודעת המשיבה כי היא מסכימה לשקול את שחרורו של העורר 3 לחלופת מעצר, לאחר קבלת תסקיר מעצר על ידי שירות המבחן בעניינו. לאור הסכמת הצדדים, ביום 3.3.2009 החלטתי לקבל את הערר, ככל שהוא נוגע לעורר 3, והוריתי על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, אשר ישקול את שחרור העורר 3 לחלופת מעצר לפי שיקול דעתו, לאחר קבלת תסקיר מבחן אודותיו.

אשר לעוררים 1 ו-2, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי ובתיק החקירה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות.

העוררים 1 ו-2 מיקדו את טענותיהם כנגד קיומן של ראיות לכאורה הקושרות אותם לרכב היגואר אשר ממנו, על פי חומר הראיות שבתיק, נורו היריות לכיוון רכבם של המתלוננים. אין בידי לקבל את טענותיהם, ועל כך אפרט להלן. טענתו של העותר 1 הינה כי טביעת האצבע מדופנה הפנימית של הדלת במושב שליד הנהג, הקושרת אותו לרכב היגואר, מקורה בנסיעתו ברכב עובר לאירוע הירי. חיזוק לטענה זו מוצא הוא בהודעתו של העורר 2 מיום 21.12.2008 אשר טען כי יום לפני אירוע הירי פגש יחד שלושת אחיו אנשים ממשפחת עבדל קאדר שלקחו את היגואר לסיבוב בשכונת מגוריו. לצורך הדיון, מוכן אני לצאת מתוך נקודת הנחה, כשם שעשה בית המשפט המחוזי, כי טענה פוזיטיבית זו הוצגה על ידי בא כוחו של העורר 1 בשלב מוקדם של הליכי החקירה ואין לומר ששמר על זכות השתיקה לעניין זה. מכל מקום, כנגד גרסתו, אשר למעט שמו של העורר 2 לא נכלל בה פרט הניתן לאימות, ישנה ראייה אובייקטיבית הקושרת אותו לרכב שהיה מעורב באירוע ירי. כמו כן, כנגד גרסתו של העורר 2 לשימוש שנעשה ברכבו יום לפני אירוע הירי, קיימות הודעותיהם הסותרות של שלושת אחיו של העורר 2 – אנואר, אחמד ושריף – אשר מכחישים כי העורר 2 הגיע עם היגואר, או בכלל, לבקרם באותו יום.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)).

בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005) ). אשר על כן, ההכרעה בין הגרסאות השונות המקשרות בין העורר 1 ליגואר אין מקומה במסגרת ההליך הנוכחי, אלא עניין הוא לבית המשפט המחוזי לכשידון בתיק העיקרי. אך לענייננו, ניתן לומר כי ישנה ראייה הקושרות את העורר 1 לרכב ממנו בוצע הירי אשר אם תתברר כמהימנה, תוכל להוביל להרשעת העורר 1 בבוא היום.

אף אם לא היה די בכך, במקרה שלפניי ישנן ראיות נוספות הקושרות בין העורר 1 לאירוע הירי, ועיקרן מחקר התקשורת אשר לפיו אוכן מכשיר הטלפון הסלולארי שלו בזירת האירוע. טענתו העיקרית של העורר 1 כנגד ראייה זו מתמקדת בייחוס מספר הטלפון הסלולארי שאוכן אליו. גם טענה זו אין בידי לקבל. בהודעתו מיום 17.12.2008 מסר העורר 3 את מספר מכשירו הסלולארי למשטרה. פלט שיחות הקשר ( PTT ) של המכשיר העלה שני מספרי טלפון אליהם נעשו שיחות בזמן אירוע הירי. צו להוצאת פלט השיחות של אחד ממספרי הטלפון הללו הוביל למכשירו הסלולארי של שירי. בהודעתו מיום 29.12.2008 מסר שירי את מספר הטלפון הסלולארי של העורר 1 השמור אצלו במכשיר הטלפון, מספר זהה לאחד ממספרי הטלפון אליו התקשר העורר 3 בזמן האירועים, וממנו אף הגיעו מלכתחילה אל אותו שירי. בהודעתו אף זיהה שירי את העורר 1 בתמונה וטען כי לאחרונה יצר איתו קשר לפני שלושה עד ארבעה חודשים. כאשר נשאל אם דיבר איתו העורר 1 ממספר זה בימים האחרונים ענה שירי שאינו זוכר. מכאן הסיקה המשיבה כי מספר הטלפון הסלולארי המדובר שייך לעורר 1. מחקר התקשורת שנערך לטלפון הסלולארי דנא העלה כי נושא המכשיר נכח בזמן ומקום אירוע הירי, ובאופן שתאם את מיקומו של רכב היגואר, כפי שנקבע בממצאים של מחלקת הביטחון של כביש 6.

בא כוחו של העורר 1 טען לפניי כי לא הוכח כי מכשיר הטלפון הסלולארי שאוכן היה בחזקתו של העורר 1 בתקופה בה אירע הירי. בחקירותיו שמר העורר 1 על זכות השתיקה לעניין זה. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, העורר 1 זוהה כבעל מכשיר טלפון סלולארי אשר נכח במקום וזמן האירוע, ובכך די כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה נגדו. העורר לא עשה מאומה כדי להפריך ראיות אלו, ושתיקתו עומדת לו לרועץ לעניין זה (ראו ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(4) 485, 525 (1990); רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם, 14.12.2006)).

