בש"פ 6706/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט נ' אבו טהה ), לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו, במסגרת ששה אישומים, עבירות מין, אלימות וחטיפה כלפי בת זוגו (להלן: המתלוננת ). האישום השביעי מייחס לעורר עבירה של איומים כלפי אימו וכן היזק בזדון. העורר נשוי למתלוננת כעשר שנים ולהם שני ילדים משותפים. על פי כתב האישום בשלוש השנים שקדמו לאירועים נושא כתב האישום התגוררה המתלוננת בבית הוריה, בנפרד מהעורר.

3.

האישום הראשון מפרט כיצד הגיע העורר ביום 2.7.2013 לבית אחותה של המתלוננת, ס.א., ביודעו שהמתלוננת ובתה הקטינה בת הארבע (להלן: הקטינה) נמצאות שם, אחד בכתפי המתלוננת ומשכה מן הבית תוך שהוא מכה אותה וסותם את פיה בידו. העורר איים על המתלוננת כי אם תתקשר למשטרה הוא "ייקח אותה" ולאחר מכן הכניס אותה ואת הקטינה לרכב ונסע עימן אל בית אמו. בבית האם אמרה המתלוננת לעורר כי אינה רוצה לחיות עמו, וזה, בתגובה, הכה אותה בחוזקה בראשה באמצעות חפץ מברזל. מייד לאחר מכן לקח העורר, כך על פי הנטען, את המתלוננת ואת הקטינה לביתו ושם קשר את ידיה ואת רגליה של המתלוננת, חנק אותה והיכה אותה בכל חלקי גופה, לרבות במכות אגרוף. אחי העורר, חדר, שנכנס אל הבית לאחר ששמע את זעקות המתלוננת, ניסה להרחיק את העורר ממנה, אך העורר הורה לו שלא להתערב והוא עשה כן. בהמשך כלא העורר את המתלוננת בביתו ואסר עליה לצאת.

האישום השני מפרט כיצד הגיעו שוטרים אל בית העורר לאחר שאם המתלוננת הודיעה ביום 2.7.2013 למשטרה כי המתלוננת נלקחה בכוח ומצויה בסכנה. על פי הנטען, בטרם נגבתה עדות המתלוננת, איים עליה העורר כי אם תספר על מה שקרה, הוא "יקבור אותה באדמה". עוד נטען כי בשל חשש מפני העורר, שיקרה המתלוננת בעדותה מיום 2.7.2013 ומסרה כי היחסים בינה לבין העורר הינם תקינים, כי היא מתגוררת עמו מרצונה החופשי וכי הוא מעולם לא איים עליה ולא תקף אותה.

אישום שלישי מפרט אף הוא אירוע מיום 2.7.2013, כאשר על פי הנטען הגיעה אל בית העורר ג.א., בת אחותה של המתלוננת, שהינה קטינה, ואשר נשארה ללון במקום. כתב האישום מפרט כיצד שכבה המתלוננת בלילה כשהיא ערה והקטינה וג.א. ישנות לצידה. נטען כי העורר נכנס לחדר ומשך את המתלוננת בכוח לחדר אחר בבית, שם התפשט והפשיט המתלוננת מבגדיה תוך שהוא סותם את פיה. לאחר מכן קשר את ידיה מאחורי גבה ואת רגליה. בעוד המתלוננת כפותה השכיב אותה העורר על גבה ובעל אותה בכוח שלא בהסכמתה החופשית, תוך שהוא סותם את פיה בידו בשל זעקות ההתנגדות שהשמיעה. עוד מיוחס באישום זה כי לאחר מכן הפך העורר את המתלוננת על בטנה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה מספר פעמים. כשהחלה המתלוננת לצעוק, הכה אותה העורר מכות אגרוף לפניה. לאחר מכן נעל העורר את המתלוננת בחדר ובהמשך הלילה שב והכה אותה בכל חלקי גופה באמצעות כבל חשמלי. במהלך אותו לילה איים העורר על המתלוננת, תוך שהוא אוחז בסכין, כי "ישחט אותה ויקבור אותה" ואף הוציאה על פי הנטען מן הבית לאזור הררי, שם המשיך להכותה באמצעות הכבל החשמלי. גם לאחר ששבו לבית ובימים שלאחר מכן הכה העורר את המתלוננת בידיו, באגרופים ובבעיטות, ובאמצעות הכבל החשמלי, בכל חלקי גופה.

