בש"פ 10228/01 סלמאן והיב נסר-אלדין נ. מדינת ישראל

1.שלושת העוררים הינם בני משפחה אחת. הם נאשמים בעבירה של רצח בכוונה תחילה בהקשר לפרשה הבאה: בתאריך 21.8.01 בשעות הלילה בכפר כיסרא, התפתחה קטטה בין חלק מבני משפחת שומרי ואסאד מצד אחד לבין בני משפחת נאסר אלדין מצד שני, כאשר חלקם מצויידים בכלי תקיפה ובה לקחו חלק גם העוררים. בשלב מסוים שככה הקטטה ואנשים החלו להתפזר לדרכם ובהם גם העוררים אשר נכנסו לביתו של עורר 3 הנמצא בסמוך לחנות השייכת למשפחת המנוח שבקרבתה ארעה הקטטה. סמוך לאחר מכן, הבחינו העוררים בוואיל שומרי שהיה בסמוך לביתו של עורר 3, ואז ירדו מהבית כשהם מצויידים בכלי תקיפה, סכין אלות וברזלים וזאת מתוך כונה לתקוף את המנוח ולגרום למותו. שלושת העוררים התנפלו על המנוח, היכו ודקרו אותו בכלי התקיפה שהיו בידיהם עד שהתמוטט ונפל. פצעי הדקירה גרמו למותו של וואיל שומרי.

2.בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע. גרשון) החליט על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. הוא קבע כי קימת תשתית ראייתית לכאורית לביסוס האישומים כנגדם וכי קמה בעניינם עילת מעצר בגין מסוכנותם ואין לשחררם בחלופת מעצר.

3.בא כוח העוררים טוען בעררו כנגד מעצרם עד תום ההליכים של מרשיו ומתמקד בעיקר בהיבט הראייתי. טענתו העיקרית הינה כי כתב האישום מתאר בצורה מסולפת התרחשות שהיתה שונה בתכלית במציאות הדברים בפועל, אותה הוא מתאר בדרך הבאה: העורר 1 אמנם דקר את המנוח אך עשה כן מתוך הגנה עצמית לאחר שהותקף בידי בני משפחת המנוח במוטות ברזל. הסכין שבו נדקר המנוח הובאה ונשלפה על ידי המנוח עצמו מתוך כונה לדקור באמצעותה את העורר 1, ולדבריו אם לא היה דוקר את המנוח היה הוא עצמו נדקר על ידיו.

אשר לעורר 2, שהוא שוטר במשטרת ישראל, נטען כי לא היה במקום בזמן הארוע אלא שהה בביתו עם אדם נוסף. הוא הגיע למקום רק לאחר סיום הקטטה וניסה למנוע מאנשים מלהתקרב ופעל להרגיע את הרוחות. גם העורר 3 לא נטל חלק בדקירה אלא שהה בביתו לאחר שובו מעבודתו עד ששמע מאשתו כי אחיינו, העורר 1, מעורב בקטטה. הוא ירד למטה, ראה את העורר 1 זב דם ולכן ניסה לבוא בדברים עם התוקפים. בתגובה, התנפלו עליו והחלו להכותו, כאשר בתוך כך שמע כי מישהו נדקר. לאחר התקיפה, נלקחו העורר 3 והעורר 1 לבית הוריו של העורר 3, משם לא יצאו. עוד נטען כי את מכלול העדויות הקושרות את העוררים למעשי העבירה יש לבחון ולשקול על רקע ריב המשפחות כאשר כל קבוצת עדים העידה כנגד בני המשפחה היריבה. בפרט צויין כי העורר 2 היה ועודנו מושא לעלילות שווא בפי עדי בני משפחת המנוח בשל סיבות הנעוצות בעבר והקשורות בחשד לקיום קשר רומנטי בינו לבין אחת מבנות משפחת המנוח, ולפיכך טפלו עליו עלילת שווא. הנה כי כן, לטענת העוררים, העורר 1 הוא בלבד היה שותף למעשה הדקירה וזאת מהגנה עצמית. העוררים 2 ו3- התערבו בקטטה בשלב מאוחר, ואינם אחראים למעשה ההמתה.

לפנינו, איפוא, שתי גרסאות נוגדות: האחת - גרסת המשיבה לפיה שלושת העוררים כחבורה אחת תקפו את המנוח בכונה לגרום למותו לאחר שוך הקטטה בשלבה הראשון. לענין זה אין צורך בזיהוי הדוקר מבין החבורה, שכן בנסיבות הענין יש לראות את השלושה כמבצעים בצוותא שדי בפעולתם המשותפת לשם השגת מטרה משותפת.