טענתו של העורר 1 כי המזכר המשטרתי מיום 3.11.2008 אינו מציין את מספר הטלפון המדובר כאחד ממספרי הטלפון השייכים לו, על פי המידע שברשות משטרת ישראל, אינה מעלה או מורידה לעניין זה, ואינה מנתקת את הקשר שיצרה הודעתו של שירי בין הטלפון הסלולארי שאוכן לבין העורר 1. על כן, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, קיימות ראיות לכאורה נגד העורר 1 ודין טענותיו לעניין זה להידחות.

אף טענותיו של העורר 2 כנגד קיומן של ראיות לכאורה, דינן להידחות. אין חולק כי הוא זה אשר שכר את רכב היגואר מתומר. בהודעתו של תומר מיום 12.10.2008 מסר כי ביום 11.10.2008 קיבל הודעה מהמשטרה כי היגואר שהשכיר לעורר 2 הייתה מעורבת בתאונת דרכים בכביש 6. תומר ניסה להשיג את העורר 2 בטלפון ללא הצלחה אך הצליח להשיג את אחיו, עומר, אשר מסר לו כי העורר 2 עשה תאונה בכביש 6. לדברי תומר, בשעה 11:00 התקשר אליו העורר 2 וסיפר לו שהיה מעורב בתאונה וכי היה שיכור באותה עת. בשיחה שנערכה בין השניים ביום 13.10.2008, ואשר הוקלטה על ידי תומר, נשמע העורר 2 אומר בבירור כי "[ב]כביש 6 עשיתי ת'תאונה" וכן עונה לשאלה בנושא בחיוב. מנגד, העורר 2 טוען כי בשעה 14:00 לערך ביום 11.10.2008, הגיש תלונה על גניבת הרכב, וכך גם סיפר לתומר בשיחת טלפון עמו מיום 15.10.2008 אשר הוקלטה גם כן, ובהודעתו במשטרה ביום 21.12.2008. עוד טוען הוא בערר שהוגש לפניי, כי אין לייחס לדבריו בשיחה עם תומר חשיבות שכן אינו מדבר עברית שוטפת ותומר כיוון אותו לומר דברים שלא התכוון לומר.

כפי שציינתי לעיל, בית המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן ומשקלן של הראיות שהובאו לפניו. במקרה שלפנינו, הודעתו של תומר קושרת את העורר 2 ליגואר בזמן אירוע הירי, וכך גם שיחת הטלפון שערך עם תומר ביום 13.10.2008. אוסיף גם, מבלי לקבוע עמדה בעניין, כי מהאזנה לשיחות שערך עם תומר ומקריאת הודעתו במשטרה, לא בולט כי לעורר 2 קושי להתבטא בעברית.

די בכל אלו כדי ליצור תשתית ראייתית לכאורית כנגד העורר 2, וטענותיו של העורר 2 כנגד משקלן של הראיות יתבררו במהלך המשפט. מכאן כי הצדק עם בית המשפט המחוזי כי קיימות נגד העורר 2 ראיות לכאורה.

לאחר שקבעתי כי קיימות כנגד העוררים 1 ו-2 ראיות לכאורה, אדרש לשאלת חלופת המעצר. כפי שמורה סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, לא יורה בית המשפט על מעצרו של אדם מאחורי סורג ובריח אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר שפגיעתה בחירותו של הנאשם פחותה. במקרה שלפניי, בית המשפט

המחוזי בחן את האפשרות לשחרר את העוררים 1 ו-2 לחלופת מעצר אך הגיע למסקנה שאין בחלופה כזו בכדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מצדם. לעורר 1 עבר פלילי עשיר הכולל הרשעות בעבירות סמים, עבירות רכוש, ועבירת מעשה מגונה באיומים, ובגין מעשיו ריצה עונשי מאסר. לעורר 2 אמנם אין עבר פלילי, אך המעשים המיוחסים לשניים מדברים בעד עצמם. מ דובר באירוע חמור מאין כמותו, בו נעשה שימוש בנשק חם בכביש מהיר, ואשר רק במזל לא הסתיים בצורה קטלנית. לא זאת אף זו, הירי בוצע תוך כדי נהיגה מסוכנת ופרועה במהירות גבוהה, ואף לאחריו המשיכה היגואר בנהיגה מהירה ומסוכנת בכביש 6, עד שהתנגשה במעקה הבטיחות של הכביש. ביצוע מעשים כגון אלו מעיד על מסוכנות גבוהה הנשקפת מצדם של העוררים 1 ו-2 לשלום הציבור אשר איני רואה כיצד תוכל חלופת מעצר תוכל לאיין ביעילות. לאור כל זאת, לא סברתי כי שגה בית המשפט

קמא בכך שהורה על מעצרם של העוררים 1 ו-2 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם, אף ללא עריכת תסקיר בעניינם.

מאחר והגעתי למסקנה כי ישנן ראיות לכאורה כנגד העוררים 1 ו-2 בכל הנוגע לפרשת הירי, וכן ישנה עילת מעצר ונשקפת מהם מסוכנות לציבור, איני נדרש לטענות שהעלו הצדדים בנוגע לאישום השני כנגד העורר 1 הנוגע לעבירת החזקת נשק.

אשר על כן, הערר בעניינם של העוררים 1-2 נדחה.