באישום הרביעי נטען כי בלילה שבין 5-6.7.2013 נכנס העורר לחדר בו ישנה המתלוננת את הקטינה וג.א.. על פי המתואר באישום זה, קשר העורר את ידי המתלוננת וסתם את פיה במטפחת. לאחר מכן הפשיטה ובעל את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית. לאחר מכן הפך העורר את המתלוננת על בטנה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת מספר פעמים, והכל כאשר שתי הקטינות נוכחות בחדר וצופות במתרחש. בשלב מסוים, כך נטען, יצא העורר מן החדר, בעוד המתלוננת כפותה ובוכה, ושב כשבידו אקדח או חפץ הנחזה לאקדח. או-אז הצמיד את האקדח למצחה של המתלוננת, איים עליה כי אם תזוז "אני אתן לך כדור בראש", והמשיך לבעול את המתלוננת בניגוד לרצונה. האישום מפרט כי משהבחין כי הקטינה מביטה בנעשה, לקח אותה אל בית אמו ואז שב והמשיך לבעול את המתלוננת ולבצע בה מעשי סדום, הכל עת שג.א., קטינה כזכור אף היא, בחדר. עוד נטען כי משסיים איים העורר על ג.א. כי ישרוף אותה ואת אמה אם תספר למישהו על הדברים שראתה. המעשים הנטענים האמורים גרמו על פי הנטען למתלוננת לדימום רב מאיבר מינה, ולמחרת – משהדימום לא פסק – הזעיק העורר אמבולנס עבורה. בדרכם לבית החולים, כך נטען, איים העורר על המתלוננת כי יהרוג אותה אם תספר על שאירע. בבית החולים אובחנה המתלוננת כסובלת מקרע באורך 3 ס"מ בפורניקס האחורי בעומס של 3- 4 מ"מ , מדימום וגינלי ומשפשופים בצוואר. המתלוננת נותחה ולאחר הניתוח, על פי דרישת העורר ובניגוד להמלצת הרופאים, שוחררה והוחזרה על-ידי העורר אל הבית.

אישום חמישי מגולל כיצד הגישו הורי המתלוננת תלונה במשטרה לאחר שנודע להם על הפגיעה בביתם שהצריכה ניתוח. בעקבות התלונה התקשרה שוטרת על-מנת לשוחח עם המתלוננת, נטען כי בעת השיחה הטלפונית עמד העורר ליד המתלוננת והורה לה לא לספר לשוטרת על שאירע והמתלוננת מסרה לה כי הכל כשורה.

האישום השישי מייחס לעורר תקיפה נוספת של המתלוננת, זו הפעם ביום 9.7.2013, בכך שהכה אותה בכל חלקי גופה. חדר, אחי העורר, ששמע את זעקות נכנס אל הבית והוציא ממנו את העורר. משהגיעו שוטרים אל הבית סיפרה להם המתלוננת שהעורר תקף אותה ושהיא מפחדת מפניו.

באישום השביעי נטען כי העורר איים על אמו ביום 25.5.2013, על רקע ויכוח שנתגלע ביניהם והוביל את האם לבקשו לעזוב את הבית. נטען כי העורר אמר לאמו כי ישרוף אותה אם תוציאו מן הבית ולאחר מכן הכה בסכין על קירות הבית וגרם לחתכים בקירות.

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו. בית המשפט קבע כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית לכאורית למעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום. בית המשפט סבר כי התשתית הראייתית נסמכת בעיקרה על הודעות המתלוננת (מה-2.7.2013, 9.7.2013, 10.7.2013, 14.7.2013 ו-16.7.2013). בית המשפט ציין כי אכן בהודעתה הראשונה של המתלוננת מיום 2.7.2013 הכחישה המתלוננת שהעורר איים עליה או תקף אותה, ואף אמרה שמערכת היחסים ביניהם תקינה וכי הם רוצים לחיות ביחד. ואולם, בהודעתה השנייה במשטרה מיום 9.7.2013 תיארה המתלוננת את מסכת האלימות מצד העורר בפירוט רב; המתלוננת תיארה את המכות שספגה מצד העורר ואת איומיו עליה. כן תיארה את עבירות המין שבוצעו בה ואת נסיבות אשפוזה; המתלוננת הסבירה גם מדוע הכחישה קודם לכן את המעשים. בהודעותיה הנוספות במשטרה מיום 10.7.2013, 14.7.2013 ו-16.7.2013, חזרה המתלוננת על גרסתה. בית המשפט ציין גם כי בין המתלוננת לעורר נערך עימות, במהלכו הטיחה המתלוננת בעורר את המעשים שביצע בה. בית המשפט קבע כי עיון בהודעות המתלוננת ובדו"ח העימות אינו מעלה פירכות מהותיות וגלויות לעין המקעקעות את גרסת המתלוננת עד שלא ניתן לתת בה כל אמון ומציגות אותה כמשוללת יסוד. בית המשפט הוסיף כי מדובר במקרה של "גרסה מול גרסה" שהכרעה בו טעונה בירור בהליך העיקרי, והזכיר שבעבירות מין מוסמך בית המשפט להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה של מתלוננת. בית המשפט קבע אפוא כי בשלב זה די בהודעותיה של המתלוננת כדי להוות ראיה לכאורה.

