בש"פ 2007/10 מוגס ברהנה נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן) מיום 8.3.2010 בה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.

העורר עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירות של נסיון הצתה, הפרת הוראה חוקית ואיומים. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 5.2.2010 החל מהשעה 23:00 בלילה, שהה העורר במועדון ה- VOX בתל אביב (להלן: המועדון ) בו היו אותה עת מבלים רבים. בסביבות השעה 03:30 לפנות בוקר (ביום 6.2.2010), הוצא העורר מן המועדון בניגוד לרצונו לאחר שנתפס בשירותי הנשים כשהוא בגילופין וכשמכנסיו מופשלים. העורר ניסה לשוב ולהיכנס אל המועדון אך המאבטחים במקום מנעו זאת ממנו. בתגובה גידף העורר את המאבטחים ואיים עליהם באומרו "אתם לא מכניסים אותי, אני אראה לכם, אני אשרוף אתכם". כחצי שעה לאחר מכן שב העורר למועדון עם בקבוק בירה שבתוכו בנזין ופתיל בוער (להלן: בקבוק התבערה ). מאבטחי המועדון הבחינו בעורר מחזיק את בקבוק התבערה, ניגשו אליו וניסו להרגיעו אך העורר מצידו איים עליהם באומרו "ככה אתם מוציאים אנשים, אני אראה לכם". בשלב זה ניגש אחד המאבטחים לשוטרים שהגיעו למקום ברכב משטרתי והזעיק אותם על מנת שיסייעו לעצור את העורר לפני שישליך את בקבוק התבערה אל עבר המועדון. אחד השוטרים יצא מן הרכב ורץ לעבר העורר אשר מצידו נמלט מהמקום בהליכה מהירה. בתום מרדף קצר נעצר העורר על-ידי השוטרים. על פי כתב האישום, במעשים המיוחסים לו הפר העורר הוראה חוקית בכך שהפר את התנאים המגבילים שהוטלו עליו במסגרת תיק פלילי המתנהל נגדו בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 4659/09) לפיהם נאסר עליו לשהות מחוץ לביתו שבתל אביב בין השעה 23:00 לשעה 06:30.

2.

עם הגשת כתב האישום (ביום 15.2.2010) עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. בדיון שנערך בפני בית משפט קמא, ביום 4.3.2010, הסכים העורר לכך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות של הפרת הוראה חוקית ואיומים ולכן התמקד הדיון בשאלת קיומה של תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירה של נסיון ההצתה כמו גם במידת התאמתו של העורר לחלופת מעצר.

בהחלטתו מיום 8.3.2010 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן) את בקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט כי העורר הכחיש את ניסיון ההצתה ולגרסתו שהה במועדון אך הוכה שם על-ידי המאבטחים. עוד טען העורר כי חבורה של צעירים אתיופים שפכה עליו דלק (יצוין במאמר מוסגר כי העורר משתייך אף הוא לעדה האתיופית). ואולם, בית משפט קמא סבר כי קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה המסבכות את העורר בעבירת ניסיון ההצתה וציין כי שניים ממאבטחי המועדון זיהו את העורר כמי שניסה להשליך את בקבוק התבערה אל עבר המועדון והוא קבע כי לא יכולה להיות טעות בזיהויו של העורר על-ידי המאבטחים בשים לב לכך שהללו הבחינו בעורר במועדון זמן קצר בלבד לפני נסיון ההצתה הנטען. בית המשפט הוסיף וציין כי המאבטחים הצביעו על העורר בפני שוטרי מג"ב שהגיעו למקום זמן קצר לפני מעצרו וסמוך לאחריו. עוד נקבע כי טענתו של העורר לפיה עמד אותה שעה מחוץ למועדון עם צעירים בני העדה האתיופית נסתרת בעדותם של המאבטחים שהעידו כי העורר היה בגפו. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף שבחוות דעת מז"פ (שהוגשה כראיה) לא נקבע אם בקבוק התבערה בער, אין בכך כדי לכרסם בראיות התביעה ובפרט בתיאור שנתנו המאבטחים לפיו הבחינו בבקבוק בעודו בוער. עוד הפנה בית משפט קמא לחוות דעת מז"פ לפיה הנוזל שנמצא בבקבוק היה בנזין וקבע כי מסקנה זו מתיישבת עם עדותו של מי שעבד בליל האירוע כמתדלק בתחנת הדלק הסמוכה למועדון בה ציין כי בחור אתיופי צעיר שהיה בתחנה לבדו רכש בשעות הקטנות של הלילה דלק בבקבוק, בתואנה כי אזל לו הדלק לרכב. בהתחשב בכל אלה, קבע בית משפט קמא כי קיימות ראיות לכאורה ביחס לאישום בעבירת נסיון ההצתה ועוד קבע כי אין מקום לבחון בעניינו של העורר חלופת מעצר בהתחשב בכך שביצע את המעשים המיוחסים לו תוך "הפרה בוטה" של צו בית משפט.

