בש"פ 5031/05 רג'אח דבסאן נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת ו' מרוז) בב"ש 20420/05 מיום 23.5.05 לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים כנגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירות של אינוס ומעשה סדום. כעולה מכתב האישום, העורר עבד באוניברסיטת בן גוריון כעובד אחזקה ובמסגרת זו התיידד עם סטודנטית תושבת ארצות הברית (להלן - המתלוננת). המתלוננת והעורר נפגשו מספר פעמים לשתיית קפה ובמפגשים אלו, הבהירה המתלוננת לעורר כי היא אינה מעוניינת בקשר רומנטי עמו. בפגישה שקיים עם המתלוננת ביום 17.3.05, חזר העורר ודחק במתלוננת לנסוע עמו לים המלח. הפעם המתלוננת הסכימה והשניים נסעו לים המלח ברכבו של העורר. בהגיעם לחוף הים, העורר והמתלוננת ישבו בחוף, שם היו אנשים נוספים, שתו וודקה, אכלו בשר ושחו בים. בשעה שמונה בערב, ביקש העורר מהמתלוננת לעבור לשבת במקום חשוך יותר בטענה כי ברצונו לראות את הכוכבים ולאחר שהמתלוננת הסכימה עברו השניים לשבת במקום אחר בחוף שם לא היו אנשים נוספים. לאחר הגיעם למקום, החל העורר לחבק את המתלוננת ולנשקה בשפתיה. המתלוננת ביקשה מיד מהעורר להפסיק, אך זה דחף אותה לאחור, נשכב מעליה בכוח והחל לנשוך את שפתיה עד שנגרם לה פצע מדמם. המתלוננת ניסתה להדוף את העורר אך זה הזיז את ידיה והמשיך לנשקה תוך שכובד משקלו לא אפשר למתלוננת לנוע. העורר הפשיט את בגדיה של המתלוננת והחל לנשק את חזה בכוח וכתוצאה מכך נגרם לה פצע בחזה. המתלוננת צעקה "תפסיק", אולם, העורר הפשיט את בגדיה התחתונים, התפשט בעצמו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת בכוח. המתלוננת אשר לא קיימה יחסי מין בעבר, פרצה בבכי, העורר הוציא את איבר מינו מאיבר מינה, הפך את המתלוננת בכוח על בטנה והחדיר את אצבעותיו לאיבר המין ולפי הטבעת של המתלוננת כאשר כל אותה העת המתלוננת התחננה בפני העורר שיפסיק את מעשיו תוך כדי בכיות וצעקות. לבסוף, הפסיק העורר את מעשיו ואפשר למתלוננת להתלבש, אולם, כאשר התרוממה לאחר שהתלבשה, חשה חולשה ואיבדה את הכרתה. סמוך לשעת חצות, החל העורר שוב ללטף את המתלוננת והיא התעוררה וביקשה ממנו להחזירה למעונות האוניברסיטה. העורר הלך לרכבו, נשכב בחלקו האחורי ונרדם. המתלוננת העירה את העורר והזכירה לו מה עשה, העורר התנצל בפניה וביקש סליחה ולאחר מכן הסיע את המתלוננת לביתה.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 20.4.05 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום וכי קיימת עילת מעצר כנגד העורר. באשר לחלופת מעצר, בית המשפט המחוזי ציין כי בתסקיר המעצר נאמר כי המשיב מכחיש כי יש לו בעיית אלכוהול ומסרב ליטול חלק בהליך גמילה ושרות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי מתסקיר המבחן לא משתמע כי מדובר בעבריין, אשר נטיותיו לפרוץ גבולות הן בתחום עבירות מין, ואת הסתבכותו בעבירה הנוכחית נראה שיש להסביר אלא על רקע יחסו האובססיבי למתלוננת. בנסיבות אלו נקבע, כי אין בהתנהגותו של העורר כדי להצביע, בהכרח, על נטיותיו לבצע עבירות בתחום המיני. על כן, ונוכח העובדה שהמתלוננת מסרה עדות מוקדמת ועזבה את הארץ, ובשים לב לטענתו של המשיב כי הוא מעוניין להתחיל בהליך גמילה מאלכוהול, נקבע כי ראוי לבחון את מסוכנותו של העורר בהקשר לעבירות מין, ולצורך כך להכין תסקיר מעצר נוסף, בו תיבחן מידת רצינותו של העורר באשר לנכונותו לעבור תהליך של גמילה מאלכוהול וכן מידת מסוכנותו בתחום עבירות המין.

4.

בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, ניתן תסקיר מעצר משלים בו נאמר כי העורר מביע נכונות להתחיל בהליך גמילה מאלכוהול. צוין כי ייתכן ועיקר המוטיבציה נובעת מרצונו להשתחרר לחלופת מעצר, ונראה כי קיימת "תובנה ראשונית ביותר" לבעייתיות בתחום זה. באשר למסוכנותו של העורר נאמר כי "קיים סיכון להישנות התנהגות פורצה גבולות גם בתחום המיני אך בשל הטשטוש הרב במידע שמסר לנו אנו מתקשים להעריך רמת סיכון זו במדויק". חרף זאת, שירות המבחן המליץ לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית אביו אשר בצירוף להליך גמילה מאלכוהול, תפחית את רמת הסיכון הקיימת מהעורר.

5.

