בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ. אסף לוזון

1.מונח בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי ) בב"ש 10157/07, מיום 2.12.2007, אשר דחתה את בקשת העוררת לעצור את המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת"פ 3148/07.

2.כנגד המשיבים הוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום מתוקן, המייחס למשיב 1 עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וכן מייחס למשיב 2 עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, ביום 18.10.2007 התקיימה חתונתם של יסמין ינאר (להלן: הכלה ) ודניאל טואיזר (להלן: החתן ) באולם "שרון" בירושלים. משיב 2 הינו אחיה של הכלה. משיב 1 הינו חברו של משיב 2 והוזמן אף הוא לחתונה. על פי הנטען בכתב האישום, פרצה קטטה באולם החתונות, כאשר הרקע לה הוא מתיחות שהתפתחה בין משפחת החתן לבין משפחת הכלה במסיבת האירוסין של בני הזוג ולאחר מכן במסיבת החינה, שהתקיימה בתאריך 16.6.2007.

במהלך החתונה, כך נטען, הוכה יקיר משה, אחיה של גיסת החתן (להלן: יקיר ). שרון לנקרי (להלן: שרון ), בן דודו של החתן, שוטר במשטרת ירושלים, אשר הבחין במתרחש, חילץ את יקיר מידי תוקפיו והוציאו אל מחוץ לאולם. מיד לאחר מכן התפרצה הקטטה באולם החתונות. בגדר אירועים אלה, על פי הנטען בכתב האישום, אמו של יקיר, אשר הבחינה בתקיפת בנה, התעלפה ונפלה על רצפת האולם. יניב טוויזר (להלן: יניב ), אחיו של החתן, נחלץ לעזרתה והתכופף להרימה. או אז הגיח מאחורי יניב משיב 1 כשסכין בידו ודקר אותו דקירה אחת בגבו. כתוצאה מהדקירה, כך נאמר בכתב האישום, נגרם ליניב פצע באורך של כ-2.5 ס"מ בחלק האחורי של מותן ימין. הוא טופל ואושפז בבית חולים.

עוד נאמר בכתב האישום, כי מששב שרון לאולם, הבחין במשיב 2, כשבידו כוס שבורה והוא מנסה לפצוע באמצעותה אחרים. שרון תפס בידו של משיב 2 וניסה להוציא ממנה את הכוס השבורה, אולם משיב 2 התנגד וניסה לפצוע אותו באמצעותה. גלעד לנקרי, אחיו של שרון, הבחין בכך ובא לעזרת אחיו. בתגובה הניף משיב 2 את הכוס השבורה לעברו של גלעד וחתך אותו בפניו ובצווארו. כתוצאה מכך, כך נטען, נגרמו לגלעד חתך בפנים מהמצח עד לצוואר, וחתך נוסף באורך של כ-10 ס"מ בצוואר. הוא נותח ואושפז בבית חולים למשך מספר ימים.

3.בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת לבית-המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

4.בהחלטתו מתאריך 2.12.2007, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי עסקינן בראיות בעוצמה נמוכה יחסית, שכן הן נעדרות יסוד אובייקטיבי מספק ומבוססות בעיקרן על עדויות של צדדים מעוניינים, שגם בתוכן ישנן סתירות. בית המשפט הנכבד קמא הבהיר כי מונחות בפניו בעיקר ראיות מצד בני משפחת החתן, אשר על פני הדברים, יש בהן משום הצגת תמונה של צד זה בלבד, והגם שניתן להרשיע על סמך עדויות כאלה, יש לנהוג בהן בזהירות רבה.

