בש"פ 4944/11פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 27.6.2011 (מ"ת 18632-06-11, כב' השופטת י' רז-לוי ) לפיה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, תקיפת קטין, איומים, היזק בזדון, מעשה סדום, אונס, פציעה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, במהלך תקופה ממושכת תקף העורר את בת זוגו, איים עליה והפעיל כלפיה אלימות פיסית ומינית קשה. כמו כן נטען כי במהלך אותה תקופה תקף את בנו הקטין.

2.

עם הגשת כתב האישום, עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 27.6.2011 קבע בית המשפט המחוזי בהחלטה מפורטת ומנומקת, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכן כי קיימת עילה למעצרו, ועל כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים. ראיות לכאורה, מצא בית המשפט

הן בעדות המתלוננת והן בעדויות נוספות ובתיעוד רפואי שנמצא בחומר החקירה. נקבע כי מעשיו של העורר מקימים עילת מעצר של מסוכנות וכן חשש ממשי כי העורר יסכן את שלום המתלוננת ואולי אף את שלום הציבור. כמו כן, נקבע כי במקרה דנן עולה חשש לשיבוש הליכי חקירה. בית המשפט ציין כי חומרת מעשי העורר באה לידי ביטוי גם בכך שמעשיו לוו באיומים ובהטלת אימה על המתלוננת – דבר העולה, מעדויותיה במשטרה ומעדות אביה של המתלוננת. לעניין האפשרות לחלופת מעצר, קבע בית המשפט כי על אף שמדובר באדם שנעדר עבר פלילי, מדובר במעשים קשים שהשתרעו על פני תקופה ארוכה. בהתייחס לחלופת המעצר שהוצעה, שלל בית המשפט את הערבים שהוצעו ואת החלופה כולה. הערב הראשון, נשלל לאחר שבית המשפט התרשם ממעורבות אחיו בפרשה, וכן לאור גישתו הסלחנית כלפי העורר ועמדתו הביקורתית כלפי המתלוננת. הערבה השניה, נשללה בשל החשש שהביע בית המשפט לגבי יכולתה להציב גבולות לעורר ולפקח עליו. לאור האמור, קבע בית המשפט כי לא נדרש תסקיר לבחינת חלופת המעצר המוצעת וכי, כאמור, העורר ייעצר עד תום ההליכים.

3.

מכאן הערר שלפניי, בגדרו טוען העורר כי לא ניתן משקל ראוי, במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי לדברים הבאים: ל"כרסום" בכלל הראיות ולכך שלא ניתן להעדיף בשלב זה, את גרסת המתלוננת על פני גרסת העורר; לשיהוי בהגשת האישום החמישי; לכך שהערבים הינם אנשים נורמטיביים נעדרי עבר פלילי; לעובדה שהודעותיה של המתלוננת במשטרה באו בעקבות רצונו של העורר להינשא לאישה אחרת; ולגילו הצעיר של העורר.

כמו כן, מלין העורר על כך שבית המשפט החליט כי אין צורך בקבלת תסקיר שירות המבחן כדי לבחון את טיבה של החלופה שהוצעה. העורר טוען כי אין להסיק מגרסת המתלוננת לגבי מסוכנותו שלו, זאת בין היתר, משום שאמרה בשלב מאוחר יותר כי היא אינה מאוימת על ידו, וכן משום שמהתנהגותה לאחר קרות האירועים, לרבות הסכמתה לקיום יחסי מין עמו, ניתן ללמוד שאינו מסוכן לה. לבסוף טוען העורר, כי טיבה של החלופה המוצעת לא נבחן כראוי וכי היה על בית המשפט להורות על קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו. העורר מבקש כי בית משפט זה יקבל את הערר ויורה על קבלת תסקיר מבחן בנוגע לטיב החלופה המוצעת.

4.

המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הערר וסומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה אין להיענות לבקשת העורר בדבר התסקיר שכן אופי העבירות ונסיבותיהן מהווים עילה ברורה ומבוססת היטב למעצר עד תום ההליכים ואין כל תועלת בתסקיר מבחן. היא מתנגדת בתוקף לטענת השיהוי שהעלה העורר,

לגבי האישום החמישי, מאחר שביחס להתנהלות המשטרה כלפי האירועים נשואי אותו אישום מתנהלת כעת חקירה במח"ש ואין לדעתה בכך כדי לאיין את האישום. המשיבה מדגישה, כי אין לתת משקל רב לעובדה שהמתלוננת אמרה שהיא אינה מאוימת על ידי העורר. זאת לדבריה, מאחר שידוע שבמקרים מסוג זה, נשים שהופעלה כלפיהן אלימות על ידי בן זוגן, נוטות לומר את שאמרה המתלוננת מסיבות שונות הקשורות ללחץ המופעל עליהן ולמצבן הנפשי.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית המשפט המחוזי ושמעתי את הצדדים, מסקנתי היא כי דין הערר להידחות.

5.

ראשית, ס' 21 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) קובע, כי לא יינתן צו מעצר עד תום ההליכים אלא אם נוכח בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. בענייננו, קבע בית המשפט, לאחר שעיין בחומר החקירה, כי קיימות ראיות לכאורה ואף מעבר לכך, וכי עוצמתן גבוהה. בכתב טענותיו טען העורר בפניי, ל"כרסום" בחלק מן הראיות, אשר לדבריו מקים ספק ביחס לאותן ראיות ולמידת המסוכנות הנשקפת מהעורר.

לטעמי, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה בתיק זה. זאת בעיקר לאור דבריו של בא כוח העורר במהלך הדיון בערר, לפיהם הוא מסכים כי קיימות ראיות לכאורה בתיק (בעמוד 2 לפרוטוקול הדיון בערר). טעם נוסף הינו שלא די ב"כרסום" בראיות, לו טוען העורר, כדי לומר שהן אינן עומדות בדרישת הראיות לכאורה על פי דין. זאת מאחר שכלל ידוע הוא שדי בשלב זה, להוכיח כי בחומר החקירה טמון כוח ההוכחתי פוטנציאלי להוכחת אשמתו של נאשם (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל

פ"ד נ(2) 133 144 (1996)) ואין צורך להכריע כעת בדבר עוצמתן ולעמתן ולאמתן אל מול גרסאות אחרות (ראו דבריי בבש"פ 1381/09 מוחמד גבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.3.2009)). לבסוף, לאחר שאף אני עיינתי בחומר החקירה, נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, כנדרש בשלב זה.

6.

שנית , ס' 21 (א) לחוק המעצרים קובע, כי על מנת לעצור אדם עד תום ההליכים נדרשת עילת מעצר.

בעניין זה מקובלות עליי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, באשר ל מסוכנות הנשקפת מן העורר, המהווה עילה למעצר על פי החוק. קביעות אלה מבוססות על העובדה שהעורר מואשם בביצוע מעשים חמורים ביותר הכוללים מעשי אלימות במשפחה, לרבות אלימות כלפי המתלוננת בעודה בהריון. מעשים מסוג זה, אכן מצביעים על רמת מסוכנות גבוהה ביותר. יצוין כי על פי החוק, כאשר נאשם הואשם בעבירת אלימות בבן משפחה כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, חזקה כי מתקיימת עילת המסוכנות (סעיף 21(א)(1)(ב)(5) לחוק המעצרים). בענייננו, העורר מואשם בשלל מעשי אלימות כלפי בת זוגו. מעבר לנדרש יוער, כי לאור האיומים המיוחסים לעורר כלפי המתלוננת, מקובלת עליי גם קביעת בית המשפט לפיה קיים חשש לשיבוש הליכי חקירה המצדיק את מעצר העורר על תום ההליכים נגדו.

7 .

שלישית, סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים קובע, כי בטרם יורה בית המשפט על מעצר עד תום הליכים, עליו לבחון אפשרות להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה. בענייננו חלופה כזו הוצעה בפני בית המשפט המחוזי ונדחתה על ידו כאמור, לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי מן הערבים שהוצעו במסגרתה ומנימוקים ראויים שאין מקום להתערב בהם.

8 .

אם כן, לאור הקביעה לגבי המסוכנות הנשקפת מן העורר, לאור אופיים החמור ביותר של המעשים המיוחסים לו, וכן לאור שלילתה של חלופת המעצר שהוצעה, מסכים אני לקביעת בית המשפט לפיה לא היה מקום, בנסיבות המקרה דנן, להורות על קבלת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של העורר.

סוף דבר, הערר נדחה.