בש"פ 6313/10 סיף אלדין בישר נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם) מיום 24.8.2010 המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1.

העורר, יליד 1989, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של אינוס, מעשה סדום, פציעה, תקיפה חבלנית, תקיפה, הדחה בחקירה והכל בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען ביצע העורר עבירות אלה במתלוננת, ילידת 1993 (להלן: המתלוננת ), עמה ניהל מערכת יחסים אינטימית במשך כשנה החל מחודש יולי 2009. בכתב האישום צוין כי מאז חודש אוקטובר 2009 החל העורר "להשתלט על חייה של המתלוננת" במובן זה שאסר עליה לצאת מביתה בלא לקבל את אישורו (ואף איים כי אם תעשה כן "יהרוג אותה במכות"); אסר עליה לערוך שיחות מקוונות ( Chat ) ברשת האינטרנט; ניתק אותה מכל חבריה; "היה המחליט הבלעדי בשאלה מה מותר ומה אסור [לה] לעשות"; ובשלב מסוים החל לנהוג כלפיה באלימות פיזית קשה ואף איים עליה כי יהרוג אותה אם תיפרד ממנו. כן נהג העורר להכותה כל אימת שיצאה מן הבית בלא לקבל את רשותו.

כתב-האישום מוסיף ומגולל בהרחבה את המעשים המיוחסים לעורר לפרטיהם. כך מתואר בכתב האישום כי העורר ביצע במתלוננת ובחברתה, א.פ. (להלן: א' ) בחודש מארס 2010 מעשי אלימות לאחר שהמתלוננת סיפרה לו כי היא בהריון והוא דרש כי תבצע הפלה. בין היתר נטען כי העורר הפיל את המתלוננת על המיטה בחדר השינה שבביתה, בעט בראשה ובבטנה ואף קפץ על בטנה ואיים עליה כי יבצע בה הפלה טבעית (בסופו של דבר ביצעה המתלוננת הפסקת הריון בבית החולים). עוד נטען בכתב-האישום כי בחודש מארס או אפריל 2010 היכה העורר את המתלוננת לאחר שבילתה במסיבת יום-הולדת בבית ידידהּ בנצרת-עילית (וכתוצאה מן המכות נגרמו למתלוננת חבלות בעינה ובשפתיה). באירוע נוסף מחודש אפריל 2010 (או בסמוך לכך) הטיח העורר על פי הנטען את ראשה של המתלוננת בקיר וגרם לה דימום באף וביום 4.8.2010, עת היה משוחרר ממעצר בתנאים מגבילים (בעקבות כתב אישום נוסף שהוגש נגדו בגין עבירת תעבורה, עבירות של הפרעת שוטר במילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט, שאינן רלבאנטיות לאישום דנן – להלן: כתב האישום הנוסף ), נפגש העורר עם המתלוננת ועם ט' (אשר היתה בעבר בת זוגו (להלן: ט' )) ברכב בו נהג אדם אחר; אמר להן "עכשיו אתם תראו מה יקרה לכ[ן]"; והורה לנהג הרכב לנסוע לחורשה הסמוכה לביתו של העורר. משהגיעו לחורשה הורה העורר לשתיים לרוץ ואיים עליהן כי מי שתפסיק לרוץ "תקבל מכות"; דרש שיסבירו לו מדוע הן יצאו מביתן אף שהיה במעצר; ודרש שיספרו לו מדוע קיללו אותו בעת שהיה במעצר. הוא משך בשערותיה של ט', יידה לעבר השתיים אבנים והיכה אותן במכות אגרוף ובאמצעות גומי שמצא במקום, לאחר שהמתלוננת התחננה בפניו שלא יכה אותה בבקבוק זכוכית שבור שהחזיק. בלילה שבין ה- 4.8.2010 ל- 5.8.2010 לאחר שהמתלוננת קיללה את העורר במהלך שיחת טלפון ביניהם, אמר לה העורר כי עדיף שתברח מהבית שכן אם יתפוס אותה יהרוג אותה.

2.