באשר לחלופת המעצר, קבע בית המשפט הנכבד קמא, כי בעת ההכרעה ביחס למעצר עד תום ההליכים יש לאזן בין זכות הנאשמים לחירות לבין מסוכנותם. מסקנתו בעניין זה היתה שחלופות המעצר שהוצעו לגבי המשיבים, היינו: כל איש בבית הוריו, הינן חלופת מעצר הולמות. בין יתר השיקולים שהביאו אותו למסקנתו זו ציין בית המשפט הנכבד קמא את הגורמים הבאים: המשיבים כבר שהו במעצר בפועל 45 יום; חלופת המעצר היא באשקלון, הרחק מבני משפחת החתן, המתגוררים בירושלים; יש בשחרור לחלופת מעצר כדי להוריד את מפלס המתח בין שתי המשפחות על מנת לנסות להביא ל"סולחה", זאת בדגש על העובדה שבני הזוג, שהתחתנו זה מקרוב, ממשיכים בחייהם המשותפים. חשיבות רבה יחס בית המשפט הנכבד לעובדה ששירות המבחן המליץ על חלופת המעצר, לאחר שבחן אותה ואת המשיבים. באשר למשיב 1, הטעים בית המשפט, כי חלופת מעצר בבית אביו, ששימש שנים רבות אחראי על אגף בשב"ס היא החלופה הכמעט מירבית שניתן להעלות על הדעת. ביחס למשיב 2, המפקחות שהוצעו (הן אמו וסבתו של אותו משיב) נראות לו גם הן ראויות לצורך זה. בית המשפט הנכבד קמא הוסיף כי הוא לא התרשם שלמשיבים יש עבר פלילי משמעותי, או מסוכנות מהעבר. בהקשר זה ראה לציין כי האירועים הפליליים שהוזכרו קרו עת היו המשיבים קטינים וכי מאז במשך תקופה לא קצרה אין להם, על פי הבנתו, קשר לעולם העברייני.

עוד הוסיף בית המשפט, כי לשיטתו לכאורה יש ממש במקרה זה בטענה של אכיפה בררנית, אם כי לא בצורת ההוכחה הנדרשת בהליכים בפני בית משפט. בית המשפט הטעים, כי מדיניות החקירה וההעמדה לדין בתיק שבפנינו נראית לכאורה בלתי שוויונית והיא מפלה לטובה את בני משפחת החתן על פני בני משפחת הכלה. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי לא בחן לעומק את חומר הראיות, או את העדים והחוקרים בפרשה.

על יסוד כל האמור לעיל, הורה בית המשפט על שחרור המשיבים – לחלופת מעצר.

מכאן הערר שבפניי.

5.עיקר טענת באת-כוח העוררת (המדינה) היא כי שגה בית המשפט הנכבד קמא בהתייחסויותיו לאפליה באכיפה בין הצדדים לסכסוך, אותה ראה כשיקול מצטבר המצדד בשחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. לטענתה, מדובר כאן בהתרשמות שלא הונח לה בסיס עובדתי או משפטי ראוי. לשיטתה, קיומן של עילות המעצר פה הוא מבוסס, להבדיל מ"תחושה סובייקטיבית" של מי מן הצדדים באשר למדיניות החקירה והתביעה. ביחס לטענה כי השוטר שרון לנקרי נמנה עם משפחת החתן, טענה זו, כך גרסה ב"כ המדינה, אינה רלוונטית לגבי המעצרים, או לגבי העמדה לדין. עוד הוסיפה, כי שגה בית המשפט עת קבע כי עוצמת הראיות בעניינם של המשיבים היא נמוכה יחסית. החלטתו של בית המשפט אינה כוללת ניתוח פוזיטיבי של חומר הראיות המפליל, אלא רק התייחסות לטענות באת-כוח משיב 2 באשר לקיומן של סתירות בעדויות ולעובדה כי חשודים פוטנציאליים לא נחקרו. באת-כוח העוררת הדגישה כי חומר הראיות הלכאורי המרשיע בעניינו של משיב 1 כולל הודעות של חמישה עדי ראייה המתארים את שליפת הסכין והדקירה. עוד היא טענה, שלא היה מקום לייחס משקל מכריע להמלצות שירות המבחן בנוגע לאפשרות שחרורם של המשיבים, שכן המידע העובדתי וכן ההתרשמות של קציני המבחן מן המשיבים ובני משפחותיהם, כפי שאלו פורטו בתסקירים היו צריכים להוביל דווקא למסקנות הפוכות מאלו שנכללו בתסקירים (קרי שאין מקום לשחרורם של המשיבים ובפרט לא לחלופות שנסקרו).