השניה - גרסת העוררים, לפיה הדקירה התרחשה בלהט הקטטה מתוך הגנה עצמית וללא כוונה מוקדמת, כאשר העורר 2 אינו נוכח כלל במקום ואילו עורר 3 אינו שותף למעשה הדקירה עצמו. בא כוח העוררים מבקש את שחרורם של שלושת העוררים בהעדר חומר ראיות מספיק או, לחילופין, מבקש לאבחן בין עורר 1, שהוא הדוקר, לבין השניים האחרים שהקשר שלהם למעשה ההמתה לא הוכח, לטענתו, אף לכאורה.

4.נתתי דעתי לטיעוני הצדדים על רקע בחינת חומר הראיות ובאתי לידי מסקנה כי יש לאמץ את מסקנות בית המשפט המחוזי ואת קביעתו כי אין מנוס מהשארת העוררים במעצר עד תום ההליכים.

אמת הדבר, מעשי עבירה המתרחשים על רקע קטטה המונית הם קשים מעצם טיבם להוכחה על שום המגמתיות העשויה להתלוות לעדויות השונות משני הצדדים ולקושי הקיים, לעיתים, לאתר את גרעין האמת בתוך סערת ההתרחשויות והאמוציות האנושיות הכרוכות בדבר. במיוחד כך הוא כאשר הקטטה נולדת על רקע איבה מתמשכת בין משפחות וקיומם של שני מחנות ניצים זה לזה משכבר הימים. במציאות כזו, אך טבעי הדבר כי מצויות מערכות עדויות סותרות זו לזו, אשר נדרש לסננן ולהעבירם תחת מבחני בדיקה של סבירות והגיון כנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים עוד קודם שעברו את כור ההיתוך של החקירות הנגדיות במשפט גופו. מתוך סבך העדויות והגרסאות יש לתור אחר גרעין האמת ולבחון האם גרעין ראייתי זה עשוי לשמש בסיס להרשעת הנאשמים. עמד על כך הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ'

מדינת ישראל , פד"י נ(2) 133, 151:

"אכן, לעיתים קרובות חומר החקירה אינו כליל השלמות. גרסאות העדים שעליהם סומך האישום, לעיתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעיתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה." אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הליכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת נאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי כזה, כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה"."

ועוד נקבע באותו ענין כי

"אם מכלול הראיות בתיק החקירה הוא כזה שההרשעה או הזיכוי הם אך פונקציה של מידת האימון שהשופט בהליך הפלילי העיקרי יתן להם, כי אז קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה."

כשעקרון זה לבחינת הראיות מכוון את דרכנו, ולאחר סינונן של הראיות ועימותן של הגרסאות אלה עם אלה, נראה כי ישנן ראיות לכאורה בהיקף מספיק מהן עולה כי המתת המנוח התבצעה לאחר שוך הקטטה ושלא כחלק אינטגרלי ממנה, ולכך כי שלושת העוררים בבחינת מבצעים בצוותא בחבורה היו מעורבים בה.

הציר המרכזי עליו נסמכת התשתית הראייתית הינה עדות ארקאן שומרי, אחיו של המנוח. בהודעתו מיום 22.8.01, שניתנה מספר שעות לאחר הארוע, מספר ארקאן כי העורר 1 נכנס לחנותו והחל לקלל אותו ואת גיסו. לאחר מכן, הזעיק העורר 1 את דודו - הוא העורר 2 - כי יבוא למקום, וזה הגיע ביחד עם עורר 3 ועם אחרים כשבידיהם ברזלים ואלות. במקום התפתחה קטטה. לאחר כ10- דקות נרגעו הרוחות והאנשים התפזרו. העד מוסיף כי בשלב זה ביקש מהמנוח להזיז את רכבו שחנה ליד החנות ואז בטרם הגיע זה למכוניתו, תקפו אותו העוררים 1 ו2- במכות במוט ברזל ועורר 2 דקר אותו בחתיכת ברזל שנראתה מלאה בדם. בהודעה נוספת מיום 28.8.01 חזר עד זה על עיקרי הדברים. עדות זו נתמכה בעדותה של נופלה עטאללה המעידה כי ראתה את עורר 2 עם סכין בידו מתנפל על המנוח ביחד עם אחרים, אף כי היא מתייחסת בדברים אלה לשלב הקטטה עצמו ולא לשלב מאוחר יותר.

עדויות נוספות קושרות את עורר 3 למעשי התקיפה (ראה הודעות ג'מאנה שומרי ורידנה אסאד, איהאב שומרי, חוסיין שומרי ורמי שומרי). עדותו של עפיף שומרי תומכת בגרסת ארקאן לפיה המנוח נדקר בשלב השני של הארוע ולא במסגרת הקטטה העיקרית וגם הוא קושר גם את עורר 3 לתקיפת המנוח. הוא הדין בעדות זאהר גאנם, המפליל את שלושת העוררים אם כי עד זה חוזר אחר כך מגרסה זו.