למחרת בבוקר הגיע העורר לביתה של המתלוננת והעיר אותה; התיישב על פניה; והורה לה להתפשט. המתלוננת בכתה ובתגובה היכה אותה העורר; פשט מעליה את בגדיה; איים עליה בסכין (אותה הניחה המתלוננת ליד המיטה בערב הקודם, משום שחששה מהעורר); ובעל אותה עד שהגיע לסיפוק מיני. המתלוננת הלכה להתקלח ולאחר ששבה לחדר השינה הורה לה העורר לשבת לידו כשהיא עירומה וצילם את גופה העירום ואת איבר מינה באמצעות המצלמה שבמכשיר הטלפון הנייד שלו (להלן: הטלפון הנייד ). כמו-כן נגע העורר בשדיה של המתלוננת; הורה לה לפשק את רגליה ו"לקפוץ עליו מהר"; ובנוסף צילם את איבר מינו משתפשף על איבר מינה של המתלוננת וחודר אליו. לאחר שהמתלוננת סירבה לבקשת העורר למצוץ את איבר מינו, הוא הוסיף והוריד את ראשה לכיוון איבר מינו ודחף אותו עמוק לתוך פיה. לבסוף אילץ העורר את המתלוננת לצפות בתמונות שצילם ואיים עליה שיראה אותן "לכולם" (אם כי סמוך לאחר מכן מסר לה את הטלפון הנייד ואמר לה למחוק את התמונות).

כמו כן נטען בכתב האישום כי בלילה שבין ה- 6.8.2010 ל- 7.8.2010 איים העורר על המתלוננת שיהרוג אותה, וזאת לאחר שנודע לו שהיא שוהה בביתה ביחד עם שניים מקרוביו. לבסוף נטען כי ביום 8.8.2010 פנתה המתלוננת עם אמה לתחנת המשטרה על-מנת להגיש תלונה נגד העורר ומשהגיעה סמוך לתחנת המשטרה פגשה את העורר אשר אחז בידה וצעק עליה ש"יקח אותה בכוח". אימה של המתלוננת ניסתה להדוף את העורר אך הוא המשיך לאחוז במתלוננת ולצעוק עליה, ואף שאל אותה מדוע היא פונה למשטרה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 24.8.2010 קבע בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם) כי קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לעורר בכתב-האישום ובנוסף קבע כי אין מקום לבחון בעניינו חלופת מעצר קונקרטית וזאת בשל המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו וכן על רקע החשש שינסה להשפיע על עדים אם ישוחרר ממעצר. אשר לחומר הראיות בתיק ציין בית המשפט כי ניתן ללמוד על ההתנהגות האלימה המיוחסת לעורר מהודעותיה של המתלוננת במשטרה, הנתמכות בהודעותיהם של אחרים. בית המשפט הפנה בהקשר זה להודעותיה של א' (בדבר מעשי האלימות שביצע העורר בה ובמתלוננת); להודעותיה של אם המתלוננת (בהן תוארו החבלות שנגרמו למתלוננת; המפגש בין העורר למתלוננת ביום הגשת התלונה למשטרה; וכן פניותיה של האם לרשויות על מנת שיפעלו להפריד בין העורר ובין המתלוננת על רקע מעשי האלימות שביצע); וכן להודעותיה של העובדת הסוציאלית שטיפלה במתלוננת (להלן: העובדת הסוציאלית ), אשר הגישה עוד קודם תלונה במשטרה לאחר ששמעה מהמתלוננת על מעשי האלימות של העורר (תלונה זו נסגרה לאחר שהמתלוננת הכחישה את הדברים). בנוסף הפנה בית המשפט להודעותיו של העורר בהן אישר כי אסר על המתלוננת לנהל שיחות מקוונות ברשת האינטרנט. בכל הנוגע לאירוע שהתרחש על פי הנטען בחורשה ביום 4.8.2010 ציין בית משפט קמא כי אף שט' הכחישה את קיומו של האירוע, יש לבחון בזהירות רבה את עדותה משום שהיא היתה בעבר בת זוגו של העורר וניתן להתרשם כי היא מבקשת לגונן עליו (בית המשפט ציין בהקשר זה כי בחורשה נמצא זוג משקפיים השייך לט'). בנוסף קבע בית המשפט כי הודעות חבריו של העורר מלמדות אף הן על מעשי האיומים המיוחסים לו בלילה שבין ה- 6.8.2010 ל- 7.8.2010.

4.