זאת ועוד, לגישתה שגה בית המשפט עת לא ייחס משקל לעברם הפלילי של המשיבים. הרשעותיו של משיב 1 הינן מהחודשים אפריל וספטמבר 2007 בגין עבירות שביצע בין השנים 2006-2005. משיב 1 הורשע, בין היתר, בביצוע עבירת אלימות חמורה וכן הורשע לאחרונה בגין עבירה של הפרת הוראה חוקית בשל כך שהפר מעצר בית שהוטל עליו בפיקוחם של הוריו, אשר מונו על ידי בית המשפט כמפקחים גם בתיק הנוכחי. לטעמה של ב"כ העוררת , יש גם בעברו הפלילי של המשיב 1 כדי ללמד על מסוכנותו. באשר למשיב 2, טוענת באת-כוח העוררת, מיוחסות לו ארבע הרשעות קודמות, בין היתר, בעבירות רכוש והפרעה לשוטר. הרשעותיו הן מהשנים 2003 ועד 2006. לפי האמור בתסקיר שירות המבחן, הנה כי כן משיב 2 לא השכיל להשתמש בהזדמנויות הטיפוליות שניתנו לו כדי לשנות את דפוסי התנהגותו.

זאת ועוד – אחרת. אמו של משיב 2, אשר נקבעה כמפקחת עליו בחלופת המעצר המומלצת נחקרה כחשודה בתיק זה, נעצרה ולבסוף שוחררה למעצר בית. יתר על כן, מחומר הראיות עולה, כי מיד לאחר שחרורה ממעצר, יום לאחר האירוע, התקשרה האם לבתה (הכלה) והנחתה אותה שלא תתלונן במשטרה נגד אחיה, משיב 2, במשטרה וקיללה אותה – כל זאת, בזמן שהיא משוחררת בתנאי חלופת מעצר. לשיטתה של באת-כוח העוררת, מי שמפר את התנאים שלו בעצמו, לא יכול לשמש כמפקח ולהיות ערב לגבי אחרים. לא זו אף זו. לאמו של משיב 2 הרשעה קודמת בעבירה של שיבוש מהלכי משפט ואם לא די בכך, הרי שקודם לאירוע הקטטה, ביקשה הכלה מהאם שמשיב 2 לא יגיע לחתונה וזו הגיבה, שאם הבת לא מכבדת את האורחים של האם, גם היא לא תגיע לחתונה. בנסיבות אלה, ברי, כי אין היא כשירה לשמש כמפקחת על משיב 2.

6.מנגד סומכים באי-כוח המשיבים את ידיהם על החלטת בית-המשפט המחוזי הנכבד ומבקשים לדחות את הערר. לטענת בא-כוח משיב 1, הגם שישנן ראיות לכאורה, הרי שעוצמתן נמוכה. לטענת באת-כוח משיב 2, בתיק אין כל ראייה אובייקטיבית כנגד המשיב 2. עוד הם טוענים, כי קיימת אפליה לרעה כלפי המשיבים, הנמנים על משפחת הכלה. בעוד המשיבים עצורים מאז החתונה, לא נעצר איש ממשפחת החתן, כאשר שרון, השוטר ממשטרת ירושלים שניסה להפריד בין המתקוטטים באירוע, נמנה על משפחה זו. יתר על כן – עד כה לא הוגשו כתבי אישום כנגד מי ממשפחת החתן, על אף שאין חולק כי המשיבים נפצעו וכי פציעות אלה נגרמו על ידי בני משפחת החתן. באי-כוח המשיבים טוענים עוד כי נתגלו מחדלים בחקירתה של המשטרה. כך, למשל, המשטרה מסרבת לחקור את העדים מצד משפחת הכלה, ואף לא חוקרת עדים אובייקטיביים שהיו באירוע.

7.לאחר שהצגתי השתלשלות הדברים ואת טענות הצדדים, ועיינתי בחומר החקירה הרב שנמסר לי – הגיעה העת לפסוק. באתי לכדי מסקנה כי דין הערר להתקבל ולהלן אבאר טעמיי.