לאחר קבלת תסקיר המעצר המשלים, קבע בית המשפט המחוזי בהחלטה נוספת מיום 23.5.05, כי יש לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בית המשפט ציין בהחלטתו כי "מדובר במעשי אונס אכזריים, אשר בוצעו כלפי צעירה תמימה, אשר מתוך יחס של כבוד וידיות כלפי המשיב, נענתה לחיזוריו וניאותה להצטרף לטיול עמו, אשר הסתיים באונס אכזרי. תחנוניה ובכייה של המתלוננת לא גרמו למשיב לחדול ממעשיו. ברי, כי מדובר באדם אשר אינו מסוגל לכבוש את יצרו, באדם אשר מעשיו מעידים על היותו מסוכן לציבור". בהתייחס לחלופת המעצר המוצעת בבית אביו של העורר, אשר אושרה גם על ידי שירות המבחן בתסקיר המעצר, קבע בית המשפט המחוזי, כי נוכח הסכנה הנשקפת מהמשיב, לאחר שבדיקה פרטנית העלתה, כי אין לשלול את הסכנה כי ישוב ויבצע עבירות מין, כמו גם עמדתו התמוהה לעניין הליך הגמילה, חלופת המעצר המוצעת אינה עשויה לשמש תחליף הולם למעצר.

6.

בפני טוען העורר כי טעה בית המשפט קמא משלא קיבל את המלצת שירות המבחן לשחררו לחלופת מעצר. העורר טוען כי עברו נקי והמעשים בהם הואשם משקפים מעידה חד פעמית שארעה עקב מערכת יחסים אובססיבית שקיים עם המתלוננת, במסגרתה פיתח ציפיות לקשר רומנטי עמה. לטענת העורר, הליך גמילה מאלכוהול עשוי לשמש, בנסיבות אלה, כחלופת מעצר ראויה אשר תפיג את מסוכנותו. ב"כ העורר מוסיף, כי החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי, בה נקבע כי בהתנהגותו של העורר אין כדי להצביע, בהכרח, על נטיותיו לבצע עבירות בתחום המיני, נוגדת לחלוטין את האמור בהחלטה השנייה, כי קיימת סכנה שהמשיב ישוב ויבצע עבירות מין.

7.

המשיבה טוענת כי צדק בית המשפט קמא משלא שחרר את העורר לחלופת מעצר. לטענתה, מסוכנותו של העורר רבה ולא ניתן להפיגה בחלופת מעצר. המשיבה מדגישה כי מתסקיר המעצר הראשון עולה כי העורר מתכחש לחלוטין לבעיית האלכוהול ומסרב להחל בהליך גמילה. שינוי עמדתו בתסקיר המעצר המשלים, אינו רציני ויש להניח כי הוא נובע מרצון להשתחרר לחלופת מעצר, כפי שגם ציין שירות המבחן.

8.

דין הערר להידחות. המעשים בהם הואשם העורר, אשר אין חולק בפני כי קיימות ראיות לכאורה להוכחתם, הנם חמורים ביותר. חוסר יכולתו של העורר לכבוש את יצרו ומעשה האונס האכזרי שביצע בצעירה שנתנה בו אימון מעיד על מסוכנות רבה, לא רק למתלוננת, אלא לציבור בכללו. מסקנה זו נתמכת בתסקיר המעצר, אשר קובע כי "קיים סיכון להישנות התנהגות פורצת גבולות גם בתחום המיני", אף שהתקשה להעריך אמת סיכון זו במדויק. אינני סבור שבעניין זה קיימת סתירה בין שתי ההחלטות של בית המשפט המחוזי, שכן ההחלטה השנייה נפלה לאחר קבלת התסקיר השני ולאור הדברים שנאמרו בו. מכל מקום, ככל שקיימת אי התאמה בין ההחלטה הראשונה של בית המשפט המחוזי לבין ההחלטה השנייה, מקובל עלי במלואו האמור בהחלטה השנייה. הכלל הוא כי "אינוס הוא מן העבירות החמורות שקיימת ביחס אליהן חזקת מסוכנות, ולפיכך רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר לגבי המואשמים בעבירה זו" (בש"פ 2222/97 מדינת ישראל נ' חוסאם ; פ"ד נא(1) 109, 113; בש"פ 5951/01 לוטיצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעניינו לא מצאתי שקיימות נסיבות מיוחדות כאלו, ואני סבור כי צדק בית המשפט קמא משלא אימץ את המלצת שירות המבחן, המלצה לה הוא כידוע אינו מחויב (ראה למשל: בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וקבע כי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי להפיג את מסוכנותו של העורר.

9.

אציין כי גם נכונותו של העורר להתחיל בהליך גמילה מאלכוהול אינה משנה ממסקנה זו. ראשית, אני סבור שצדק בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי יש להטיל ספק רב בכנות נכונותו של העורר להתחיל בהליך גמילה. גם שירות המבחן קבע כי לעורר קיימת "תובנה ראשונית ביותר" לבעיית האלכוהול. שנית, ההלכה היא כי בדרך כלל בית המשפט אינו משחרר נאשם מן המעצר כדי לאפשר לו להתחיל בתהליך של גמילה, אלא במקום שבו הנאשם כבר היה מצוי בעיצומו של טיפול גמילה בעת שנעצר, מה שאינו מתקיים במקרה שלפנינו (ראה: בש"פ 272/97 ג'רבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

הערר נדחה.