בש"פ 8627/09 מדינת ישראל נ. נאדר אבו אחמד

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 26.10.2009 (כב' השופט א' אברהם), בה נדחתה בקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים והוא שוחרר לחלופה בתנאים מגבילים.

1.

המשיב עומד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט, הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והתחזות כעובד ציבור. על-פי כתב האישום, במהלך השנים 2009-2008 פגש סמיח סיאג (להלן: המתלונן ), שהינו נהג מונית, במשיב בעת שהסיעו במוניתו. המשיב טען בפני המתלונן טענה כוזבת לפיה הוא עובד בהוצאה לפועל ובמסגרת תפקידו יוכל להשיג למתלונן מונית מעוקלת, חמישה-עשר מחשבים מעוקלים וכן דירה מכונס נכסים, וכל זאת במחירים הנופלים משמעותית ממחירי השוק. לצורך כך, שילם המתלונן למשיב את הסכומים שביקש, המסתכמים בסך של 92,000 ש"ח. במהלך תקופה של כחודשיים ימים לפני האירוע שיתואר להלן, הבין המתלונן כי שם את כספו על קרן הצבי ופנה פעמים רבות למשיב בבקשה שיספק לו את הסחורה המובטחת או שיחזיר לו את הכספים, אך המשיב דחה אותו בלך ושוב. סמוך לפני יום 3.7.2009 נודע למתלונן כי בין המשיב לבין אדם בשם אליאס חאיק (להלן: אליאס ) קיים סכסוך על רקע דומה, וביום 3.7.2009 החליטו המתלונן ואליאס להגיע לביתו של המשיב בנצרת עלית על מנת להשיב לידם את כספם. באותו היום, סמוך לשעה 14:00, הגיע אליאס יחד עם קרוב משפחתו לבית המשיב וזמן קצר לאחר מכן הגיע למקום גם המתלונן כשהוא מלווה בגיסו (להלן: מרואן ) ובקרוב משפחה נוסף. המתלונן, אליאס ושאר הנוכחים התיישבו בסלון על מנת ללבן את נושא נטילת הכסף בכזב מצד המשיב. במהלך השיחה, התעורר ויכוח קולני בין המשיב למתלונן ומרואן פנה למשיב וביקשו להירגע, אך המשיב המשיך לצעוק ובמקום התפתחה מהומה. בשלב זה, סעיד ואמג'ד, בניו הקטינים של המשיב (כבני 15 ו-14 שנים), ניגשו למטבח ונטלו משם סכינים. סעיד ניגש למרואן מאחור וניסה לדקור אותו באמצעות הסכין אך מרואן הסתובב לעברו, בעט בו והסכין נשמטה ונפלה אל הרצפה. המשיב מיהר ליטול את הסכין לידיו, הניפה לעבר מרואן ואמר: "עכשיו אכניס לך בבטן". בה בעת, התנפלו סעיד ואמג'ד על מרואן והיכוהו. כתוצאה מתקיפה זו נגרמו למרואן שריטות ושפשופים באזור הצוואר ובידיו. המתלונן התקרב למרואן על מנת לסייע לו ואז נעץ המשיב את הסכין בחזהו של המתלונן. כתוצאה ממעשי המשיב, נגרם למתלונן פצע דקירה בצד השמאלי של החזה והוא אושפז ונזקק לטיפול רפואי.

מייד בתום האירוע, נמלט המשיב מן הבית ובריחתו נמשכה עד ליום 16.9.2009, למרות שידע כי הוא דרוש לחקירה. טרם מנוסתו אמר המשיב לאשתו ולילדיו כי עליהם לומר לחוקרים שהוא לא נכח בבית בעת האירוע. ביום 16.9.2009 במהלך פעילות משטרתית זוהה המשיב באקראי בעת ששוטר ניגש אליו והמשיב, שהבחין בשוטר, נמלט בריצה מהמקום. השוטר דלק בעקבותיו רגלית, הזדהה בפניו כאיש משטרה והורה לו לעצור אך המשיב התעלם מהוראת השוטר והמשיך במנוסתו עד שנתפס ונעצר.

2.

עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. בהחלטתו מיום 26.10.2009 (שניתנה לאחר בדיקה פסיכיאטרית של המשיב) קבע בית משפט קמא כי מתוך עיון בחומר החקירה לא ניתן לומר שמצטיירת תמונה מדויקת התואמת את המתואר בכתב האישום, וכי נראה כי חמשת הגברים שבאו לבית המשיב הגיעו למקום על מנת לאלצו, בכוח הזרוע, לשלם את חובו והדבר הוביל להתפתחות מהומה ולשליפת סכין שבסופו של דבר ננעצה בחזהו של המתלונן. בהקשר זה קבע בית המשפט כי התנהגותם של החמישה לאחר מעשה, שהניחו את הפצוע בחצר מד"א ונמלטו מהמקום מבלי שפנו למשטרה, מתיישבת היטב עם גרסת המשיב לפיה הם באו לביתו שלא לתכלית כשרה. גם התיאור שבכתב האישום באשר למעשה הדקירה אינו נקי מספק לגישת בית המשפט, נוכח הסתירות בין גרסאות המתלונן וחבריו, "משל היו רשומון", בעניין דקירתו על-ידי המשיב. בית המשפט קבע כי לא ניתן לשרטט תמונה עובדתית ברורה מתוך עדויות אלו וכי גם אם המתלונן נדקר על-ידי המשיב קשה לחלץ מן הראיות לכאורה כיצד אירעה הדקירה וייתכן כי מדובר בהגנה עצמית או בסכין שהשתרבבה לתוך המהומה מידיהם של המתלונן וחבריו דווקא, וסופה שננעצה במתלונן. בית המשפט קבע, אפוא, כי קיים קושי להסתמך על עדויות המתלונן וחבריו שהיתממו לומר כי באו לבית המשיב בידיים נקיות ומכאן שגם גרסתם אודות הדקירה אינה אמינה. על כן, כך הוסיף וקבע, עוצמת הראיות לכאורה אינה מספקת כדי להצדיק את מעצר המשיב בהדגישו כי אילו התבסס מעשה הדקירה המיוחס למשיב על ראיות מוצקות לכאורה, היה בו כדי להצדיק מעצר נוכח המסוכנות הנשקפת ממי שעושה שימוש בסכין לשם יישוב סכסוך. באשר למשיב ציין בית המשפט עוד כי אין לייחס משקל מכריע לעברו הפלילי נוכח העובדה שהמשיב שיתף פעולה עם המשטרה בהפללת עברייני סמים וכן נוכח העובדה שבשנים האחרונות אין הוא מעורב בפלילים. לבסוף קבע בית המשפט כי החשש מפני שיבוש מהלכי משפט במקרה דנן הינו קלוש ובשל כל הטעמים שמנה כאמור, הורה בית המשפט על שחרור המשיב למעצר בית מלא בפיקוח וכן על הפקדת ערבויות.

3.

בערר שלפניי טוענת המדינה כי קיימות ראיות לכאורה למעשה הדקירה המיוחס למשיב. לטענתה, המתלונן וחבריו אכן הגיעו לביתו של המשיב על מנת להשיב לידם את הכספים שנטל, אך אין בכך כדי להוביל למסקנה שלא ניתן להסתמך על עדויותיהם באשר להשתלשלות העניינים שהתפתחה במקום. המדינה טוענת כי דקירת המתלונן על-ידי המשיב עולה מפורשות מהודעות המתלונן וחבריו; כי כל חמשת עדי התביעה שנכחו בזירה מתארים אירוע רציף המתיישב עם ההיגיון ועם השכל הישר וכי ככל שקיימות סתירות בין עדויותיהם הן אינן יורדות לשורש גרסתם, מה גם שמדובר באירוע רב משתתפים, אלים ומהיר. המדינה מוסיפה וטוענת כי אין בעדויות ההגנה כדי לכרסם בראיות המפלילות, שכן המשיב מודה שביקש מבני משפחתו לשקר; גרסת המשיב, לפיה המתלונן נפגע כאשר נפל על סכין שהחזיק בידו, מופרכת על פניה; גרסת בנו של המשיב אינה עולה בקנה אחד עם גרסת המשיב; ובניגוד למשתמע מהחלטתו של בית משפט קמא, המשיב עצמו כלל אינו טוען להגנה עצמית וגרסתו היא שהמתלונן דקר את עצמו. המדינה מוסיפה וטוענת כי לא ניתן להפיג את מסוכנותו של המשיב בחלופת מעצר נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו והנסיבות שבהן בוצעו לכאורה, וכן כי המסוכנות הנשקפת ממנו מתעצמת בשל עברו הפלילי המכביד המתפרש על פני שלושה עשורים. לבסוף טוענת המדינה כי בניגוד לקביעתו הבלתי מנומקת של בית משפט קמא קיים במקרה דנן חשש מפני שיבוש הליכי משפט והימלטות מן הדין, שכן המשיב השפיע על בני משפחתו למסור עדויות כוזבות, נמלט לאחר האירוע והתמיד בבריחתו במשך חודשיים וחצי עד שנתפס.

