בש"פ 5951/01 סרגיי לוטיצקי נ. מדינת ישראל

1.העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו יחד עם שלושה נאשמים נוספים. כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות של אינוס בחבורה, לפי סעיף 345(א)(1) יחד עם סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") ומעשה סדום בחבורה, עבירה לפי סעיף 347(ב) ביחד עם סעיף 345(א)(1) וסעיף 345(ב)(5) לחוק. העורר מואשם גם בעבירה של חטיפה לשם עבירת מין, לפי סעיפים 369 ו- 374 לחוק.

כתב האישום מגולל מסכת אירועים מחרידה שחוותה המתלוננת במהלך הלילה שבין ה- 3.5.01 ל- 4.5.01. על פי כתב האישום, העורר הבטיח לאחד הנאשמים כי יספק לחבריו בחורה אשר ניתן לקיים עמה יחסי מין והם יוכלו לעשות בה ככל העולה על רוחם, וזאת בתמורה לויתור על חוב כספי שחב העורר לאותו נאשם. העורר ביקש מחברתו למסור לו מספר טלפון של אחת מחברותיה על-מנת שיוכל להכירה לחבריו. החברה מסרה לעורר את מספר הפלאפון של המתלוננת, קטינה ילידת 1984, וסיפרה לו כי היא מסוכסכת עמה מזה מספר חודשים והקשר עמה נותק. בתאריך 3.5.01 בשעות הערב התקשר העורר למתלוננת ומסר לה כי הם הכירו בעבר וכי הוא קיבל את מספר הפלאפון שלה מ"חברתה לשעבר". הוא קבע לפגוש אותה כעבור כרבע שעה בסמוך לקניון בלוד, לשם הגיע יחד עם שלושת הנאשמים האחרים ברכבו של אחד מהם. העורר הצליח לגרום למתלוננת לעלות עמם לרכב באמתלה כי חברתו מעוניינת בחידוש הקשר עמה ומבקשת לפגוש אותה. על-מנת לגרום למתלוננת להאמין כי מחוז חפצם הוא ביתה של חברתה לשעבר, התקשר אליה העורר בנוכחות המתלוננת ואמר לה כי יפגשו אותה ליד ביתה בעוד מספר דקות, וזאת חזר ועשה גם תוך כדי נסיעתם כאשר המתלוננת הטילה ספק באמיתות הסיפור. בדרכם עצרו הנאשמים לקנות כדורי אקסטזי, וכן הצטיידו בבקבוקי בירה ווודקה. העורר הציע למתלוננת ליטול כדור אקסטזי, אך היא סירבה. בסופו של דבר הגיעו הנאשמים לפרדס באזור ראשון-לציון ושם עצרו את הרכב. המתלוננת סירבה לצאת מן הרכב, אך העורר אמר לה כי אין לה ממה לחשוש שכן אף אחד אינו מתכוון להרע לה. לאחר שהמתלוננת יצאה מן הרכב תפס אותה אחד הנאשמים בשערה ואמר לה כי אם ברצונה לחזור הביתה בחיים, היא צריכה לעשות כרצונם של הנאשמים. העורר בעט עם רגלו בידה של המתלוננת, ושאר הנאשמים הצטרפו אליו והפליאו בה את מכותיהם. בשלב זה החלו הנאשמים האחרים, בזה אחר זה ובמקביל, לבצע במתלוננת מעשים מיניים בכפיה, תוך הפעלת כוח ותוך שהם מאיימים כי אם תתנגד יכו אותה. המתלוננת בכתה וצעקה, אך הנאשמים לא שעו לתחנוניה כי יחדלו ממעשיהם ואילו העורר בעט בידה ואמר לה "אל תצעקי, אין פה אף אחד ואף אחד לא ישמע אותך ואת צריכה לעשות מה שבא לנו". כל אותה עת, בעת ששלושת הנאשמים האחרים ביצעו במתלוננת את המעשים המיניים, עמד העורר בסמוך, לגם משקאות חריפים וחזר ואמר לחבריו "זה הערב שלכם, תהנו". עם סיום התעללותם המינית במתלוננת, העלו אותה הנאשמים לרכב ונסעו מן המקום. על פי דרישתו של העורר הובילו הנאשמים את המתלוננת ואת העורר לדירת חברים של העורר. במהלך שהותם בדירה אמר העורר למתלוננת שאם תתלונן במשטרה הנאשמים יהרגו אותה והורה לה לחדול מיד מלבכות, שכן אחרת לא יאפשר לה ללכת לביתה. למחרת בשעות הבוקר סרב העורר להזמין למתלוננת מונית כדי שתשוב לביתה ואמר לה כי עליה להמתין עד לשובו בשעות הערב. בשלב מסוים עזב העורר את הדירה, המתלוננת ניצלה את העדרותו, התקשרה לאמה, ומסרה לה את כתובת הדירה. אמה של המתלוננת התקשרה למשטרה, שהגיעה ושיחררה את המתלוננת מהדירה מספר דקות לאחר מכן.

