בש"פ 863/06איימן חילו נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ), בתיק ב"ש 3256/05 מיום 17.1.2006, לפיה נעצרו העוררים 1 ו-2 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם ואילו עורר 3 שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים, כמפורט בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

כנגד העוררים הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, המייחס לעורר 1 עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין; לעורר 2 עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין ולעורר 3 עבירה של סיוע לרצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין יחד עם סעיף 31 לחוק העונשין ועבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, עוררים 1 ו-3 הינם אחים למשפחת חילו ועורר 2 הינו גיסם. בין משפחתם של העוררים ובין משפחת נפאפעה, המתגוררת בשכנות לה בשכונת פאחורה שבנצרת, נוצר סכסוך בעקבות עסקה למכירת עצי בנין שנתקיימה בין העורר 3 ואחיו מחמוד (להלן: מחמוד) ובין סאמי נפאפעה (להלן: המנוח). על רקע סכסוך זה, התפתחה ביום 11.11.2005 קטטה בין המשפחות, לאחר שהמנוח הצית מדורה במתחם המשותף לשתי המשפחות לשם שריפת אשפה. במהלך הקטטה, תקפו העוררים את המנוח בסכינים, כאשר עורר 1 דוקר אותו באזור בית החזה, עורר 2 דוקר אותו באזור הבטן ואוחז בו כך שלא יוכל להימלט ועורר 3 מרחיק מהזירה את הקהל. בשל הדקירות הובהל המנוח לבית החולים האנגלי בנצרת, שם נפטר מפצעיו.

מייד לאחר דקירותיו של המנוח, תקפו עוררים 1 ו-3 את ג'מיל נפאפעה, אשר עמד בקרבת מקום (להלן: ג'מיל), כאשר עורר 1 דוקר אותו בגבו ובצווארו ועורר 3 מכה וחובל בו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בהחלטתו מיום 17.1.2006, קבע בית-המשפט המחוזי, כי כנגד עוררים 1 ו-2 קיימות ראיות לכאורה לרציחתו של המנוח, אולם קבע, כי אין בראיות כנגד העורר 3 משום תשתית ראייתית בעלת עוצמה מספקת למעצרו עד תום ההליכים. כן קבע, כי כנגד העורר 1 קיימות ראיות לכאורה לכך שדקר את ג'מיל. לאור זאת, החליט בית-המשפט על מעצרם של העוררים 1 ו-2 עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם ועל שחרורו של העורר 3 למעצר בית, בתנאים מכבידים אותם קבע.

מכאן הערר שבפני. יש לציין, כי בראשית הדיון בפני, הודיע בא-כוח העוררים, כי עורר 1 חוזר בו מעררו.

לטענת בא-כוח העוררים, שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי קיימות כנגד העורר 2 ראיות לכאורה בגין רציחתו של המנוח. לטענתו, אין מבין מגוון ההודעות השונות שנגבו על-ידי המשטרה, כל זיהוי וודאי של עורר 2 כמי שדקר את המנוח. לטענתו, הזיהוי היחידי נעשה על-ידי הקטין איימן נפאפעה (להלן: הקטין), אשר זיהה את העורר 2 רק בשמו הפרטי, כשהודעתו נסתרת על-ידי הודעותיהם של עדי ראייה אחרים. כן טוען בא-כוח העוררים, כי משלא קבע בית-המשפט המחוזי, כי קיימות כנגד העורר 3 ראיות לכאורה הקושרות אותו לעבירות המיוחסות לו, היה עליו לשחררו לחלוטין ולא למעצר בית.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הראייה המרכזית כנגד העורר 2 היא הודעתו של הקטין, המחוזקת על-ידי הודעות אחרות, הן לגבי זיהויו של העורר 2 והן לגבי יתר פרטיה. כן טוענת המשיבה, כי קיימות כנגד העורר 3 ראיות לכאורה בעוצמה המספיקה, לכל הפחות, להמשך הימצאותו במעצר בית מלא.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בחומר החקירה, אשר הועמד לרשותי ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

מעיון בחומר הראיות עולה, שאכן די בראיות אלו כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית, אשר תצדיק את הותרת העורר 2 במעצר ואת העורר 3 במעצר בית מלא.

כידוע, בית-המשפט, הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. כפי שנקבע בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 151:

"אכן, לעיתים קרובות חומר החקירה אינו כליל השלמות. גרסאות העדים שעליהם סומך האישום, לעיתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעיתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'. אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשווי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הליכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת נאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי כזה, כי אז הן מהוות 'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'."