יתר על כן: גם בני משפחת העוררים מסרו גרסאות המחזקות את גרסת התביעה. יוסף נאסר אלדין מבני משפחת העוררים אומר בחקירתו כי המנוח לא נפגע בקטטה וקושר את עורר 2 לקטטה בניגוד לגרסתו הוא כי הגיע למקום לאחר שוך הקטטה. (ראה גם הודעת בן משפחה נוסף נדים נאסר - אלדין, המסבך גם הוא את עורר 2 בקטטה). גם על פי עדותו של עלאם נאסר אלדין נחלק הארוע לשני שלבים. עדים נוספים מסרו גרסה לפיה המנוח לא נמצא באיזור החנות בזמן הקטטה - דבר המחזק את גרסת התביעה לפיה התקיפה וההמתה ארעו לאחר שוך הקטטה בשלבה הראשון. כן יש להוסיף כי פרט להודעת עורר 1, לא עולה מחומר הראיות כי המנוח החזיק בכלי נשק אשר ממנו ביקש עורר זה להסיק כי מעשה הדקירה על ידו נעשה כהגנה עצמית למעשה התקיפה על ידי המנוח.

בחוות הדעת הפתולוגית שהוגשה כלולים ממצאי פגיעה בגופת המנוח המעידים על תקיפה בסכין, מקל, ועצם נוקשה נוסף. ממצאים אלה מתיישבים עם קיומם של אמצעי תקיפה מסוגים שונים המחזקים את העדויות בדבר קיומם של שלושה תוקפים.

חומר הראיות מעלה סתירות שונות אשר תחייבנה ליבון ובירור במהלך המשפט. כך למשל, בעדותו של ארקאן לא נזכר כלל כי עורר 3 לקח חלק בהתנפלות על המנוח שהביאה להמתתו אם כי ברוב הודעות העדים האחרים הוא נכלל בקבוצה. כמו כן, מהודעות עדים שונים עולה כי העורר 2 הוא הדוקר, בעוד זה אשר לקח על עצמו אחריות לגבי הדקירה היה דווקא עורר 1 וזאת בגרסה כבושה שניתנה רק שבועיים לאחר הארוע. בגרסתו הראשונית ציין כי כלל לא היה במקום ולא נפגש עם המנוח ביום הארוע. בחלק מהודעות העדים ישנה הפללה של ווליד, בנו של עורר 2, אשר שוחרר מן המעצר משהמשטרה שוכנעה כי אין לו חלק בדבר. להבדלים בגרסאות בענין זה אין בהכרח משמעות ראייתית מהותית כל עוד קיים חומר ראיות לפיו מעשה ההמתה בוצע בחבורה והשותפים לו הם בבחינת "מבצעים בצוותא" האחראים איש למעשה רעהו, וזאת גם בלא זיהוי הדוקר מבין אנשי החבורה. כן קיימת בחומר הראיות אי התאמה מסוימת ביחס למקום בו התרחש מעשה ההמתה, ולזמן בו התרחש. אולם גם במסכת מסובכת זו של ראיות נראה כי קיים גרעין ראייתי בסיסי הקושר את שלושת העוררים למעשה ההמתה בשלב שהוא מנותק מהקטטה הראשונית. כך הוא לגבי העורר 1 אשר הודה במעשה הדקירה וכך הוא לגבי עוררים 2 ו3- אשר עדויות רבות קושרות אותם לארוע, לרבות עדויות בני משפחתם אשר אין להניח כי בקשו להעליל עליהם עלילות שווא.

5.דרישת קיומן של ראיות לכאורה לגבי כל השלושה מתקיימת, איפוא. קמה עילת מעצר כנגד העוררים בגין מסוכנותם, ועלתה אף טענה כי קיים חשש של ממש לשיבוש מהלכי משפט על ידי ניסיון השפעה על עדים. אכן, אין להוציא זאת מכלל אפשרות, בהינתן המארג הצפוף של עדויות מצד שני המחנות היריבים, היוצר תשתית נוחה להשפעות וללחצים לקראת הליך הבאת הראיות במשפט.

במכלול נסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי כאשר לא מצא לנכון לשחרר את העוררים או מי מהם בחלופת מעצר. העבירה בה הם מואשמים היא חמורה ביותר, ושחרורם בייחוד במצב בו קיימים יחסי איבה בין שני מחנות עלול לגרור מעשי אלימות נוספים כחלק משרשרת מעשי התוקפנות המתרחשים ביניהם. לאור זאת, יש חשש כי חלופת מעצר לא תוכל לשרת את מטרות המעצר במקרה זה. הסכם הסולחה המתגבש, לטענת בא כוח העוררים, בין שני המחנות, גם בו אין כדי להסיר את הסכנה הנשקפת מהעוררים עצמם. (ראה בש"פ 9676/01 מדינת ישראל נ' אליאס זכור (לא פורסם); בש"פ 10114/01 מדינת ישראל נ' עדנאן חמדאן (לא פורסם)).

לאור האמור, אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה על העוררים להישאר במעצר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.