ראיות לכאורה

8.בבוא בית המשפט לברר האם קיימות ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אין הוא נדרש, אלא לבחון האם די בראיות הלכאוריות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוות בסיס להרשעה (ראו למשל, בש"פ 9703/07, בש"פ 9792/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 22.11.2007). להלן: בש"פ 9703/07; בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005). להלן: בש"פ 1572/05). בית משפט זה עמד לא אחת על "איכות" חומר הראיות לכאורה הנדרש בשלב זה לצורך קביעת מעצר עד תום ההליכים וכך קבע:

"אכן, לעיתים קרובות חומר החקירה אינו כליל השלמות. גרסאות העדים שעליהם סומך האישום, לעיתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעיתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'. אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הליכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות – לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו – יוכלו לשמש בסיס להרשעת נאשם. אם יש בהן פוטנצייאל ראייתי כזה, כי אז הן מהוות 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'" (ראו: בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 151 (1996)).

בית המשפט, אינו נדרש איפוא בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו, ובכלל זה, העדויות שהוצגו מטעם העוררת, או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 דלעיל; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נא (3) 817 (1997)).

9.בעקבות בחינת חומר הראיות בתיק שהונח בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולוּ ברמה הלכאורית, לביסוס אשמתם של המשיבים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. מסקנה זו נתמכת בראש ובראשונה בעדויות שנגבו מהעדים לאירוע. כל אלה יש בהם כדי לתמוך ברצף השתלשלות האירועים, כמפורט בכתב האישום. אדגים הדברים להלן.

10.גב' עזיזה ביאטריס טואיזר מציינת בהודעתה מיום 21.10.2007, כי ראתה את משיב 1 מחזיק סכין ומנסה לדקור את יניב. היא מציינת כי עוד לפני כן ראתה את משיב 1 רץ עם הסכין לעבר כיוונו של יניב, אך לא ראתה ממש את הדקירה. גם גב' קרן טויזר מסרה בהודעתה מיום 19.10.2007, כי ראתה את משיב 1 דוקר את יניב. כך גם העיד מר מוריס טואיזר בהודעתו מיום 21.10.2007, וזו לשונו: "אני לא מכיר את פרטיו. נראה צעיר כבן 21-22.. גובה ממוצע כ-1.70..זקן קצר על הלסת...". עדות זו מחוזקת גם בעדותה של גב' דבורה טואיסר מיום 23.10.2007. וכך מופיעים שם הדברים:

"ש-איך נראה הבחור שדקר את יניב? ת-אני מכירה אותו מהחינה..יש לו זיפים..ש-האם את יודעת איך קוראים לבחור שדקר את יניב? ת-כן, אסף. ש-מאיפה את יודעת את השם שלו? ת-בחינה שמעתי את השם שלו, אני לא יודעת שם משפחה. בחינה שאלתי עליו מי זה ואמרו לי שהוא חבר של אח של יסמין".

עדות דומה מסרה גם גב' סיוון טואיזר בהודעתה מיום 19.10.2007: ""ואז אסף, לא יודעת את שם משפחתו, הוא זה שדקר את בעלי. יש לו זקן קצוץ כזה..ואז ראיתי את אסף הזה דוקר את בעלי בגב". קרן טוויזר העידה כי משיב 1 דקר את אחיה (הודעה מיום 19.10.2007). קורין חמד דרעי העידה בהודעתה מיום 20.10.2007, כי לא ראתה את הדקירה, אך בפירוש ראתה כי משיב 1 אוחז בידו בסכין.

בהקשר זה אעיר כאן, כי משיב 1 הכחיש את מעורבותו באירוע ואחיזתו בסכין. לטענתו, הוא לא יודע מה קרה ואין לו קשר לאירוע (ראו מזכר מיום 21.10.2007).

11.באשר למשיב 2, לגבי ניסיונו לפצוע אחרים – העידו אריה טואיזר (הודעה מיום 19.10.2007); קוראל סוזי טואיזר (הודעה מיום 21.10.2007); יניב טוויזר (הודעה מיום 19.10.2007); קורין חמד דרעי (הודעה מיום 20.10.2007); סילבי טואיזר (הודעה מיום 20.10.2007); שרון לנקרי (הודעות מיום 19.10.2007, 25.10.2007) וכן החתן דניאל טואיזר במסגרת הודעותיו סיפר: "אני ראיתי את ברק מנסה לדפוק באבא שלי כוס" (ראו הודעה מיום 21.10.2007).