4.

המשיב, מצידו, טוען כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא ולטענתו אף שיש בתיק ראיות לכאורה "במובן הטכני של המילה" הן בעייתיות מאוד ומלאות סתירות שלא ניתן להתעלם מהן. המשיב טוען כי לא ברור כיצד ומדוע חמשת הגברים הגיעו לביתו וכיצד חברו כל החמישה יחדיו אף שהם משתייכים לשתי "סיעות" שונות. לטענת המשיב, חמשת הגברים הגיעו לביתו כדי לגבות ממנו חוב וללחוץ עליו לשלם, אחד מהם שלף סכין, נוצרה מהומה, והמתלונן נדקר בשל "תאונת עבודה" שאירעה במהלך התרחשות זו. עוד טוען המשיב כי העדים שיקרו בהודעותיהם, התנהגותם לאחר האירוע מפלילה ועל פני הדברים עולה סוגיה של הגנה עצמית שלא ניתן להתעלם ממנה אף אם לא טען לכך. המשיב מוסיף וטוען, לחלופין, כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר שכן אין מדובר באירוע מתוכנן אלא באירוע שנכפה עליו; קיימת חלופת מעצר ראויה; עיקר הרשעותיו הקודמות הן עד שנת 1987, אז סייע למשטרה בלכידת פושעים ומאז עברו הפלילי אינו מכביד ובריחתו נבעה מן הפחד כי ייעצר ויתנכלו לו עקב סיועו למשטרה.

5.

דין הערר להתקבל.