3.

בערר שבכאן מלין העורר על קביעותיו של בית משפט קמא באשר לדיותה של התשתית הראייתית שנאספה בעניינו לצורך מעצרו ולחלופין על כך שלא נבחנה מידת התאמתו לחלופת מעצר. בכל הנוגע לתשתית הראייתית הלכאורית טוען העורר כי היה על בית משפט קמא ליתן משקל רב לכך שעדויות המאבטחים רצופות סתירות הנוגעות למיקומם שלהם ולמיקומו של העורר בשעת האירוע, בהדגישו כי בחקירתו במשטרה טען שהמאבטחים היכו אותו והוציאו אותו מן המועדון. זאת ועוד, לגישת העורר שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מהעובדה שבמצלמות המועדון לא נמצא תיעוד של האירוע ועוד הוא מציין כי נפל פגם בחקירה בכך שמאבטח נוסף ששהה במקום האירוע כלל לא נחקר. העורר מוסיף וטוען כי אין לסמוך על עדותו של אחד מהמאבטחים לעניין זיהויו וזאת משום שבמקום נכחו אנשים רבים רובם בני העדה האתיופית ובגילו של העורר. העורר טוען כי בנסיבות אלה אותו מאבטח לא יכול היה לזהותו בוודאות ולקבוע שהיה בגפו. בנוסף טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל מספיק לעובדה שאין בחוות דעת מז"פ ממצא וודאי לעניין הצתת הבקבוק ובכך שהעדיף את עדותם של המאבטחים. העורר מפנה בהקשר זה למזכר המצוי בחומר הראיות ול"חוות דעת טכנאי מז"פ" בהן נאמר כי פתיל הבקבוק לא הוצת ולטענתו יש בכך כדי לשמוט את היסוד תחת עבירת נסיון ההצתה המיוחסת לו. בנוסף טוען העורר כי לא נלקחה מבקבוק התבערה שנמצא במקום האירוע טביעת אצבע ובכך יש משום מחדל חקירה. העורר מוסיף וטוען כי שגה בית משפט קמא משנתן משקל מכריע בעניין התאמתו לחלופה לעובדה שביצע את המעשים המיוחסים לו כשהוא מפר לכאורה הוראה חוקית. בהקשר זה טוען העורר כי נוכח גילו הצעיר (בן 26 כיום), היעדר עבר פלילי מכביד (העורר מציין כי בעבר נשפט ודינו נגזר בלא הרשעה) וכן נוכח העובדה שביצע לכאורה את העבירות בהיותו שיכור וכוונתו להשתלב בהליך גמילה, מן הראוי לקבל תסקיר של שירות המבחן בעניינו על מנת לבחון את מידת התאמתו לחלופת מעצר. העורר מדגיש כי אימו ואחותו מוכנות לסייע לו בהליך הטיפולי ולפקח עליו במסגרת חלופת המעצר.

4.