12.לאור הראיות הלכאוריות הנ"ל רואה אני להעיר עוד כי הגם שאין בעדויותיהם של יתר עדי הראייה משום זיהוי ברור של משיב 1 כמי שדקר את יניב, הרי שלא מצאתי דבר משמעותי שיש בו כדי לסתור באופן פוזיטיבי את עדותם של אלו, אשר זיהו את משיב 1 כמי שדקר אותו. בנוסף מצויות בתיק החקירה עדויות נוספות לעצם אחיזתו של משיב 1 בסכין, מבלי לחזות במעשה הדקירה עצמו. הנה כי כן – אף אם קיימות פה ושם סתירות לעדויות אלו, כמו למשל, עדותה של נטלי גולן, שמסרה בהודעתה כי ראתה את משיב 2 כמי שדקר את יניב, הרי שאין בכך כדי לכרסם, בשלב זה, בחומר הראיות הלכאורי.

בכל הנוגע לאירועי קטטה המוניים, המניבים שלל עדויות הסותרות זו את זו בחלקן, ציין בית משפט זה בבש"פ 10228/01 והיב נסר-אלדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.1.2002), וכך קבע:

"אמת הדבר, מעשי עבירה המתרחשים על רקע קטטה המונית הם קשים מעצם טיבם להוכחה על שום המגמתיות העשויה להתלוות לעדויות השונות משני הצדדים ולקושי הקיים, לעיתים, לאתר את גרעין האמת בתוך סערת ההתרחשויות והאמוציות האנושיות בכרוכות בדבר. במיוחד כך הוא כאשר הקטטה נולדת על רקע איבה מתמשכת בין משפחות וקיומם של שני מחנות ניצים זה לזה משכבר הימים. במציאות כזו, אך טבעי הדבר כי מצויות מערכות עדויות סותרות זו לזו, אשר נדרש לסננן ולהעבירם תחת מבחני בדיקה של סבירות והגיון כנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים עוד קודם שעברו את כור ההיתוך של החקירות הנגדיות במשפט גופו. מתוך סבך העדויות והגרסאות יש לתור אחר גרעין האמת ולבחון האם גרעין ראייתי זה עשוי לשמש בסיס להרשעת הנאשמים" ( שם . בעמ' 2. ראו גם בש"פ 4192/98 מדינת ישראל נ' אבו ראס (לא פורסם, 2.7.1998)).

13.בשולי הדברים בראש פרק זה רואה אני חובה לציין כי שותף אני עם זאת לעמדת בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה על רשויות החקירה והתביעה למצות עדיין את הליך החקירה ולחקור גם את העדים המוצעים מטעם המשיבים, אשר בעדותם יהיה כדי לשפוך אור נוסף על הפרשה (להשלכות נוספות של עמדה זו, ראו גם בסעיף 19 שלהלן). ואולם, אפילו תמצי לומר שהתקיימו כאן מחדלים שונים מצד הרשות החוקרת, הרי שאין במחדלים אלו, בהנחה והתקיימו – וזאת מבלי להכריע בדבר, כדי לשנות ממסקנותיי עד הנה. לפיכך השתכנעתי בשלב זה, כי קיים רף ראייתי התואם את הדרישה הראייתית הלכאורית.

עילת מעצר ומסוכנות

14.באי-כוח המשיבים מבקשים לקבוע כי לא נשקפת מסוכנות מהמשיבים. גם טענה זו דינה להדחות.

בהסתמך על חומרת העבירות המיוחסות למשיבים, אין צורך להכביר מילים באשר למסוכנות הנלמדת מהן ביחס למשיבים. המעשים המיוחסים למשיבים הינם קשים ביותר והדברים הגיעו פה כדי סיכון נפש (השוו: ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.4.2005). ודוק; התנהגותם של המשיבים מקימה להם חזקת מסוכנות סטטוטורית (ראו סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) וכן סעיף 21 (א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים). בהקשר זה אציין עוד, מבלי לחדש, כי מסוכנותו של אדם נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את המקרה. במסגרת זו נבחנים, בין היתר, גם עברו הפלילי והרשעותיו הקודמות, ואף בכך ידם של המשיבים רבה להם.