בכל הנוגע לאירוע מיום 5.8.2010 שבגינו יוחסו לעורר עבירות מין, קבע בית משפט קמא כי עסקינן בשתי גרסאות סותרות – האחת גרסתה של המתלוננת כפי שתוארה בכתב האישום והשנייה גרסתו של העורר אשר הכחיש כי בעל את המתלוננת בניגוד להסכמתה ואף טען כי לא קיים עמה יחסי מין באותו המועד, משום שהיתה במחזור. בית המשפט ציין כי אכן עולות תמיהות מסויימות בנוגע להתנהלותה של המתלוננת במהלך ולאחר האירוע נשוא עבירות המין (על-פי הודעותיה של המתלוננת היא עישנה ביחד עם העורר סיגריות במהלך האירוע – גם לאחר שבעל אותה וגם לאחר שכפה עליה לבצע בו מין אוראלי וכמו כן אין חולק כי נפגשה עם העורר ועם חבריו מספר ימים לאחר האירוע). יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט כי התנהגותה של המתלוננת בהקשר זה אופיינית לכאורה להתנהגותן של נשים מוכות וציין כי הודעתה של העובדת הסוציאלית בה תוארו הדברים ששמעה מפי המתלוננת אודות המעשים המיוחסים לעורר, מחזקת את גרסת המתלוננת וכי הוא אינו רואה מקום להכריע

בשאלת מהימנותם של העדים בשלב זה של הדיון במעצר עד תום ההליכים. מן הטעמים שפורטו קבע בית המשפט המחוזי כי קיימת במקרה דנן תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום וכי בנסיבות אלה קמה עילת מעצר נגדו.

אשר לאפשרות לשחררו לחלופת מעצר, ציין בית משפט קמא כי המעשים הקשים המיוחסים לעורר בכתב האישום מלמדים על מסוכנות הנשקפת ממנו למתלוננת ולציבור בכללותו והדגיש כי אף שעברו הפלילי של העורר אינו מכביד (הוא הורשע ביום 3.8.2010 בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום הנוסף), עומדת לחובתו העובדה שחלק מהאירועים נשוא האישום בוצעו לכאורה בעוד הוא משוחרר בתנאים מגבילים. כמו כן הדגיש בית המשפט כי ניסיונותיו של העורר למנוע מן המתלוננת להגיש תלונה במשטרה מלמדים על חשש שמא ינסה להשפיע על המתלוננת ועל עדים נוספים אם ישוחרר לחלופת מעצר. מטעמים אלה לא ראה בית המשפט המחוזי לבחון בעניינו של העורר חלופת מעצר קונקרטית, והוא הורה, אפוא, על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו.

מכאן הערר.

5.

העורר סבור כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. טענתו העיקרית היא כי בהודעותיה של המתלוננת נפלו סתירות שונות וכי אין בראיות הנוספות בתיק כדי לסייע לגרסתה (הוא מתמקד בהקשר זה בעבירות האינוס המיוחסות לו ומכחיש כי בעל את המתלוננת בניגוד להסכמתה). העורר טוען כי יש לבחון את התלונה שהגישה המתלוננת על רקע מערכת היחסים האינטימית שניהלה עמו ובאשר למעשי האלימות אותם על פי הנטען ביצע העורר כלפי המתלוננת, ציין כי אלה נעשו לכל היותר "מתוך יחסי אהבים בין שני אנשים". עוד מדגיש העורר כי המתלוננת הגישה נגדו את התלונה במשטרה על רקע רצונה לנקום בו, לאחר שגילתה כי הוא מנהל מערכת יחסים עם ט', ולטענתו, המתלוננת היא בעלת "דמיון פרוע" וניתן ללמוד מעברה כי היא "חסרת נורמות בסיסיות בחיים, כמו אמירת אמת, נאמנות, עקביות". נתונים אלה, לצד הפרכות והסתירות שבהודעותיה ובהעדר מסמך רפואי התומך בתלונתה, היו צריכים לגישת העורר להטות את הכף לטובת המסקנה לפיה לא התגבשו במקרה דנן ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו עד תום ההליכים. בנוסף מדגיש העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי אין מקום לבחון חלופת מעצר בדרך של הזמנת תסקיר של שירות המבחן. הוא מדגיש בהקשר זה כי פרט לעבירות נשוא האישום הנוסף אין לו עבר פלילי וכי לא מתעורר במקרה דנן חשש שמא ינסה להשפיע על המתלוננת אם ישוחרר לחלופת מעצר. מטעמים אלה סבור העורר כי היה מקום לבחון את שחרורו לחלופת מעצר בדרך של הזמנת תסקיר.