בהתאם נקבע, כי בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו או לבחינת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817).

בהתאם לאמור לעיל, יש לבחון את הראיות הקיימות בעניינם של העוררים 2 ו-3.

כנגד העורר 2 קיימות ראיות לכאורה בדמות הודעתו של הקטין, המזהה את העוררים 1 ו-2 כמי שנטלו חלק ברציחתו של המנוח. בהתייחסו לעורר 2, ציין הקטין, כי מדובר בבעלה של אחותם של עוררים 1 ו-3, בשם חליל. הקטין מתאר את העורר 2, כמי שנשא סכין ודקר את המנוח בבטנו דקירה אחת ואת העורר 1 כמי שדקר את המנוח בחזהו מצד שמאל, כשזיהוי זה תואם את הדו"ח הפתולוגי אודות המנוח.

הודעה זו של הקטין מחוזקת בהודעתו של ג'מיל, המתאר את העורר 2 כמי שהשתתף בתקיפת המנוח, בכנותו את העורר 2 "השמן", בהתייחסו לכך שמדובר בבעלה של אחותו של העורר 1, שלו מכונית מרצדס כחולה. בנוסף, הודעתו של הקטין מחוזקת גם ביתר הודעות המזהות את העורר 1 כמי שדקר את המנוח ובהן הודעתו של אסכנדר נפאפעה (להלן: אסכנדר), כפי שזיהה כן גם הקטין.

הגם שאין בהודעותיהם של יתר עדי הראיה משום זיהוי ברור של העורר 2, הרי שלא מצאתי בהן כל דבר שיש בו כדי לסתור באופן פוזיטיבי את עדותו של הקטין. כך גם אין מבין ההודעות כל הודעה המאששת את גרסתו של העורר 2, לפיה נמלט לכיוון בית חמו בתחילת הקטטה.

בדומה, הראיות כנגד העורר 3 הינן הודעתו של ג'מיל, אשר זיהה את העורר 3 כמי שתקף אותו, יחד עם העורר 1. הודעה זו מחוזקת בהודעותיהם של הקטין ושל אסכנדר, אשר זיהו את העורר 3 כמי שנשא סכין בעת התקיפה. כן מהווה ראיה משמעותית כנגדו עובדת הימצאות דמו של המנוח על בגדיו, זאת, בעוד שלטענתו לא היה כלל בקרבת המנוח.

כפי שציין בית-משפט זה, בכל הנוגע לאירועי קטטה המוניים, המניבים שלל עדויות הסותרות זו את זו בחלקן, בבש"פ 10228/01 סלמאן והיב נסר-אלדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"אמת הדבר, מעשי עבירה המתרחשים על רקע קטטה המונית הם קשים מעצם טיבם להוכחה על שום המגמתיות העשויה להתלוות לעדויות השונות משני הצדדים ולקושי הקיים, לעיתים, לאתר את גרעין האמת בתוך סערת ההתרחשויות והאמוציות האנושיות הכרוכות בדבר. במיוחד כך הוא כאשר הקטטה נולדת על רקע איבה מתמשכת בין משפחות וקיומם של שני מחנות ניצים זה לזה משכבר הימים. במציאות כזו, אך טבעי הדבר כי מצויות מערכות עדויות סותרות זו לזו, אשר נדרש לסננן ולהעבירם תחת מבחני בדיקה של סבירות והגיון כנדרש לצורך הליך מעצר עד תום ההליכים עוד קודם שעברו את כור ההיתוך של החקירות הנגדיות במשפט גופו. מתוך סבך העדויות והגרסאות יש לתור אחר גרעין האמת ולבחון האם גרעין ראייתי זה עשוי לשמש בסיס להרשעת הנאשמים."

(וראו גם בש"פ 4192/98 מדינת ישראל נ' מוחי אדין עלי סברי אבו ראס (לא פורסם)).

בשל כל האמור לעיל, שוכנעתי, כי במקרה שלפנינו, די בראיות הקיימות כנגד העורר 2 כדי להוות ראיות לכאורה לחלקו ברציחת המנוח.

כן שוכנעתי, גם בעניינו של העורר 3, כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותו לעבירות המיוחסות לו ובכך מקימות עילה למעצרו. עם זאת, לא היה די בעוצמתן של ראיות אלו כדי להשאירו במעצר מאחורי סורג ובריח ויש להסתפק בשחרורו למעצר בית מלא, בתנאים מגבילים, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.