5.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי לצד גרסת המתלוננת קיימות ראיות נוספות בתיק המחזקות את גרסתה, ובהן הודעת ג.א., אחייניתה הקטינה של המתלוננת, שנחקרה גם על ידי חוקר ילדים וחזרה בפניו על הדברים שמסרה במשטרה. בית המשפט ציין כי חוקר הילדים התרשם שג.א. דיווחה על אירוע אלימות ואונס של העורר את המתלוננת אליו נחשפה. בנוסף, קיימות הודעת אחותה של המתלוננת שהייתה עדה לאירוע המתואר באישום הראשון; הודעת אחותו של המשיב; הודעתו של חדר, אחיו של העורר, המתייחסת לאישומים השישי והשביעי; הודעת אמו של העורר המתייחסת לאישום הראשון ולאישום השביעי; והודעת בת זוגו השנייה של העורר, אשר סירבה לקיים עימות עם העורר בשל חששה מפניו. חיזוק נוסף מצא בית המשפט בהודעת אמה של המתלוננת, והפנה גם לדו"ח העובדת הסוציאלית המטפלת במתלוננת. בית המשפט קבע כי אין בדברי המתלוננת לעובדת הסוציאלית של בית החולים לפיהם העורר לא נקט באלימות כלפיה בעבר והיחסים ביניהם לא היו בכוח, כדי להוות כרסום ממשי בראיות, בשים לב לנסיבות גביית ההודעה ולפחד של המתלוננת מפני העורר. בית המשפט הפנה גם לתעודות הרפואיות ולחוות הדעת של ד"ר גיפס מהמרכז לרפואה משפטית, לפיה הממצאים החבלתיים בגופה של המתלוננת מתיישבים עם עיקרי גרסתה. בית המשפט הפנה עוד לדו"ח הפעולה של השוטר שי קורסיה שלפיו המתלוננת רצה לכיוונו כשהיא מבוהלת וביקשה ממנו שיעשה משהו כי בעלה מסוכן, הראתה לו סימנים על צווארה וטענה שהעורר דקר אותה. על פי דו"ח זה במהלך הנסיעה בניידת המשיך העורר להפחיד את המתלוננת.

6.

בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו קמה נגד העורר עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), בשים לב לאופי המעשים המיוחסים לעורר ולנסיבות ביצוען. כמו כן, קמה נגד העורר עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4)+(5) לחוק המעצרים, שכן מדובר בעבירות אלימות בבן משפחה. בית המשפט הוסיף שקיים יסוד סביר לחשש כי שחרורו של העורר יביא לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים, בשים לב לכך שלעורר מיוחסות גם מספר עבירות של הדחה בחקירה.

7.

בית המשפט ציין בהקשר זה כי לחובת העורר שמונה הרשעות קודמות. בין היתר בעבירות איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש בבן זוג. עוד פירט כי לחובת העורר מאסר מותנה של 24 חודשים בגין עבירות אלימות חמורות בבת זוגו השנייה. בגינן ריצה העורר עונש של שלוש שנות מאסר בפועל. כמו כן, לחובת העורר מאסר מותנה של ששה חודשים בגין עבירת איומים.

8.