המשיבה מצידה סבורה כי אין להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. לטענתה חומר הראיות שנאסף בתיק תואם את גרסת המתלוננת לפיה נקט כלפיה העורר באלימות. אשר לעבירת האינוס המיוחסת לעורר מציינת המשיבה כי גרסתו המכחישה של העורר אכן עומדת בסתירה לגרסת המתלוננת, אך היא סבורה כי הודעת העובדת הסוציאלית תומכת ומאמתת את גרסתה וכי התגבשו במקרה דנן ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של העורר עד תום ההליכים כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי. עוד סבורה המשיבה כי אין מקום לבחון חלופת מעצר קונקרטית בעניינו של העורר, נוכח חומרת המעשים המיוחסים לו המלמדים על מסוכנות מופלגת הנשקפת למתלוננת מידיו, אם ישוחרר.

6.

במהלך הדיון שהתקיים בערר ביום 5.9.2010 הפנתה המשיבה לראיה נוספת, שלא הוצגה בפני בית משפט קמא משום שפוענחה מתוך מכשיר הטלפון הנייד של העורר רק לאחר אותו הדיון. המדובר בשני סרטוני וידאו אותם הצליחה המשטרה לשחזר מתוך אותו הטלפון (להלן: הראיה הנוספת או סרטוני הוידאו ), ובמזכר מיום 1.9.2010 המתאר את תוכנם. בהפנותה לראיה הנוספת טענה המשיבה כי המתלוננת נראית בסרטונים כשהיא שוכבת עירומה על מיטה עם שתי ידיה פתוחות לצדי גופה ואומרת בבכי "סיף די". המשיבה טענה כי הראיה החדשה תומכת לכאורה בגרסה שהציגה המתלוננת בנוגע לאירוע – אותו הכחיש העורר בהודעותיו במשטרה – אשר התרחש על-פי הנטען סמוך לאחר מעשה האינוס המיוחס לו. על-מנת לאפשר לב"כ העורר לעיין בראיה הנוספת ולהתייחס אליה, דחיתי את המשך הדיון בערר ליום 12.9.2010. במועד הנדחה טען ב"כ העורר כי לאחר שצפה בראיה הנוספת הוא סבור שאין בה כדי לתמוך בגירסת המתלוננת ולטענתו, סרטוני הוידאו אינם כוללים תאריך ושעה או כל נתון אחר אשר יש בו כדי לקשור בין תוכנם ובין המעשים המיוחסים לעורר. הוא הדגיש כי מדובר בראיה שהושגה לאחר סיום החקירה ועל כן, אין בגרסותיהם של העורר או של המתלוננת התייחסות אליה. עוד מציין העורר כי אין בראיה הנוספת תיעוד של יחסי המין והאקט האוראלי אשר לפי גירסת המתלוננת נכפו עליה על ידי העורר.

דיון

7.

