בש"פ 1360/07 מדינת ישראל נ. יורי טומבק

בקשת המדינה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום, בפעם השלישית, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) מיום 26.2.07 או עד למתן פסק דין בתפ"ח 888/05 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.

1.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי הנטען בכתב האישום, עובר לביצוע העבירה קיימה אשת המשיב (להלן: המנוחה ), לה היה נשוי המשיב במשך 8 שנים, מערכת יחסים רומנטית עם אדם אחר (להלן: האחר ). בשעות הערב של יום 12.12.05, הודיע המנוחה למשיב כי בכוונתה לעזוב את ביתם המשותף, שבו הם מתגוררים בצוותא עם שני ילדיהם, ולעבור להתגורר עם האחר. המנוחה הוסיפה ואמרה למשיב כי בכוונתה לקחת עמה את שני ילדיהם ולתבוע את הזכות לבעלות בבית המשפחה. לאחר הדברים האלה יצאה המנוחה את הבית. על-פי כתב האישום, כתוצאה מדברי המנוחה, החליט המשיב להרגה. בשעות הלילה המאוחרות של יום 13.12.05, נכנס המשיב לחדר השינה והתיישב על בטנה של המנוחה, בעודה שכובה במיטה על גבה, וזאת על מנת למנוע ממנה להתנגד למעשיו. בהמשך לכך, סתם המשיב בידו האחרת את פי המנוחה לבל תצעק, ובידו השניה אחז בגרונה בחוזקה בכוונה להמיתה. מעשים אלה הביאו למותה של המנוחה כתוצאה מתשניק מכני.

2.

במקביל להגשת כתב האישום, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו בבקשה קבע בית המשפט המחוזי (כב' הנשיאה מ' ארד) כי קיימות ראיות לכאורה בתיק שיש בהן כדי לבסס את הנטען בכתב האישום. עוד הוסיף בית המשפט כי לאור קיומן של הראיות, קמה נגד המשיב חזקת מסוכנות, הנלמדת מעצם המעשה שביצע. לאור קביעות אלה קיבל בית המשפט את בקשת המבקשת והורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

3.

בחלוף תשעה חודשים, ומשפטו של המשיב טרם הסתיים, הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים נוספים. בית המשפט (כב' השופט ד' חשין) קיבל את הבקשה, בקובעו כי לאור חומרתה הרבה של העבירה, ומשסופו של המשפט קרב ובא, אין מקום להורות על שחרורו של המשיב ממעצר, חרף זכותו לחירות, הגוברת ככל שחולף הזמן והוא במעצר.

4.

בחלוף שלושה חודשים נוספים, ומשמשפטו של המשיב טרם הגיעו לסופו, הגישה המבקשת בקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים. בית המשפט (כב' השופטת ד' ברלינר) החליט כי לאור אופייה של העבירה שבה מדובר, ולאור קצב ההתקדמות משביע הרצון של התיק, יש מקום להיענות לבקשה. עם זאת נקבע, כי היות שהצפי הוא כי הדיון בתיק יסתיים בתקופה קצרה יחסית, יש מקום להאריך את המעצר בשישים ימים נוספים ולא בתשעים ימים כשם שנתבקש.

5.

בבקשתה שבפניי עותרת המבקשת להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים

בפעם השלישית. במסגרת הבקשה, מציינת המבקשת, כי שלב הבאת הראיות במשפט הסתיים זה מכבר, וכי מועד שמיעת סיכומי הצדדים, אשר נדחה לבקשת בא-כוח המשיב מיום 24.1.07, בשל רצונו לעיין בחוות הדעת שהוגשה מטעם הפסיכיאטר המחוזי ולגבש ראיות "לסתירת חוות הדעת", נקבע ליום 19.3.07. היותו של המשפט בשלב מתקדם, אם-כן, מצדיק לדעת המבקשת את הותרת המשיב במעצר עד לסיום משפטו. המבקשת שבה ומצביעה על מסוכנותו הרבה של המשיב, הנלמדת מן המעשים המיוחסים לו, ועל החשש המובהק כי יחמוק מן הדין אם ישוחרר ממעצר, לאור העונש הכבד הצפוי לו אם יורשע. לדעת המבקשת, לא היה בזמן שחלף כדי להקהות חששות אלה.

6.