בית המשפט המשיך וקבע כי עבירות מין מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית וכי רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגבי המואשמים בעבירות האלו. עוד ציין כי חזקה זו מועצמת כשמדובר בעבירות מין במשפחה ובקורבנות צעירים. בית המשפט קבע כי במקרה דנא לא נמצאו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן המצדיקות את שחרור העורר לחלופת מעצר, וזאת אף מבלי לבחון חלופת מעצר קונקרטית. בית המשפט קבע כי המעשים החמורים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצועם מלמדים על מסוכנות ברורה של העורר כלפי המתלוננת וכלפי הציבור. זאת, במיוחד כאשר הרשעתו בעבירות אלימות חמורות מאוד כלפי בת זוגו השנייה, עונש מאסר בפועל והמאסרים המותנים התלויים ועומדים נגדו לא הניאו אותו לכאורה מלבצע את העבירות החמורות המיוחסות לו בכתב האישום. נקבע כי קיים גם חשש ממשי ואינהרנטי לשיבוש הליכי משפט באמצעות ניסיונות השפעה על המתלוננת, לאור התנהגות העורר בעבר. לפיכך הורה בית המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים.

מכאן הערר שבפניי.

9.

בא-כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משלא מצא חולשה משמעותית בראיות התביעה, שיש בה כדי להוביל לשחרור העורר ממעצרו. לדבריו, מדובר בתיק מורכב ולא חד משמעי. בא-כוח העורר הפנה להודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה מיום 2.7.2013, בה הכחישה אלימות או איומים של העורר כלפיה, וטען שלא ניתן להתעלם מהאמור בהודעה זו רק כי המתלוננת טענה בהודעה מאוחרת יותר ששיקרה בהודעתה הראשונה. למצער, טוען בא-כוח העורר כי יש לבחון גם את עדויותיה המאוחרות של המתלוננת בזהירות רבה. כן מפנה הוא לדברי המתלוננת לעובדת הסוציאלית בבית החולים לפיהם יחסי המין היו בהסכמה, ומציין כי העובדת הסוציאלית לא התרשמה מכל מצוקה אצל המתלוננת. לדברי בא-כוח העורר, ראיות אלו מחלישות ומכרסמות באופן ממשי בראיות התביעה, ושגה בית המשפט שלא נתן לכך את המשקל הראוי. בא-כוח העורר מזכיר כי מול גרסת המתלוננת עומדת גרסת העורר שלפיה מדובר בעלילת שווא שנולדה עקב קנאת המתלוננת בבת זוגו השנייה של העורר. הוא מוסיף כי מדובר במתלוננת שבחמש השנים עובר להגשת כתב האישום לא התגוררה עם העורר, ולכן אין מדובר במערכת יחסים אלימה וארוכת שנים אשר מנעה ממנה להתלונן עליו.

בא-כוח העורר טוען עוד כי לעורר יש אליבי מוצק בנוגע לאישום הרביעי שכן בלילה הרלוונטי היה הוא עם בת זוגו השנייה בתחנת משטרת העיירות עד לשעות הלילה המאוחרות, שם הגיש תלונה לפיה בת הזוג השנייה איימה עליו. לכן, לדבריו, לא יכול היה העורר לבצע את המעשים המיוחסים לו באישום זה.

בא-כוח העורר מוסיף כי קיימות סתירות מהותיות בין עדות המתלוננת בקשר לחטיפתה באישום הראשון לבין עדויות אחותה וג.א., סתירות

אשר לא קיבלו, לטעמו, משקל מספיק על ידי בית המשפט קמא. לדבריו, קיים מחדל חקירה משמעותי בכך שהמשטרה לא איתרה את בן דודו של העורר, סאלם, אשר נהג לכאורה ברכב בזמן החטיפה, וכן תמה הוא כיצד נחטפה המתלוננת כאשר אחייניתה, ג.א., הייתה יחד עמה ברכב. עוד מוסיף בא-כוח העורר כי לא נבחנה טענת העורר לפיה לא ניתן לנעול את ביתו. לטענתו, לא ניתן משקל לדברי ג.א. לפיהם לא ראתה ולא שמעה דבר בכל הנוגע לאמור באישום השלישי. אשר לאישום הרביעי טוען בא-כוח העורר שהמתלוננת שיקרה כשהעידה שראתה את בת הזוג השנייה של העורר ביום שבת כשהחל להחשיך, שכן בת הזוג הגיעה רק לפנות בוקר של יום ראשון, ה-7.7.2013, לביתו של העורר. שקר זה מחזק לדבריו, את המניע של המתלוננת להעליל על העורר עלילת שווא בשל קנאתה ביחסיו עם בת זוגו השנייה. כן טוען בא-כוח העורר כי בית המשפט התעלם מאמירתה של ג.א לפיה בזמן קיום יחסי המין המתוארים באישום הרביעי אמרה המתלוננת לעורר "אני אוהבת אותך". בדיון לפנינו הדגיש בא-כוח העורר כי הודעת ג.א מעלה ספק אם אכן מדובר באינוס. בא-כוח העורר סבר כי גם הודעות בני המשפחה מעוררות קושי. לטענתו, הוצעה חלופת מעצר מצוינת שבית המשפט קמא כלל לא בחן.