עם הגשת כתב האישום התבקש מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים. בית המשפט המחוזי (השופטת ע' סלומון צ'רניאק) נעתר לבקשה. על מעצרו של העורר הוגש הערר שבפניי.

2.בא-כוח העורר שב וטען בערר את שטען בפני בית המשפט המחוזי כי יש להבחין בין העורר לחבריו וכי אין ראיות לכאורה נגד העורר כמבצע עבירות מין. לטענתו, עובדות כתב האישום מבוססות בעיקרן על גירסאות שמסרו הנאשמים האחרים במטרה לבוא חשבון עם העורר, שהיה הראשון שנעצר ומסר גירסה מפורטת נגד הנאשמים הנוספים. בא-כוח העורר אינו חולק על כך שהמעשים הנטענים בכתב האישום הינם מעשים חמורים ביותר, אך לטענתו העורר היה פאסיבי ונגרר, מתוך פחד, אחר הנאשמים האחרים. הוא הדגיש שהעורר עצמו לא ביצע במתלוננת שום מעשה מיני. יתרה מכך, לטענת הסניגור, העורר הפגין יחס חם ומגונן כלפי המתלוננת לאחר האירוע, דבר שעולה מהודעות המתלוננת עצמה במשטרה - הרים אותה מהקרקע בעדינות וסיפק למתלוננת מקום לינה ורחצה בבית חבריו, ואף בכך יש כדי להעיד על רצונו של העורר לגונן על המתלוננת, בניגוד לנאשמים הנוספים. לחילופין טען בא-כוח העורר כי אין נשקפת מסוכנות ממרשו.

3.דין הערר להידחות.

צודקת באת כוח המדינה כי די בהודעות שנגבו מן המתלוננת כדי להוות תשתית ראייתית לכאורה המספיקה למעצרו של העורר. מהודעות אלו עולה כי העורר מילא תפקיד פעיל באירועים נשוא כתב האישום מתחילתם ועד סופם. בהודעתה הראשונה סיפרה המתלוננת:

"הבחור שלקח אותי לצד הוא הבחור הראשון שתפס אותי מהשער והפיל אותי לרצפה והשאר עומדים לידנו ומסתכלים ותוך כדי כך שהוא עשה זאת אמרתי לו 'אני לא רוצה', 'אני לא רוצה' וצעקתי והוא המשיך. ואז סרגיי בעט בי ביד ימין כשאני שכובה על הרצפה ואמר לי 'אל תצעקי אין פה אף אחד ואף אחד לא ישמע אותך ואת צריכה לעשות מה שבא לנו' ".

[עמ' 3 להודעה מיום 4.5.01 ; ההדגשות הוספו].

על דברים אלה חזרה המתלוננת גם בשתי הודעות נוספות שנגבו ממנה. החוקרת אף ציינה כי המתלוננת הצביעה על סימן כחול על זרועה הימנית, אשר נגרם לטענתה כתוצאה מהבעיטה שבעט בה העורר. מהודעות המתלוננת עולה לכאורה כי העורר לא צפה בחוסר אונים במעשי ההתעללות שביצעו בה חבריו, כפי שניסה בא-כוחו לטעון, אלא עודד את חבריו:

"שאלה: איפה סרגיי היה כל הזמן?

תשובה: היה ליד האוטו שותה בירה ומסתכל. סרגיי במשך כל הערב אמר לבנים זה הערב שלכם, תהנו תבלו.

[עמ' 8 להודעה מיום 14.5.01 ; ההדגשות הוספו].

עיון בהודעות שנגבו מהמתלוננת מבהיר, אפוא, כי בעיניה של המתלוננת מילא העורר תפקיד פעיל במסכת האירועים המחרידה המתוארת בכתב האישום. העורר הבהיר למתלוננת במלים ובמעשים, בהפעילו כלפיה אלימות, כי אל לה להתנגד למעשיהם של חבריו. די בגירסה שמסרה המתלוננת בחקירתה, אשר על פניה אינה נראית כבלתי מהימנה, כדי לשמש כראיה לכאורה נגד העורר. יצוין כי המתלוננת חזרה על דבריה כי העורר הוא שהיכה אותה בידה בכל שלוש ההודעות שאותן מסרה והיא אף ציינה שמכה זו היתה המכה הראשונה, אשר הבהירה לה כי אין טעם שתתנגד למעשיהם של הנאשמים. באשר לטענותיו של בא-כוח העורר בדבר היחס הטוב שאותו העניק לכאורה העורר למתלוננת לאחר שהנאשמים האחרים סיימו לבצע בה את זממם, הרי שגם בטענות אלו לא מצאתי ממש. אמנם, מהודעותיה של המתלוננת עולה כי העורר השמיע באזניה דברי הרגעה ואף נתן לה את מכשיר הפלאפון שלו על-מנת שתתקשר לאמה, אולם המתלוננת מספרת על הפחד שחשה מהעורר ועל כך שהעורר ניסה לאלץ אותה שלא לעזוב את הדירה בה שהתה ואיים עליה לבל תתלונן במשטרה:

"בבוקר כשקמתי אולי ב- 08:00 סרגיי היה שם בדירה והוא הסכים לתת לי להתקשר ואמא שלי שאלה אותי מה קרה? לא יכולתי לספר כי סרגיי עמד לידי אבל בכיתי ואמרתי לה שהכל בסדר עכשיו, היא שאלה אותי עם מי אני ומה עשו לי, אני בשעה 03:00 התקשרתי אליה גם מהפלאפון של סרגיי ואמרתי לה שאני אהיה בבית ב- 05:00 אני פחדתי מסרגיי הוא היה לידי אז לא יכולתי להגיד לה כלום ".

[עמ' 5 להודעה מיום 4.5.01 ; ההדגשות הוספו].

"סרגיי אמר לי בבוקר כשהוא הביא אותי לדירה שאם אני רוצה ללכת הביתה הוא יקח לי את כל הבגדים ושאני אלך איך שאני ואם לא שאני אחכה עד שהוא יבוא בשעה 19 מלוד...".

[עמ' 10 להודעה מיום 14.5.01].

במקום אחר אמרה המתלוננת:

"שאלה: מתי בעצם היתה הפעם הראשונה שהרגשת שמאיימים עליך שיהרגו אותך?

תשובה: פעם ראשונה שדימה לקח אותי בשער ואמר לי שאם אני רוצה לצאת משם חיה אני צריכה לעשות מה שבא להם.

שאלה: האם מרגע זה היו כלפייך עוד איומים?

תשובה:

כשהגעתי לדירה עם סרגיי, סרגיי אמר לי יש לך שתי דרכים אחד לכת למשטרה והשניה לא לצאת עם אף אחד ללכת מהבית ספר לבית שלא יהיו לך חברים או חברות ומתי שנקרא לך עוד פעם תבואי איתנו. סרגיי אמר לי שאם אני אלך למשטרה יהרגו אותי וגם אם יהיה לך חבר אנחנו נהרוג אותך, בנוסף לזה כל הזמן בכיתי בדירה וסרגיי אמר לי שאם אני לא אפסיק לבכות הוא לא יתן לי ללכת הביתה ".

[עמ' 9 להודעה מיום 14.5.01 ; ההדגשות הוספו].

הנה כי כן, העורר השמיע איומים כלפי המתלוננת בעת שהיה עמה בדירה שאליה לקח אותה לאחר האירוע. על הרצינות שבה תפסה המתלוננת את איומיו של העורר ניתן ללמוד מהעובדה שהמתלוננת סיפרה על כך בנשימה אחת מיד לאחר שהזכירה את האיום שאיים עליה אחד הנאשמים עם תחילת האירועים בפרדס. אמנם, לאחר מכן ציינה המתלוננת בתשובה לשאלת החוקרת כי היא פחדה יותר משלושת הנאשמים האחרים, אולם אין בכך כדי להפחית מהרושם שהמתלוננת חשה מאוימת ומפוחדת גם בעת ששהתה עם העורר בדירה.

על פי הגירסה שמסרה המתלוננת, העורר אינו מצטייר כנגרר לאירועים בעל כורחו אלא כמי שמילא תפקיד מרכזי בהתרחשותם. טענותיו של העורר וגירסתו שלו לאירועים ייבחנו במהלך המשפט גופו, אך בשלב זה אין בהן כדי להפחית ממשקלן של הראיות לכאורה הקיימות נגדו.

4.העבירות המיוחסות לעורר הן מן הסוג המקים נגדו חזקת מסוכנות. על פי הנטען, הנאשמים ביצעו במתלוננת מעשי אינוס ומעשי סדום מזעזעים ואכזריים תוך שימוש באלימות. בעובדה שהעורר עצמו לא ביצע במתלוננת מעשים מיניים אין כדי להקהות ממידת מסוכנותו כמי שנטל חלק באירועים המתוארים בכתב האישום, תוך ביצוע מעשי אלימות. בשורה של החלטות קבע בית משפט זה כי אינוס הוא מן העבירות החמורות המקימות חזקת מסוכנות ולפיכך רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגבי המואשמים בהן [ראו למשל, בש"פ 2222/97 מדינת-ישראל נ' כורד חוסאם , פ"ד נא(1) 109, 113 וההחלטות הנזכרות שם]. דברים אלה נכונים שבעתיים כאשר מדובר בסדרה של מעשי אינוס ומעשי סדום אשר בוצעו בחבורה, כבמקרה דנן. אין בנסיבות המקרה הנדון כדי להפריך את חזקת המסוכנות ואין ניתן להסתפק בעניינו של העורר בחלופה למעצר. מסוכנותו של העורר, צעיר כבן 25, נלמדת מחומר הראיות לכאורה כפי שפורט לעיל ואין לראות כי יש חלופה למעצר שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.