בתגובה לבקשה זו, טוען המשיב, כי בכל אחת מבקשותיה להארכת מעצר טענה המבקשת כי המשפט יסתיים בגדר ההארכה שנתבקשה, דבר שלא התממש בסופו של דבר, והצריך שוב ושוב הארכות נוספות. לדידו, היות שבדיון שנקבע ליום 19.3.07 יובא לעדות פסיכיאטר מטעם המשיב, זאת כדי לסתור את חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, אין כל ביטחון שהמשפט יסתיים בתוך תקופת ההארכה המבוקשת. עוד מוסיף המשיב בהקשר זה, כי ככל שחולף הזמן והוא עודנו במעצר בטרם ניתנה הכרעת דין בעניינו, נוטה נקודת האיזון בין השיקול בדבר ההגנה על ביטחון הציבור לבין השיקול בדבר חירותו, לטובת שחרורו ממעצר. המשיב מוסיף וטוען, כי המעשה המיוחס לו הינו מעשה נקודתי שאינו מצביע על מסוכנות כללית, ומכאן שאינו מצדיק את הותרתו במעצר בטרם הורשע. לבסוף, דוחה המשיב את טענת המבקשת באשר לחשש מהימלטות ממאסר, בטוענו כי זולת העונש ארוך השנים שצפוי לו אם יורשע, לא ניתן כל ביסוס לטענתה של המבקשת בעניין זה.

בדיון בפניי טען המשיב מספר טענות שעסקו בראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו. כשם שציין כב' השופט חשין בהחלטתו בבקשה הראשונה להארכת מעצר, מקומן של טענות אלה אינו בתגובה לבקשה להארכת מעצר, כי אם בהליך של עיון חוזר בפני הערכאה הדיונית, על פי סעיף 52(א) לחוק המעצרים (ראו בש"פ 3956/99, מדינת ישראל נ' חדיף , תק-על 99(2) 1008 (1999); בש"פ 1111/07 מדינת ישראל נ' גץ (טרם פורסם, 16.2.07)).

7.

לאחר שעיינתי בבקשה, כמו גם בהחלטות הקודמות שניתנו בתיק זה בנוגע למעצרו של המשיב, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. טענתו של המשיב כי המסוכנות הטמונה בו נקודתית אינה עולה בקנה אחד עם המעשה המיוחס לו. על פי עובדות המעשה המיוחס לו בכתב האישום, נתן המשיב דרור לכעסיו וליצר הנקמה שבו, ובמהלך מתוכנן היטב, שבוצע מספר שעות לאחר האירוע שהצית את כעסו, ולא ב"להט הרגע", המית את המנוחה בחנק. מעשה מעין זה, שבוצע באלימות אכזרית וקרת רוח, מלמד על מסוכנות רבה, שאין לפטור אותה בתואר "נקודתית" רק משום שבוצעה נגד קורבן שלגביו היה למשיב מניע ספציפי. מי שביצע, על-פי הנטען, מעשה אלימות אכזרי כל-כך נגד רעייתו, קיים חשש כי יוסיף ויסכן את הציבור אם לא יוחזק במעצר.

8.

בנוסף,

כשם שצוין בהחלטות הקודמות, מתקדם המשפט בקצב משביע רצון ובקרוב יחל שלב הסיכומים. עדותו של הפסיכיאטר מטעם המשיב אינה צפויה, כך נראה, להאריך את הדיונים בתיק באופן משמעותי, ועל פניו נראה כי בהארכה זו יהיה די לשם סיום המשפט, וכי לא תידרש הארכה נוספת. איני מתעלמת מכך שדברים ברוח זו נאמרו זה מכבר בהחלטות הקודמות בבקשות להארכת מעצרו של המשיב, ועם זאת נדמה כי משהוגשה זה מכבר חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי בעניינו של המשיב, ומשלא צפויות עדויות נוספות זולת עדותו של הפסיכיאטר מטעם המשיב, שאמורה להינתן ביום 19.3.07, אין כל סיבה כי במקרה זה לא יהיה די בפרק הזמן המבוקש כדי להביא לסיום המשפט.

אלימות נגד נשים הפכה זה מכבר ל"מכת מדינה", ומספר הגברים הנוהגים באלימות כלפי נשותיהם הולך וגובר. על בית המשפט לומר את דברו במלחמה נגד תופעה מסוכנת זו, ולבחון בקפדנות יתרה כל מקרה, לפני שהוא מחליט על שחרורו של אדם המואשם בביצוע מעשים אלימים נגד אשתו, לבל ישמש השחרור הצעד הראשון בדרך לביצוע מעשה האלימות הבא.

אשר על-כן, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 26.2.07, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 888/05 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.