בש"פ 7463/10 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

לפני בקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), שיימנו מתאריך 19.10.2010 או עד למתן פסק דין בתפ" ח 17649-10-09 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מביניהם. יצוין כי בתאריכים 13.10.10 ו-21.10.2010 הארכתי את מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת. עוד אוסיף ואציין כי המשיב הגיש מטעמו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי

הנכבד בחיפה שדחתה את בקשתו לעיון חוזר בעניין מעצרו, וערר זה נדון במאוחד עם הבקשה להארכת מעצר ואולם במהלך הדיון חזר בו העורר מהערר, והוא נמחק בהחלטתי מתאריך 21.10.2010.

2.

עניינו של המשיב נדון כבר בשתי החלטות של בית משפט זה (בש"פ 722/10 מיכאלוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2010); בש"פ 5454/10

מדינת ישראל נ' מיכאלוב (לא פורסם, 21.7.2010))

ועל כן לא ארחיב פה בפרטים, אלא אביא את עיקרי העובדות הרלבנטיות להכרעה.

3.

כנגד המשיב ושניים אחרים (להלן: הנאשם 2 ו- הנאשם 3 ) הוגש בתאריך 21.10.2009 כתב אישום לבית המשפט

המחוזי בחיפה. בתאריך 6.12.2009 הוגש נגד השותף הרביעי לאירוע (להלן: הנאשם 4 ) כתב אישום לבית המשפט המחוזי לנוער, ובעקבות כך הוגשה בקשה לאיחוד משפטים, אשר התקבלה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה (המשיב, הנאשם 2, הנאשם 3 והנאשם 4, יכונו להלן, למען הנוחות: הנאשמים ). על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 5.10.2009 בסמוך לשעה 2:00 לפנות בוקר, יצאה המתלוננת מבית בן זוגה לקיוסק בשם "הלגונה" בקרית ים. באותה עת עמדו בקרבת הקיוסק ה נאשמים ועוד אחרים נוספים שזהותם אינה ידועה (להלן: האחרים ) . המתלוננת נכנסה לקיוסק, ובצאתה ממנו, אחד מבני החבורה צעק לעברה "את רוצה לעשות סקס?", היא השיבה "לא, מה פתאום" והמשיכה ללכת. בהמשך לאמור, החלו הנאשמים והאחרים לעקוב אחרי המתלוננת. בשלב מסוים תפס אחד מהאחרים בשערה של המתלוננת והכה אותה בראשה. המתלוננת נאבקה בו, ובסיום המאבק הורחק אותו אחר על ידי חבריו. לאחר מכן, המשיב והנאשם 2 העמידו פנים כמי שמבקשים לסייע לה, אחזו בה והחלו להובילה לבניין הממוקם בסמוך, בעוד הנאשם 3 והנאשם 4 מצטרפים אליהם. בהגיעם לרחבת הבניין, המשיב והנאשם 3 משכו את המתלוננת אל עבר כורסא נפתחת שהייתה במקום, והשכיבו אותה על הכורסא בכוח. הנאשם 2 הפשיט את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת, הוריד את מכנסיו, פיסק את רגליה, החדיר בכוח את איבר מינו לאיבר מינה, זאת בניגוד לרצונה, ובעל אותה עד שבא לסיפוקו המיני. בכל אותה עת המשיב והנאשם 3 עמדו לצידו, כשהם אוחזים במתלוננת ומחזקים את מעשיו של הנאשם 2 בנוכחותם. לאחר מכן, על פי עובדות כתב האישום, אמר המשיב כי "עכשיו תורו". בהמשך, בעוד הנאשם 2 התלבש, הצליחה המתלוננת לתפוס בחגורת מכנסיו, סובבה אותה על ידה, הניפה אותה והצליפה לכל עבר, ופגעה בפניו של המשיב. בתגובה, ברחו הנאשמים מהמקום. בגין מעשים אלו יוחסה לנאשמים עבירת אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(א)(1) ו-(ב)(5), וסעיף 29 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 .

4.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרם של המשיב, הנאשם 2 והנאשם 3 עד תום ההליכים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. עוד נטען, כי עקב האלימות המיוחסת למשיב, קיים חשש ששחרורו יסכן את ביטחון הציבור, בנוסף לביטחון המתלוננת. המבקשת הוסיפה כי יש יסוד סביר לחשש שהמשיב ינסה לשבש הליכי משפט ולהימלט מן הדין. לבסוף, המבקשת ציינה כי למשיב הרשעות קודמות בגין עבירות רכוש ואיומים. בתאריך 23.11.2009, לאחר שהתקבל תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא ) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו, וכן מתקיימת עילת מעצר בעניינו. עוד נקבע כי מסוכנותו הרבה של המשיב איננה מאפשרת לשקול את שחרורו לחלופת מעצר. על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית משפט זה. בתאריך 11.2.2010, דחה חברי, השופט י' עמית , את הערר וקבע כי מעצרו עד תום ההליכים של המשיב מוצדק נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו.