המשיבה, מצידה, סומכת ידיה על החלטתו של בית משפט קמא וטוענת כי אין להפנות את העורר לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר בעניינו. המשיבה מציינת כי בחקירתו במשטרה הבחין החוקר בשריטה על גופו של העורר וטוענת כי המאבטחים מודים שאחזו בו בצד כל יד, אך מוסיפים שלא הפעילו כוח מעבר לכך. כן מציינת המשיבה את קביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא נפלה טעות בזיהוי העורר על-ידי המאבטחים במועדון. המשיבה מאשרת כי לא נמצאו טביעות אצבע על בקבוק התבערה אך מוסיפה וטוענת בעניין זה כי חלק מן הפתיל נשרף, ולשיטתה יש בכך חיזוק להודעת המאבטחים לפיה הפתיל הוצת. עוד טוענת המשיבה כי העורר מודה שיצא מביתו למרות האיסור שהוטל עליו לשהות מחוצה לו בין השעה 23:00 לשעה 06:30. לבסוף טוענת המשיבה כי מן העורר נשקפת מסוכנות גבוהה, בציינה כי יש לו עבר פלילי ללא הרשעה בעבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד והתנהגות פרועה במקום ציבורי וכי כעת מתנהלים נגדו שלושה תיקים בבית משפט השלום בעבירות של תקיפה ואיומים.

5.

דין הערר להידחות. העורר אינו חולק כאמור על קיומן של ראיות לכאורה נגדו בעבירות של הפרת הוראה חוקית ואיומים. אשר לעבירה של ניסיון הצתה, הלכה היא כי בשלב המעצר אין בית המשפט נדרש למשקלן של הראיות לכאורה, למהימנות העדים או לסתירות כאלה ואחרות בגרסאותיהם, וכל שעליו לבחון בשלב זה הוא את הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה ואת סיכויי ההרשעה שהן מקימות (ראו: בש"פ 8646/09 עמר נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (טרם פורסם, 10.11.2009); בש"פ 1669/10 ג'ברין נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (טרם פורסם, 11.3.2010)). בענייננו לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא בדבר קיומן של ראיות לכאורה בעבירה של ניסיון הצתה. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, עיון בראיות לכאורה מלמד כי על-פני הדברים אין בהודעותיהם של שני המאבטחים סתירות באשר להשתלשלות האירועים ובאשר לזיהויו של העורר כמי שהוצא מן המועדון ואיים עליהם בהצתה וכן כמי שחזר למקום סמוך לאחר מכן כשבקבוק התבערה בידו. ההודעה שמסר המתדלק מחזקת לכאורה אף היא את גרסתם זו של המאבטחים. מכל מקום, טענותיו של העורר באשר להודעות אלה דינן להתלבן במסגרת ההליך העיקרי ולא בשלב המעצר. טענתו הנוספת של העורר נגד המאבטחים כי היכו אותו מכות נמרצות אין לה לכאורה תימוכין בחומר הראיות. אדרבא, בעת מסירת הודעתו במשטרה מיום 6.2.2010 הבחין החוקר בשריטה באפו של העורר ובברכיו, והדבר נרשם ומתיישב לכאורה עם גרסתו של המאבטח אנדריי נדיין כי לאחר שמצא את העורר במצב של שיכרות בשירותי המועדון ניסה להוציא אותו משם, אך העורר "ניסה להשתחרר ממני ונאלצתי להחזיק חזק שלא יפגע במישהו ושיחררתי אותו בכניסה למועדון ברחוב" (ראו הודעת המאבטח אנדריי נדיין מיום 11.2.2010). כמו כן לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה אין מקום לבחון חלופת מעצר במקרה הנדון משום שהעורר ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו תוך הפרת צו של בית משפט ושל תנאי מעצר-בית בו היה נתון בשל תיק אחר התלוי ועומד נגדו. בהתנהגותו זו העיד העורר על עצמו כי אינו ראוי לאמון וכי לא ניתן לסמוך עליו שיקפיד לקיים תנאים של חלופת מעצר אם ייקבעו כאלה בעניינו.

אשר על כן, דין הערר להידחות.