הראיה המרכזית לביסוס האישומים המיוחסים לעורר בגין האירוע שהתרחש בביתה של המתלוננת ביום 5.8.2010 בשעת הבוקר, היא ההודעה שמסרה המתלוננת במשטרה. באותה הודעה סיפרה המתלוננת כי העורר נכנס לביתה בשעה 08:30 בבוקר; העיר אותה; הורה לה להתפשט; הכה אותה ואיים עליה בסכין; ושכב איתה בניגוד לרצונה (ראו ש' 42-34 להודעת המתלוננת מיום 8.8.2010). עוד סיפרה המתלוננת כי העורר צילם אותה כשהיא עירומה באמצעות הטלפון הסלולארי וכן צילם את עצמו נוגע באיבר מינה; משפשף את איבר מינו באיבר מינה וחודר אליו. לאחר מכן הוא המשיך וצילם אותה, לגרסתה, מבצעת בו מין אוראלי ולבסוף איים עליה כי "יראה את הסרט הזה לכולם" (ראו ש' 57-47 להודעת המתלוננת מיום 8.8.2010). העורר בהודעתו מאותו היום (להלן: הודעת העורר ) הכחיש גירסה זו מכל וכל וטען כי השניים צפו בסרט במחשב ולאחר מכן התווכחו (ראו ש' 64-58 להודעת העורר). הוא הכחיש כי קיים יחסי מין עם המתלוננת (ראו ש' 69 להודעת העורר) וכן הכחיש כי הכה אותה או איים עליה בסכין (ש' 74 להודעת העורר). נוכח שתי הגרסאות הסותרות שהציגו העורר מזה והמתלוננת מזה בצדק ציין בית המשפט המחוזי כי מדובר ב"גרסה מול גרסה" וכי בית המשפט אשר ידון בתיק העיקרי ידרש להכריע ביניהן. יחד עם זאת סבר בית המשפט המחוזי כי ניתן להצביע על ראיות לכאורה התומכות בגרסת המתלוננת ובהן הודעתה של העובדת הסוציאלית מיום 15.8.2010 אשר מסרה כי המתלוננת סיפרה לה "שבמהלך סוף השבוע הקודם... הגיע [העורר] בשעות הבוקר המוקדמות וכפה עליה יחסי מין כשהוא מצלם את האקט המיני ביניהם במצלמת הפלאפון שלו. היא תיארה שהוא שיחק באיבר המין שלו וצילם וגם צילם כשהוא חודר לאיבר המין שלה, ואמר לה שהוא יראה את התמונות לחברים שלו כאיום עליה" (ש' 22-19 להודעת העובדת הסוציאלית מיום 15.8.2010). כמו כן סיפרה העובדת הסוציאלית כי שאלה את המתלוננת מה עשה העורר עם התמונות שצילם ובתגובה השיבה המתלוננת "שהוא מחק אותם, והיא שאלה אותי אם ניתן לשחזר את הקבצים בכרטיס הזיכרון, והיא שאלה אותי בכדי שיהיו לה הוכחות שזה אכן התרחש ושהדברים שבוצעו באותו בוקר היו ללא הסכמתה" (ש' 33-32 להודעת העובדת הסוציאלית הנ"ל).

8.

קביעותיו אלה של בית משפט קמא מקובלות עלי ואם לא די בהן, נתווספו עתה סרטוני הוידאו אשר שוחזרו והוצגו במהלך הדיון בערר, התומכים לכאורה אף הם בגרסת המתלוננת לפיה צילם אותה העורר באמצעות הטלפון הסלולארי שלו. אכן, תיאוריה של המתלוננת באשר למעשיו של העורר: "[]לקח את הפלאפון שלו והתחיל לצלם אותי עירומה הוא צילם את החזה שלי ואז את הבטן שלי ואז הוא אמר לי 'תפתחי רגליים', אני אמרתי לו שאני לא רוצה" (ש' 50-48 להודעת המתלוננת מיום 8.8.2010), תואמים לכאורה את מה שתועד בסרטונים שהוצגו, ככל שניתן היה לשחזר את הצילום, ובמזכר מיום 1.9.2010 שנערך על-ידי רס"ר אלמוג אליהו צוין בהקשר זה כי:

"רואים בבירור את [המתלוננת] שוכבת עירומה על מיטה, שתי ידיה פתוחות לצד גופה כאשר כפות הידיים כלפי מעלה, ראשה מופנה לימין גופה. שומעים את [המתלוננת] בוכה. המצלמה מתקרבת לשד הימני.. ואז חוזרת ומצלמת את כל הגוף ואת הפנים. [המתלוננת] אומרת 'סיף די' בבכי ומישהו עונה לה 'ששש...' וכן אומר מילה כלשהי שלא מובנת לי. [המתלוננת] מפנה את ראשה לכיוון המצלמה ומתיישבת ואומרת בבכי ובטון דיבור של תחינה ופחד 'סיף..סיף' ואז שמה את שתי ידיה על הפה שלה".

צפייה בסרטונים מלמדת אף היא כי המתועד בהם עולה לכאורה בקנה אחד עם גרסת המתלוננת. משכך יש בסרטונים אלה כדי לחזק את עוצמת הראיות לכאורה הקיימות בתיק לביסוס האירועים שהתרחשו על-פי הנטען ביום 5.8.2010 ולהפריך לכאורה את גרסת העורר שטען בחקירתו "אני לא צילמתי אותה ואני לא יודע על מה היא מדברת" (ש' 89 להודעת העורר). אכן, הסרטונים ששוחזרו לאחר שנמחקו אינם מתעדים את מלוא המעשים המצולמים שביצע העורר במתלוננת על פי טענתה, אך הסבר לכך ניתן למצוא, לכאורה, בדו"ח פעולה מיום 1.9.2010 שנערך על-ידי חוקר עבירות מחשב במשטרה, ממנו עולה כי בכרטיס הזיכרון של הטלפון הסלולארי "נמצאו עוד 4 שמות קבצים מחוקים שלא ניתן היה לשחזרם" וכי "משמות ומאפייני הקבצים ניתן להסיק כי הם קשורים לאירוע ולחקירה, אך כאמור אין אפשרות לשחזר את תוכנם ולצפות בהם".