10.

באת-כוח המשיבה טענה כי בניגוד לרוב תיקי עבירות המין במשפחה, במקרה דנא אין מדובר אך בגרסת המתלוננת, אלא יש ראיות תומכות וחזקות. באת-כוח המדינה הפנתה לתיעוד הרפואי ולחוות הדעת הרפואית, שהן ראיות אובייקטיביות. באת-כוח המשיבה הסבירה כי הכחשתה של המתלוננת את המעשים בהודעתה הראשונה נבעה מהפחד של המתלוננת מהעורר והוסיפה כי הודעה זו נגבתה סמוך לאחר איומיו עליה. לדבריה, גם גרסת ג.א. תומכת בגרסת המתלוננת, וג.א. אף העידה שהמתלוננת אמרה לעורר שהיא אוהבת אותו מתוך פחד, והוסיפה שהמתלוננת צעקה. המשיבה סבורה אפוא כי אין בשלב זה כרסום בראיות לכאורה. באת-כוח המדינה הזכירה את מסוכנות העורר, את עברו הפלילי וציינה שהמעשים המיוחסים לו נעשו בסמיכות לאחר ששוחרר ממאסר.

11.

לאחר שעיינתי בערר, בטענות בעלי הדין ובחומר הראיות שהוגש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

עיון בחומר הראיות מעלה כי יש ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר בכתב האישום. הודעת המתלוננת מיום 9.7.2013, מפורטת ומתארת אירועי אלימות קשים והשפלות מצד העורר, כמו גם עבירות מין חמורות, כפי שפורטו בכתב האישום. אכן, בהודעתה מיום 2.7.2013 הכחישה המתלוננת שהעורר איים עליה או תקף אותה, ואף אמרה שמערכת היחסים ביניהם תקינה וכי הם רוצים לחיות ביחד. ואולם, איני סבורה כי בשלב זה יש בדברים אלה כדי לכרסם בגרסת המתלוננת מיום 9.7.2013, עליה חזרה גם ביתר הודעותיה. כפי שציינה באת-כוח המשיבה, ברקע הדברים עומדים האלימות הקשה לה היתה המתלוננת נתונה לכאורה מידי העורר והאיומים שעל פי הנטען השמיע כלפיה, לפיהם יבולע לה אם תספר את האמת, כמפורט בכתב האישום. טענות העורר מופנות בעיקר נגד מהימנות המתלוננת ואמינות גרסתה. ואולם, טענות אלה מקומן הראוי להתברר הוא במסגרת ההליך העיקרי ואין הן משמיטות את משקלן הלכאורי של ההודעות שמסרה המתלוננת מיום 9.7.2013 ולאחריו.

12.

זאת ועוד, קיימות בתיק ראיות שונות המחזקות לכאורה, בנקודות שונות, את גרסתה של המתלוננת. כך למשל, הודעות המתלוננת נתמכות בהודעות קרובי משפחה, לרבות הודעתה של ג.א. הקטינה שנכחה בחלק מהאירועים המתוארים בכתב האישום ומפורטים בעיקרם באישומים השלישי והרביעי. בנוסף, קיימות ראיות אובייקטיביות התומכות בגרסת המתלוננת, ובהן התעודות הרפואיות מיום 7.7.2013 וחוות הדעת של ד"ר גיפס מהמרכז לרפואה משפטית, לפיה הממצאים החבלתיים בגופה של המתלוננת מתיישבים עם עיקרי גרסתה - ראיות אשר תומכות לכאורה בנטען באישום הרביעי. בדומה, האמור בדו"ח הפעולה של השוטר שי קורסיה תומך לכאורה בנטען באישום השישי.

