בש"פ 9989/07 שמעון זיסאנו נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ג' נויטל ) מיום 21.11.2007 אשר קיבל את עררה של המשיבה על החלטת בית משפט השלום ברמלה (השופטת א' נחליאלי-חיאט ), והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.

ביום 6.3.2007 הואשם העורר בבית משפט השלום ברמלה בעבירות של תקיפת בת זוג ואיומים לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). בכתב האישום (להלן: האישום הראשון ) נטען כי העורר איים על בת זוגו בכוונה להפחידה (להלן: המתלוננת ), באומרו "אם את רוצה את החיים שלך תסתמי את הפה". עוד נטען בכתב האישום כי שבועיים עובר לאיום זה הכה העורר את המתלוננת באמצעות מכות אגרוף. לאחר שהוגש האישום, החליט בית משפט השלום ביום 6.3.2007, לבקשת המשיבה, כי העורר ישוחרר ממעצר בתנאים מגבילים. בין היתר נקבע, כי העורר ישהה בתנאי מעצר בית מלא בבית אחיו (להלן: האח ) וכי חל עליו איסור ליצור כל קשר עם המתלוננת. ביום 11.3.2007 הקל בית משפט השלום בתנאים המגבילים שהוטלו על העורר וקבע כי העורר יוכל לצאת לעבודה בשעות הלילה בפיקוח אחיו; וב- 18.7.2007 קבע בית משפט השלום כי העורר יוכל לצאת מבית אחיו לכל מטרה, בכפוף לכך שילווה על ידי אחיו או מפקח אחר.

כעבור כחודש וחצי, ביום 7.10.2007, הוגש לבית משפט השלום ברמלה אישום חדש נגד העורר (להלן: האישום השני ), שהוא נשוא הערר שלפניי. באישום זה נטען כי העורר הפר את תנאי השחרור שנקבעו לו במסגרת האישום הראשון. נטען, כי בחודש יולי 2007 נכנס העורר לדירתה של המתלוננת ללא ידיעתה. עוד נאמר בכתב האישום כי במספר הזדמנויות לאחר מכן טילפן העורר למתלוננת. עוד נטען כי בחלק מהשיחות גידף אותה העורר, ובהזדמנות אחרת איים עליה בכוונה להפחידה, באומרו, בין היתר: "אני יהרוג את השכן וישאיר אותך נכה... ואם תפני למשטרה מה כבר יעשו לי. יכניסו אותי לחודש ואני אצא ואדע איך לטפל בך". בגין כל אלה הואשם העורר במסגרת האישום השני בעבירות של איומים והפרת הוראה חוקית לפי חוק העונשין ובעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.

2.

עם הגשת האישום השני ביקשה המשיבה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק. בהחלטת בית משפט השלום ברמלה (השופטת א' נחליאלי-חיאט ) מיום 10.10.2007 נקבע כי העורר ישאר במעצר נוכח המסוכנות שנשקפת ממנו כלפי המתלוננת. עם זאת, בית המשפט קבע כי שירות המבחן יכין בעניינו של העורר תסקיר מעצר בו תיבחן חלופת מעצר. ביום 4.11.2007 הגיש שירות המבחן את תסקיר המעצר (להלן: התסקיר הראשון ). בתסקיר נקבע כי העורר אינו מגלה הבנה להתנהגותו הבעייתית כלפי המתלוננת ומשליך את האחריות על כך עליה. עוד צוין הפחד הרב בו שרויה המתלוננת מאז החל העורר להפר לכאורה את תנאי השחרור שנקבעו לו במסגרת האישום הראשון. בסיכומם של דברים קבע שירות המבחן כי העורר אינו מבין את התנהגותו ואת הסיכון הקיים בה, וכי נתונים אלה לצד הפרתם לכאורה של תנאי השחרור הקודמים מביאים למסקנה שאין לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

בדיון שהתקיים ביום 4.11.2007, ולאחר שהוגש התסקיר הראשון, הורה בית משפט השלום על הכנת תסקיר מעצר נוסף בו תיבחן האפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר שתכלול איזוק אלקטרוני. ואכן, ביום 15.11.2007 הגיש שירות המבחן תסקיר מעצר נוסף בעניינו של העורר (להלן: התסקיר השני ). בתסקיר זה נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרור העורר לחלופת מעצר בבית אמו עם איזוק אלקטרוני, תוך אפשרות לצאת ולעבוד מספר שעות בבית הקפה אותו הוא מנהל. נקבע לעניין זה כי חלופה זו אינה מאיינת את מסוכנותו של העורר נוכח ההתרשמות המסויגת מיכולתה של האם להציב בפני העורר גבולות וסמכות.