15.ביחס למשיב מס' 1 – מעבר לכך שהפר תנאי שחרור של מעצר בית מלא שהושת עליו (הרשעה מיום 17.4.2007 בגין עבירה שבוצעה בתאריך 28.1.2006 של הפרת הוראה חוקית), דבר אשר יש בו כדי ללמד על מסוכנותו, הרי שבעברו מספר לא מבוטל של עבירות נוספות. עיון במרשם הפלילי מעלה כי משיב 1 הורשע בעבירות של ניסיון לתקיפה; תקיפה בנסיבות מחמירות בצוותא חדא וכן באיומים (ת.פ 199/05). כמו כן הוא הורשע בשתי עבירות של ניסיון להתפרצות לבית דירה; ארבע עבירות של התפרצות לבית ושתי עבירות גניבה וכן החזקת נכס חשוד כגנוב. מדובר פה איפוא בבחור צעיר שכבר הספיק לצבור מספר רב של הרשעות.

באשר למשיב 2 – עיון במרשם הפלילי מעלה כי הלה הורשע בעבירה של חבלה במזיד ברכב; פירוק חלקים מרכב וכן בשתי עבירות של פריצה לרכב (בנוסף נסגרו נגדו מחמת חוסר עניין לציבור תיקים בגין עבירות של חבלה חמורה וכן תקיפה בתנאים מחמירים). בגין עבירות של שבל"ר ונטישה במקום אחר, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, כמו גם הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, קיבל משיב 2 עבודות של"צ (גזר הדין מיום 25.6.2003). כ-5 חודשים לאחר גזר הדין האמור, בתאריך 27.11.2003, ביצע המשיב 2 עבירות של שבל"ר ונטישה באותו מקום וכן הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כאשר בגין עבירות אלו לא הורשע, אך הוטלה עליו התחייבות להימנע מעבירה דומה תוך שנה. צא ולמד מכאן כי משיב 2 אכן קיבל הזדמנויות בעבר ואולם לא השכיל לנצלן.

16.העולה מכל המקובץ מלמד כי עברם הפלילי של המשיבים מעיד אף הוא על מסוכנותם לציבור. אפילו תמצי לומר, שעסקינן בעבירות שחלפה תקופה מסוימת מעת ביצוען, הרי שחלוף הזמן מתגמד נוכח העבירות הקשות המיוחסות למשיבים בתיק זה. יתר על כן אין מדובר כאן רק בביצוע עבירות, אלא גם בהפרה בוטה של החובה להישמע לגורמי אכיפת החוק (ראו העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו מצד משיב 2 וכן העבירה של הפרת הוראה חוקית – חריגה מתנאי חלופת מעצר – מצד משיב 1). העובר עבירות כאלו, מעיד על מסוכנותו המובנית לשלום הציבור ובטחונו (השוו: בש"פ 750/07 חלדון שריתח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.2007)).

חלופת מעצר

17.המעשים המיוחסים למשיבים הינם כאמור מעשים חמורים. עם זאת, סעיף 21 (ב)(1) לחוק המעצרים מורה לבית-המשפט לבחון האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם תהא פחותה. בחינתו של בית המשפט באשר לשאלת מסוכנותו של הנאשם בהקשר זה הינה דו-שלבית. ראשית, מוטל על בית המשפט לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. רק במידה והתשובה לשאלה זו הינה חיובית, בודק בית-המשפט האם החלופה המוצעת עשויה לאיין את מסוכנותו (ראו לעניין זה, בין היתר: בש"פ 10414/05 משה ניסנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2005); בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2005); בש"פ 5277/05 מדינת ישראל נ' חאתם (עומר) דחלה ואח' (לא פורסם, 3.6.2005); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח (לא פורסם, 22.6.2004)). כאשר המקרה, לאור נסיבותיו הקונקרטיות, מלמד על כך שלא יהיה די בחלופת מעצר כלשהי על מנת להשיג את תכלית המעצר – אין צורך לבחון חלופות ספציפיות (ראו גם בש"פ 8471/01 מוסטפא

דכנאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2001)).