הנה כי כן, קיימת במקרה דנן תשתית ראייתית לכאורית המקימה סיכוי סביר ביותר להרשעתו של העורר בעבירות המין שיוחסו לו בכתב האישום. כמו כן, קיימות ראיות לכאורה ובהן הודעת המתלוננת הנתמכת בהודעת אמה מיום 10.8.2010; בהודעתה של העובדת הסוציאלית מיום 15.8.2010 ובהודעתה של א' מיום 9.8.2010, למעשי האלימות המיוחסים לעורר בכתב האישום.

9.

שורת המעשים האלימים ובכללם עבירות המין אותם על פי הנטען ביצע העורר במתלוננת, מקימים עילת מעצר נגדו ומעוררים חשש ממשי כי מדובר בדפוס פעולה אובססיבי ומסוכן מצידו. כמו כן, עולה חשש ממשי כי העורר ינסה להשפיע על המתלוננת לחזור בה מגרסתה במשטרה. חשש כזה קיים במובנה כאשר בעבירות מין בין בני זוג עסקינן (השוו: בש"פ 5867/00 ששון נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 30.8.2000); בש"פ 3606/09 מדינת ישראל נ' פלוני , פיסקה 7 (טרם פורסם, 6.5.2009)). והוא מקבל משנה תוקף בענייננו נוכח מסכת האיומים שהפעיל לכאורה העורר על המתלוננת. כך סיפרה המתלוננת בהודעתה מיום 19.8.2010 כי העורר התקשר אליה מן המעצר ואמה של המתלוננת סיפרה בהודעתה כי העורר ניסה עוד קודם לכן למנוע מהמתלוננת להגיש נגדו תלונה במשטרה (וראו לעניין זה ש' 28-27 בעמ' 1 וש' 5-1 בעמ' 2 להודעת אמה של המתלוננת מיום 10.8.2010). אם לא די בכך עולה מהודעתה של א.ש. מיום 13.8.2010 כי לאחר מעצרו של העורר הגיעה היא לביתה של המתלוננת ושאלה אותה "מה? את לא רוצה לבטל את התלונה שלך", וכן שאלה אותה "אם היא מטומטמת, ואיך היא לא פוחדת, כי המשפחה שלו בטח יאתרו אותה ועוד יהרגו אותה" (ראו ש' 14-11 להודעתה של א.ש. מיום 13.8.2010). החשש הממשי לפיו עשוי העורר לנסות וליצור קשר עם המתלוננת ככל שישוחרר בתנאים מגבילים, על מנת לגרום לה לחזור בה מהודעותיה במשטרה, הוא לבדו עשוי להצדיק את החלטתו של בית משפט קמא שלא לשחררו לחלופת מעצר, וכשמצרפים לכך את הסיכון המובהק הקיים במקרה דנן מצד העורר כלפי המתלוננת נוכח שורת המעשים המיוחסים לו כלפיה ונוכח הדפוס האובססיבי המאפיין אותם לכאורה, דומה כי אין מנוס מן המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה אין זה המקרה המתאים לשחרור לחלופת מעצר. זאת למרות גילו הצעיר של העורר והעדר עבר פלילי מכביד, וכבר נפסק בעניין זה כי גילו של הנאשם מהווה שיקול שעשוי להוביל להזמנת תסקיר מעצר, אך אין כל חובה להורות כן "אם ברור... גם ללא תסקיר מעצר, שמדובר במקרה שאינו מתאים לחלופה וכי כל חלופה שתוצע לא תפיג את מסוכנותו של הנאשם" (בש"פ 9198/04 אבודלייב נ' מדינת ישראל , פיסקה 7 (לא פורסם, 7.11.2004)).

אשר על כן, הערר נדחה.