חרף זאת, ובהמשך לבקשת בא-כוח העורר, החליט בית משפט השלום ביום 18.11.2007 על הכנת תסקיר מעצר שלישי בעניינו של העורר, שהוגש בחלוף יום בלבד (להלן: התסקיר השלישי ). בתסקיר זה המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בפיקוח מלא של אחיו. שירות המבחן מצא להדגיש את התלבטותו הרבה בעניינו של העורר, וציין כי בעבר נמנע מלהמליץ על שחרורו לחלופת מעצר בפיקוח האח. עם זאת, נאמר בתסקיר כי לאחר שיחה נוספת עם האח נתברר כי האח לא היה זה שפיקח על העורר בזמנים בהם נטען שהפר את התנאים המגבילים שהוטלו עליו במסגרת האישום הראשון. כן הודגשה התרשמותו החיוביות של שירות המבחן מהאח ומיכולתו לפקח על העורר, ובפרט נוכח העובדה שהאח אינו עובד עוד ולכן יוכל לפקח על העורר משך כל שעות היממה. בהתחשב בכל אלה המליץ שירות המבחן על שחרורו של העורר לחלופת המעצר.

ביום 20.11.2007 אימץ בית משפט השלום ברמלה את המלצת שירות המבחן והורה על שחרורו של העורר ממעצר בתנאים מגבילים. בית משפט השלום הדגיש אמנם את מסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת אולם ציין כי נוכח התרשמות שירות המבחן מיכולתו של האח לפקח על העורר, ונוכח חלוף הזמן הרב מיום מעצרו, הרי יש לשחרר את העורר בתנאים מגבילים לפיהם העורר ישהה במעצר בית מלא בבית האח; יחתום על התחייבות עצמית בסך 10,000; ויפקיד סך של 3,000 ₪. עוד קבע בית משפט השלום כי האח יחתום על ערבות צד ג' בסך 10,000 ₪, וכי חל איסור על העורר ליצור קשר ישיר או עקיף עם המתלוננת.

3.

עררה של המשיבה על החלטה זו נתקבל ביום 21.11.2007 על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ג' נויטל ), אשר הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי אין ניתן לאיין את מסוכנותו של העורר על דרך של חלופת מעצר. לעניין זה הסתמך בית המשפט המחוזי על התסקיר הראשון והתסקיר השני, בהם קבע שירות המבחן כי העורר מטשטש את אחריותו למעשיו ומטיח האשמות כלפי המתלוננת; על דבריו של העורר במשטרה; על תחושות הפחד של המתלוננת כפי שבאו לידי ביטוי בתסקירי המעצר ובהחלטות בית משפט השלום; ובמהות האישום השני ובעבירות שמיוחסות לעורר באישום זה. בית המשפט המחוזי ציין כי אין הוא נעתר להמלצת שירות המבחן בתסקיר השלישי לשחרר את העורר בתנאים מגבילים, שכן בתסקיר זה אין כל התייחסות למסוכנותו של העורר. לפיכך, ביטל בית המשפט המחוזי את שחרורו של העורר בתנאים מגבילים, והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