18.בהתקיים סיכון, הרי שגם הצבת תנאים של מעצר בית בריחוק מקום מהמתלוננים, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת "מעצר הבית" כראוי (השוו: בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2003)). מחומר החקירה עולה, כי אין להקל ויש להתייחס בכובד ראש למעשיהם של המשיבים.מעבר לכך מסתבר כאמור שאימת הדין איננה שורה על המשיבים ולפיכך אין מקום לשחררם לחלופת מעצר. ואמנם: בחינת עברם הפלילי של המשיבים, בדגש על הפרת הוראה חוקית של תנאי שחרור מצד משיב 1 וביצוע עבירות דומות במתכונתן על ידי משיב 2 (כ- 5 חודשים לאחר שניתן גזר דין בעניינו בגין אותן עבירות) – מכבידה על האפשרות ליתן במשיבים את האמון הנדרש כבסיס להשתת חלופה למעצר מאחורי סורג ובריח (השוו: בש"פ 3357/06 אחמד נאיף כעביה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.5.2006); בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(1) 385 (2000)).

בהקשר זה אדגיש עוד:

(א) משיב 1 היה תחת פיקוח הוריו בעת ביצוע העבירה של הפרת הוראה חוקית שבה חרג מתנאי חלופת מעצר קודמת. יש לדעתי פנים לסבור, כי הדבר עשוי ללמד על חוסר יכולתו להציב גבולות ועל חוסר יכולתם של הוריו לבלמו.

(ב) חלופת המעצר המוצעת למשיב 2 בפיקוח אמו גם היא איננה מניחה את הדעת, שכן האם נעצרה כאמור ונחקרה כחשודה בגין מעורבות בפרשה בתיק זה עצמו.

19.סיכום עד כאן מלמד שיש לקבל את הערר שהגישה המדינה. עם זאת, אין מקום להותיר את טענת "האכיפה הבררנית" שהועלתה בתיק זה ללא התייחסות מספקת. עיון בתיק החקירה וכן בטענות ב"כ הצדדים, כמו גם קריאת החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא – מלמדים לכאורה כי יש דברים מסוימים בגו. תשומת לב הפרקליטות מופנית איפוא לצורך בבדיקה מדוע לא נחקרו עדיין חלק מהעדים שהוצעו על ידי משפחת הכלה, ומדוע לא נעשה מאמץ רציני יותר לקבל את כל הראיות "האובייקטיביות" (סרטי וידאו, תמונות סטילס מהחתונה וכו'). כן עולה תהיה מדוע לא מוצו ההליכים לגבי מי שלכאורה פצעו את המשיבים. פעילות זו נדרשת מטעמים של הגינות, שוויון ביחס ואמון נדרש של הציבור ברשויות האכיפה. זאת ועוד, אם הדבר לא ייעשה, הוא עשוי להוליד אולי אפשרות של העלאת טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק" מכוח סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 וכן עשוי הוא להוות בעתיד עילה לבקשה לעיון חוזר תוך הצעה של חלופות מעצר אחרות – הולמות יותר מאלו שהועלו עד כה מצד המשיבים.

20.לקראת סיום, אני מרשה לעצמי להעיר עוד שתי הערות:

(א) אין באמור בפיסקה 19 שלעיל כדי לבקר בדרך כלשהי את הפעילות של השוטר שרון, שלכאורה, על פי חומר הראיות שבפני, פעל כמתבקש בנסיבות על מנת להפריד בין הניצים.

(ב) נאמר לי בעת הדיון שיש גורמים שמנסים להשכין שלום-בית בין שתי המשפחות, אך עד כה מאמץ זה לא הסתייע. ניסיון זה מבורך הוא, במקביל לצורך במיצוי ההליכים המשפטיים נגד כל המעורבים – ואם יצלח ייתכן וניתן יהיה לראות גם בכך (בצירוף חלופות מעצר מתאימות) טעם לעיון חוזר.

21.סוף דבר – ערר המדינה מתקבל במובן זה שהמשיבים יישארו במעצר עד תום ההליכים, בכפוף לאמור בסעיפים 19 ו-20 שלעיל.