אכן, כפי שקבע בית משפט קמא, התמונה הראייתית המצטיירת לכאורה היא כי חבורה של גברתנים הגיעה לביתו של המשיב על מנת לגבות כספים שהוא חב לחלק מהם, לטענתם. האינטראקציה בין הצדדים הפכה עד מהרה למהומה אלימה, ובשלב מסוים נדקר המתלונן. נקודת המוצא היא, אפוא, כי המתלונן ויתר הגברים שהגיעו עימו לביתו של המשיב אינם עדים ניטראליים והדבר בא לידי ביטוי גם בהתנהגות חלק מהם לאחר מעשה. כמו כן קיים חוסר עקביות בעדויות שנמסרו לגבי מה שאירע לפני הגעת המתלונן והעדים לביתו של המשיב, ובאופן כללי בהחלט קיימת אפשרות כי הוצגה על-ידי העדים גרסה מיתממת באשר לנסיבות בואם אל בית המשיב. עם זאת, השאלה המרכזית שיש להתמקד בה לעניין מעצרו של המשיב היא האם קיימות ראיות לכאורה למעשה הדקירה המיוחס לו. בחינה זהירה של הראיות לכאורה מלמדת כי גם בהקשר זה אכן קיימות סתירות מסוימות בגרסאות שהציגו המתלונן והעדים בחקירתם, אך חרף זאת בהחלט ניתן לשרטט מתוך מכלול עדויות אלה תמונה עובדתית לכאורית ביחס למעשה הדקירה, לפיה התפתח עימות בין המשיב ובין המתלונן ומרואן; עקב כך בנו של המשיב ניסה לפגוע במרואן; המתלונן ניסה ככל הנראה לסייע למרואן; ובשלב מסוים נטל המשיב את הסכין שהחזיק בנו ונעץ אותו בחזהו של המתלונן (ראו: הודעת המתלונן מיום 5.7.2009, עמ' 2 שורה 26-עמ' 3 שורה 2; הודעת מרואן מיום 3.7.2009, עמ' 1-עמ' 2 שורות 18-16; הודעת נאביל דיב מיום 5.7.2009, עמ' 1 שורה 12-עמ' 2 שורה 26; הודעת באדר מזאווי מיום 5.7.2009 עמ' 3 שורות 85-69; הודעת חאיכ אליאס מיום 6.7.2009 עמ' 2 שורות 37-26). אכן, הלכה היא כי ככל שקיימות בחומר הראיות סתירות מהותיות הגלויות על פני הדברים, עשוי הדבר להוביל למסקנה כי בשל חולשתן של הראיות לכאורה אין הצדקה למעצר או שיש מקום להורות על חלופה (ראו בש"פ 4692/06 אלמוגרבי נ' מדינת ישראל , פיסקה 9 (לא פורסם, 20.6.2006)). אולם, אין זה המקרה שבפנינו שכן הסתירות שעלו מדברי המתלונן והעדים הנ"ל אין בהן, על פני הדברים, כדי לאיין או להחליש את גרסתם, ככל שהיא נוגעת למעשה הדקירה, במידה המצדיקה את שחרור המשיב לחלופה. אדרבא, לצורך שלב הדיון בבקשת המעצר בו אנו מצויים יש בראיות לכאורה שנאספו כדי להוות בסיס סביר להרשעת המשיב במעשה הדקירה המיוחס לו. מן הראוי אפוא כי ראיות אלה תתלבנה ותתבררנה בהליך העיקרי וכי הערכאה הדיונית, אשר תראה ותשמע את העדים, היא שתכריע בעניין מהימנות גרסתם (ראו: בש"פ 1332/07 אבו טראש נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (לא פורסם, 11.3.2007); בש"פ 7624/06 מדינת ישראל נ' פרעוני , פיסקה 7 (לא פורסם, 21.9.2006); בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' לוזון , פיסקה 12 (טרם פורסם, 2.1.2008)). מסקנה זו מתחזקת נוכח הגרסה שהציג המשיב בחקירתו לעניין הדקירה ולפיה המתלונן נדקר כשנפל על הסכין שבה אחז. ראוי להדגיש כי בין גרסה זו ובין טענה של הגנה עצמית אין על פני הדברים ולא כלום והיא אף מעוררת סימני שאלה ותמיהות נוכח הסתירה הגלויה הקיימת בינה ובין גרסת בנו של המשיב, סעיד, אשר סיפר כי אחד האנשים שהגיעו לבית רצה לדקור אותו וכי לאחר שזז הסכין פגעה במתלונן (ראו: הודעת המשיב מיום 16.9.2009, עמ' 2 שורות 18-16, 25-22 ועמ' 3 שורות 47-44; הודעת בנו סעיד מיום 17.9.2009, עמ' 2 שורות 10-9, 21-20, עמ' 3 שורות 46-45; וראו גם הודעת הבן אמג'ד מיום 18.9.2009 שורות 38-36).

6.

אשר לעילת המעצר, מי שלכאורה דקר אדם אחר נשקפת ממנו מסוכנות המקימה עילת מעצר סטטוטורית. לכך יש להוסיף את ניסיונו של המשיב להשפיע על עדותם של בני משפחתו ואת בריחתו למשך תקופה ארוכה, יחסית, עד שנתפס. בהתנהגותו זו העיד המשיב על עצמו כי הוא עלול להימלט מאימת הדין אם לא ייעצר וכן כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט ולהשפעה על עדים מצידו. עברו הפלילי של המשיב תומך אף הוא במסקנה זו. בנסיבות אלה, לא היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר ודין הערר להתקבל.

אני מורה, אפוא, על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. ככל שהמשיב זקוק להגנה במהלך המעצר מפני עצורים אחרים, חזקה על המדינה ועל גורמי השב"ס כי יספקו לו את ההגנה הנדרשת.