4.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר שלפניי. בטיעוניו, עמד בא-כוח העורר על כך שהעורר לא הפר במשך שישה חודשים את תנאי השחרור שהוטלו עליו באישום הראשון, כלומר מחודש מארס 2007 עד לחודש ספטמבר 2007; כי אף כאשר הופרו לכאורה תנאי השחרור לא נפגש העורר עם המתלוננת ולא בא עמה בכל מגע; וכי העורר חסר עבר פלילי וללא תיקי מב"ד. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מכך שבית משפט השלום התרשם במישרין מחלופת המעצר עליה המליץ שירות המבחן בתסקיר השלישי, לפיה ישאר העורר במעצר בית בפיקוח האח. לעניין זה הדגיש הסניגור כי האח אינו עובד ולכן יוכל לפקח על העורר בכל שעות היממה, וכי התסקיר הראשון, בו נמנע שירות המבחן מלהמליץ על האח כמפקח, הוכן בשלב בו האח עבד וכאשר שירות המבחן לא היה מודע לכך שאדם אחר פיקח על העורר כאשר הופרו לכאורה התנאים המגבילים שהוטלו על העורר במסגרת האישום הראשון. מנגד, בא-כוח המשיבה סמך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי וטען כי חרף האמור בתסקיר המעצר השלישי והמלצת שירות המבחן לשחרר את העורר ממעצר, הרי אין בחלופת המעצר כדי לאיין ממסוכנותו הרבה של העורר אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, באישומים המיוחסים לו באישום השני. לעניין זה הדגיש בא-כוח המשיבה את הפחד הרב בו שרויה המתלוננת בעקבות המעשים המיוחסים לעורר באישום השני.

5.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. מקובלת עליי מסקנת בית המשפט המחוזי לפיה אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר. המעשים המיוחסים לעורר באישום השני מצביעים על מסוכנות של ממש כלפי המתלוננת. מסוכנות זו אף הביאה את שירות המבחן שלא להמליץ על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים בשני תסקירי המעצר הראשונים. מתסקירים אלה ואף מהדיונים בפני בית המשפט קמא עולה, כי המתלוננת נתונה בפחד רב בעקבות מעשיו הנטענים של העורר מאז ששוחרר בתנאים במסגרת האישום הראשון. אכן, איומיו לכאורה של העורר כלפי המתלוננת, בעת שהיה משוחרר בתנאים מגבילים, הינם חמורים. לא שוכנעתי בנסיבות העניין כי יש בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין מסוכנות זו.

בא-כוח העורר עמד בטיעוניו בהרחבה על המלצת שירות המבחן בתסקיר השלישי לשחרר את מרשו בתנאים מגבילים, ועל הסתמכותו של העורר על כך.

לעניין זה יובהר כי בהחלטותינו נקבע לא אחת שהמלצת שירות המבחן, אף כי יש ליתן לה משקל משמעותי, אינה מחייבת את בית המשפט (ראו: בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.6.2005); בש"פ 5031/05 דבסאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.2005); בש"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.10.2002)). אכן, המלצת שירות המבחן היא שיקול שבית המשפט יביא בגדר שיקוליו, לצד ציפיותיו של העצור עקב האמור בתסקיר (ראו בש"פ 8902/02 הנ"ל). עם זאת, וכאמור לעיל, ההכרעה הסופית בשאלה האם ניתן לאיין את מסוכנותו של העצור בחלופת מעצר הינה של בית המשפט. לעניין זה רשאי היה בית המשפט להתחשב גם בכך שטרם הגשת תסקיר המעצר אשר המליץ על שחרורו של העצור בתנאים מגבילים, הוגשו שני תסקירי מעצר שנמנעו מהמלצה כאמור. התסקיר האחרון ששינה את הגישה כלפי החלופה, אינו מתמודד עם הסיכון והקשיים שנפרשו בתסקירים הראשונים. כידוע, כל מקרה נבחן בהתחשב בנסיבותיו הקונקרטיות, ועל בית המשפט לשקול את השיקולים הנוגעים לתסקירי המעצר לצד יתר השיקולים הנוגעים למסוכנותו של העורר בטרם יחליט על שחרורו לחלופת מעצר.

אכן, אין להתעלם מכך כי לעורר אין עבר פלילי, וכי קיים סיכון שהעסק אותו הוא מנהל ייקלע לקשיים במידה שיישאר במעצר. אולם, בסופו של ההליך לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נשקלו המלצותיו השונות של שירות המבחן, לצד השיקולים האחרים הנוגעים לענייננו, ובהם כמובן, השיקול העיקרי של הסיכון הממשי לשלומה ולביטחונה של המתלוננת.

אשר-על-כן, הערר נדחה.