הנה כי כן, התשתית הלכאורית לאישומים נגד העורר מצויה בהודעות המתלוננת, כשבגרסתה משתלבות בנקודות שונות ראיות נוספות –עדויות של קרובים, עדויות של עדים אובייקטיביים ומסמכים. הסתירות המסוימות עליהן ביקש בא כוח העורר להצביע, וטענות אחרות שהועלו, דוגמת טענת האליבי באישום הרביעי מקומן להתברר כאמור בהליך העיקרי ואין הן משמיטות את התשתית הלכאורית האמורה. בדומה, גם הטענות למחדלי חקירה תתבררנה, כך יש להניח, בהליך העיקרי, אך לא התרשמתי שיש בהן כדי להשמיט הקרקע תחת כתב האישום.

13.

העבירות המיוחסות לעורר הן מן הסוג המקים נגדו חזקת מסוכנות, ומשכך, רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר (בש"פ 722/10 מיכאלוב נ' מדינת ישראל (11.2.2010); בש"פ 5951/01 לוטיצקי נ' מדינת ישראל (16.8.2001)). אין חולק שקיימת עילת מעצר במקרה דנא הן מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים והן מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4)+(5) לחוק המעצרים. עובדות כתב האישום מעלות תמונה לכאורית יוצאת דופן בחומרתה, תמונה עגומה של אלימות קשה, השפלה והחפצה של המתלוננת באופן שקשה לסבור כי ניתן לאיינו באמצעות חלופת מעצר; כתב האישום מגולל מסכת קשה של אלימות חמורה שהגיעה עד כדי אשפוזה של המתלוננת בבית חולים עם פגיעה שדרשה ניתוח, ולא פסקה לכאורה גם לאחריו. לצערי, דנו לא אחת במקרים בהם אלימות כזו הגיעה עד כדי נטילת חיים. לא ניתן אפוא להתעלם מהחשש המובנה בסיטואציות מעין אלו לשלומן של אותן מתלוננות שהעזו להתלונן נגד מי שפגע בהן. חשש זה מתעורר גם במקרה דנא וכבר כתבתי בעבר:

"על בית המשפט לומר את דברו במלחמה נגד תופעה מסוכנת זו, ולבחון בקפדנות יתרה כל מקרה, לפני שהוא מחליט על שחרורו של אדם המואשם בביצוע מעשים אלימים נגד אשתו, לבל ישמש השחרור הצעד הראשון בדרך לביצוע מעשה האלימות הבא" (בש"פ 1360/07 מדינת ישראל נ' טומבק

(6.3.2007)).

כעולה מכתב האישום, הגם שמדובר במסוכנות גבוהה ביותר הנשקפת למתלוננת מן העורר, נשקפת ממנו לכאורה מסוכנות של ממש גם לאחרים, כעולה מן האיומים על אמו ועל ג.א..

למסוכנות העולה מן המעשים המיוחסים לעורר יש להוסיף גם את עברו הפלילי המכביד, הכולל עבירות אלימות חמורות מאוד כלפי בת זוגו השנייה, בגינן ריצה עונש מאסר בפועל. עונש המאסר שריצה זה מקרוב והעונש המותנה התלוי ועומד נגדו לא הניאו לכאורה את העורר מלבצע את העבירות החמורות המיוחסות לו בכתב האישום. כל אלו מצביעים על מסוכנתו הגבוהה של העורר. בנוסף, קיים חשש ממשי ואינהרנטי לשיבוש הליכי משפט באמצעות ניסיונות השפעה על המתלוננת, לאור האישומים בהדחה בחקירה בהם הוא מואשם. חשש זה קיים באופן מובנה כשמדובר בעבירות מין בבן זוג (השוו: בש"פ 6313/10 פלוני נ' מדינת ישראל (13.9.2010)).

בנוסף, העובדה שחלק מן העבירות הקשות בוצעו גם בנוכחות אחרים, בנוכחות קטינות, יש בה כדי להעיד על חוסר הגבולות של העורר, ואף היא מקשה על מתן אמון בו שיעמוד בתנאים מגבילים.

14.

סוף דבר. הראיות בתיק מבססות לכאורה את העבירות החמורות המיוחסות לעורר בכתב האישום. על קיומן של עילת מעצר וחזקת מסוכנות אין חולק. אופי המעשים, האלימות הקשה על תוצאותיה כפי שהן מתוארות בכתב האישום, עברו של העורר, לרבות בעבירות אלימות במשפחה, וניסיונותיו של העורר להשפיע על מסירת העדויות בעניינו, כל אלו מחייבים את הותרת העורר במעצר בשל מסוכנותו ובשל החשש לשיבוש ההליכים ולהשפעה על עדים. בנסיבות אלו, כאמור, דין הערר להידחות והעורר יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.