להשלמת התמונה אציין כי בהחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא מתאריך 23.11.2009 נקבע כי עוצמת הראיות נגד הנאשם 3 איננה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים ועל כן הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על שחרורו של הנאשם 3 למעצר בית מלא עם איזוק אלקטרוני. בעניינו של הנאשם 2, הורה בית המשפט המחוזי בתאריך 9.12.2009 על מעצרו עד תום ההליכים. בעניינו של המשיב 4, הורה בית המשפט המחוזי בתאריך 19.12.2009 על שחרורו לחלופת מעצר, וזאת בשל עוצמת הראיות לכאורה נגדו, שאיננה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים.

5.

משהסתיימה שמיעת עדותה של המתלוננת, הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד תום ההליכים, בטענה כי חל כרסום בראיות בעקבות עדותה של המתלוננת. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט ר' שפירא ) בתאריך 12.6.2010. המשיב הגיש בקשה נוספת לעיון חוזר, בה טען כי לאחר שמיעת ראיות נוספות חל כרסום ראייתי בתיק. בקשה זו נדחתה גם היא על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט ר' שפירא ) בתאריך 19.9.2010. כמפורט בפיסקה 1 שלעיל, המשיב הגיש לבית משפט זה ערר על החלטה זו, ואולם בדיון שהתקיים בפני בתאריך 21.10.2010 חזר בו כאמור המשיב מערר זה (בש"פ 7435/10).

6.

משלא הסתיים משפטו של המשיב בחלוף תשעה חודשים, הגישה המבקשת בקשה להארכת מעצרו ב-90 ימים נוספים. בתאריך 21.7.2010, קיבל חברי, השופט א' א' לוי , את הבקשה והורה על הארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, בציינו כי ההליכים בפני בית המשפט

המחוזי מתקיימים בקצב סביר וטרם הגיעה השעה לאפשר למשיב להתהלך חופשי נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו.

7.

עתה, הסתיימה תקופת המעצר האחרונה והמדינה שבה ומבקשת להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים. בבקשתה חוזרת המדינה על נימוקיה שפורטו לעיל בהרחבה, ומוסיפה ומציינת באשר לקצב התקדמות ההליך כי מאז החלטתו של חברי, השופט א' א' לוי – לא התקיימה ישיבת ההוכחות שנקבעה לתאריך 10.10.2010, שכן זו בוטלה בשל מחלה של בא-כוח הנאשמים 4-2. המדינה מדגישה עם זאת כי בסך הכל התקיימו עד כה במכלול תשע ישיבות הוכחות, במהלכן נסתיימה פרשת התביעה, ונשמעה עדותו של המשיב במסגרת פרשת ההגנה.

8.

המבקשת טוענת כי העבירות המיוחסות למשיב מצביעות על מסוכנות מופלגת, המחייבת את המשך מעצרו. עוד מציינת המבקשת כי מסוכנותו של המשיב מתעצמת נוכח עברו הפלילי המכביד ונוכח העובדה שריצה בעבר תקופות מאסר. המבקשת מוסיפה וטוענת כי שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את המשיב לחלופת מעצר,

בקובעו, בין השאר, כי הסבירות להישנות עבירה נוספת הינה גבוהה, וספק אם המשיב יוכל לעמוד במגבלות "מעצר הבית" שיושת עליו. באשר לקצב התקדמות ההליך, המבקשת טוענת כי על אף העיכוב המסוים שהיה בתחילת המשפט ובהארכה הקודמת, הרי שבמבט כולל משפטו של המשיב מתנהל בקצב סביר ובהתאם לכך הסתיימה כבר פרשת התביעה, נשמעה עדותו של המשיב במסגרת פרשת ההגנה, וקבועים עוד שני מועדים נוספים לפרשת ההגנה.

9.

המשיב מתנגד לבקשה. הוא מציין כי ההארכה הקודמת לא נוצלה וכי נהיר לו

שתידרש הארכת מעצר נוספת. לשיטתו, יש לבחון חלופת מעצר בבית אחיו של המשיב הגר ב תל אביב , זאת נוכח חלוף הזמן מאז תחילת מעצרו ושינוי האיזון המתבקש הימנו.

כאן המקום לציין כי בתאריך 1.11.2010 עידכן בא-כוח המשיב כי בתאריך 27.10.2010 אכן התקיימה ישיבת הוכחות נוספת ב בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר בסיומה נקבעה ישיבת הוכחות נוספת לחודש ינואר 2011, בנוסף למועד שכבר קבוע לחודש נובמבר 2010, לצורך השלמת שמיעת הראיות בתיק. בתאריך 2.11.2010, שב ועדכן בא-כוח המשיב כי בית המשפט המחוזי הנכבד הודיע כי התפנו ביומנו שני מועדים בחודש דצמבר 2010. על כן, המועד שנקבע לינואר 2011 הוקדם לתאריך 9.12.2010, וכן נקבע מועד נוסף לתאריך 12.12.2010, בכפוף להודעה של בא כוח הנאשמים 4-2 כי מועד זה פנוי.

הנה כי כן משסיימנו לסקור את השתלשלות ההליכים – הגיעה עתה שעת ההכרעה בבקשת המדינה.

דיון והכרעה

10.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש לי, מסקנתי היא כי דין בקשת המדינה להתקבל . אפרט עתה את הנימוקים למסקנתי זו.

כידוע, עם חלוף הזמן נוטה באופן הדרגתי נקודת האיזון בין זכות הנאשם לחירות לבין זכות הציבור לביטחון ולמיצוי ההליכים עם הנאשם – לעבר הזכות הראשונה (ראו: בש"פ 8022/05 מדינת ישראל נ' פלד (לא פורסם, 6.9.2005); בש"פ 10298/05 מדינת ישראל נ' בויארסקי (לא פורסם, 9.11.2005); בש"פ 7075/09 מדינת ישראל נ' הרוש (לא פורסם, 26.10.2009); בש"פ 2214/10 מדינת ישראל נ' סויטאת (לא פורסם, 25.3.2010)). אולם, מרכיב הזמן איננו השיקול הבלעדי, ועל בית המשפט הדן בבקשה להארכת מעצר לבחון את מכלול האלמנטים הרלוונטיים. בחינת השיקולים המתחרים מובילה במקרה זה למסקנה כי קיים צורך להאריך את מעצרו של המשיב לתקופה נוספת. אבהיר:

(א)

אשר למסוכנות הנשקפת מן המשיב, אציין כי העבירות המיוחסות לו הן מן

החמורות, וכבר נקבע לא אחת כי רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגבי המואשמים בעבירה של אינוס (ראו: בש"פ 2222/97 מדינת ישראל נ' חוסאם , פ"ד נא(1) 109 (1997); בש"פ 5951/01 לוטיצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2001)). מסוכנותו של המשיב לא מסתכמת רק בעבירות המיוחסות לו בתיק זה, אלא נובעת גם מעברו הפלילי המכביד, בפרט בהתחשב בגילו הצעיר (בן 21). המשיב הורשע בעבר, בין השאר, בעבירות רכוש, תקיפה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הטרדת עד, שיבוש הליכי משפט ואיומים. המשיב אף ריצה בעבר שתי תקופות מאסר בפועל שהושתו עליו על ידי בית המשפט לנוער בחיפה. לכך יש להוסיף את התרשמותו של שירות המבחן כי למשיב "קושי ניכר ל קבל גבולות ולבחון השלכות התנהגותו האימפולסיבית", נתון שהניע אותו שלא להמליץ על שחרורו לחלופת מעצר.

(ב)

אחד השיקולים המרכזיים ש בית המשפט נדרש לשקול במסגרת בקשה להארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים , הוא קצב ניהול המשפט. אציין כי על פני הדברים נראה כי ההליכים ב בית המשפט המחוזי , שראו עיכובים בעבר, מתקיימים עתה בקצב סביר ומאז הגשת הבקשה התקיימו שתי ישיבות של הוכחות – אחת בתאריך 27.10.2010 והשנייה בתאריך 1.11.2010. אשר לעובדה כי בתקופת המעצר האחרונה, עליה הורה חברי השופט א' א' לוי , לא התקיימו ישיבות הוכחות, הרי שהדבר לא היה בשליטת מי מהצדדים או בית המשפט , ובכל מקרה קבועים עתה כאמור שני מועדים קרובים לסיום שמיעת הראיות בתיק.

11.

נוכח כל האמור לעיל –מעצרו של המשיב מוארך ב-90 יום, אשר יימנו מתאריך 19.10.2010, או עד למתן פסק דין בתפ" ח 17649-10-09 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.