בש"פ 7624/06 מדינת ישראל נ. נביל פרעוני

ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) מיום 18.9.06, אשר הורה על שחרור המשיב ממעצר, בכפוף למגבלות שונות שהוטלו עליו ובכפוף להפקדת בטוחות כספיות. שחרור המשיב עוכב על-ידי בית המשפט המחוזי לפרק זמן של 48 שעות לצורך מתן האפשרות להגיש ערר זה.

1.נגד המשיב הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים: באישום הראשון יוחסה למשיב עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) בצירוף סעיף 29 לחוק, ועבירה של החזקה ונשיאת נשק, לפי סעיף 144(א) ו-(ב) לחוק. באישום השני יוחסו למשיב עבירות של הדחה בחקירה ושל הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 245(א) ו-(ב) בצירוף סעיף 249א(1) ו-(2) וסעיף 29 לחוק; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק; ועבירות של הטרדת עד ושל הטרדת עד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 249 בצירוף סעיף 249א(5) וסעיף 29 לחוק.

2.העובדות המתוארות בכתב האישום מגוללות סכסוך שפרץ ביום 3.7.06, בשעות הערב, בין אדם בשם בוטרוס סביר (להלן: בוטרוס ) לבין שכנו, מרזוק דאוד (להלן: המתלונן ), אשר מתגוררים שניהם בתרשיחא. בשלב מסוים, במסגרת הויכוח שפרץ בין השניים, הזעיק בוטרוס את המשיב, קרוב משפחתו, למקום האירוע. בכתב האישום נטען כי המשיב הגיע לביתו של המתלונן וכי לאחר דין ודברים שניהל עמו, ירה לעברו באקדח שהיה ברשותו, בניסיון לפגוע בו. בהמשך, חזר המשיב לזירה וירה שוב לעבר ביתו של המתלונן. האישום השני מתאר סדרת מעשים בהם איים המשיב על אשתו של בוטרוס (להלן: לוסיה ) וכן הדיח אותה למסור עדויות שקריות בהתייחס לאירועים נשוא האישום הראשון בכלל, ובאשר לחלקו בהם, בפרט. יצוין, כי למחרת אירוע הירי, נערך מפגש בנוכחות המתלונן ובני משפחתו ובנוכחות נציגי משפחתו של בוטרוס, בהם המשיב, וגובש הסדר סולחה בין הצדדים.

3.בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב; כי העבירות בהן הוא מואשם מקימות חזקת מסוכנות על-פי חוק וכי נסיבות ביצוען מבטאות את המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, בפועל, לציבור. כן נטען כי קיים חשש כבד לשיבוש מהלכי משפט ולהשפעה על עדים.

4.בית המשפט המחוזי דן בבקשה, ובסופו של דבר, הגיע למסקנה כי הגם שקיימות ראיות הקושרות את המשיב לביצוע העבירות והגם שהעבירות המיוחסות לו מקימות עילת מעצר, הרי שאין מקום להורות על מעצרו, בשים לב לחולשת הראיות נגדו ובשים לב לעובדה כי חזקת המסוכנות נסתרה במקרה זה.

אשר לראיות הקיימות נגד המשיב: בית המשפט מצא את עיקר המחלוקת בשאלת זיהויו של המשיב כמי שביצע את הירי ואת יתר העבירות, ובעניין זה, קבע כי מחומר הראיות עולות סתירות מהותיות, המובילות למסקנה כי אין בו די בכדי לבסס סיכוי של ממש להרשעת המשיב. בפרט, התייחס בית המשפט לעובדה כי לוסיה ייחסה את פעולות הירי למשיב רק במסגרת ההודעה החמישית שנגבתה ממנה, וציין כי השינוי שחל בגרסתה של לוסיה מעורר תמיהות ומפחית את אמינותה. כן התקשה בית המשפט לקבל את טענת לוסיה כי היא פחדה מן המשיב, מאחר והיא כן קשרה אותו לנוכחות בזירה במועד הרלוונטי, כבר בהודעות הראשונות שנגבו ממנה. אשר למתלונן, בית המשפט ציין כי זה לא זיהה את המשיב כמי שהיה שותף לירי לעברו במסגרת מסדר תמונות שנערך לו, ואף תיאר את היורה תיאור שונה מתיאורו של המשיב ומהתיאור שמסרה לוסיה, על אף שהצהיר כי יוכל לזהות את היורה ועל אף שראה את המשיב יום לאחר האירוע במסגרת מפגש הסולחה. עוד ציין בית המשפט כי השתתפות המשיב במפגש הסולחה מערערת את אמינות הטענה כי הוא היורה, הן בשל הספק שמבצע עבירה שטרם זוהה יסתכן ויחשוף את עצמו לאפשרות של זיהוי, והן מאחר כי אין זה מקובל שהפוגע עצמו משתתף במפגש הסולחה הראשוני. גם באשר לאישום השני סבר בית המשפט כי מסגרת הראיות דלה, וזאת בעיקר בהתחשב בעובדה שדבריה של לוסיה בנוגע לאיומים שהפנה המשיב כלפיה לא מתיישבים עם העובדה שהתארחה בביתו בזמן המלחמה בצפון. לאור כל זאת, קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית הקיימת נגד המשיב אינה כזו שיש בה, על פניה, סיכוי של ממש להביא להרשעתו, ומכאן שאין בה גם כדי לבסס את עילת המעצר במידה מספקת.

אשר למסוכנות הנשקפת מן המשיב: בית המשפט הדגיש כי המשיב נעצר רק ביום 21.8.06 (כשישה שבועות לאחר אירוע הירי), וכי בפרק הזמן שבין קרות האירוע למועד מעצרו, לא אירע כל אירוע שיכול להצביע על מסוכנותו למתלונן. חלוף הזמן והעובדה שלכאורה לא היתה מניעה שהמשיב יפגע במתלונן, מפחיתה, לדעת בית המשפט, את המסוכנות הנשקפת ממנו לכאורה, וכך גם העובדה כי נכרת הסכם סולחה בין הצדדים, וכי קיים מרחק בין מקום מגוריו של המשיב למקום מגוריהם של המתלונן ושל לוסיה. לפיכך, קבע בית המשפט כי גם אם היה נקבע שקיימת תשתית ראייתית המבססת עילה למעצרו של המשיב, הרי שהמסוכנות הנשקפת ממנו למתלונן וללוסיה אינה במידה המצדיקה את מעצרו. כן ציין בית המשפט כי להערכתו קיים צפי ריאלי שהדיון בעניינו של המשיב יימשך זמן רב. כאמור, בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי

ניתן לשחרר את המשיב ממעצר, תוך קביעת מגבלות על הגעתו לתרשיחא ועל יצירת קשר עם המתלוננים, אשר יובטחו בבטוחות כספיות מתאימות.

5.על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שבפניי. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין בחומר הראיות כדי לבסס סיכוי של ממש להרשעת המשיב וכי המסוכנות הנשקפת ממנו אינה מצדיקה את מעצרו עד תום ההליכים. בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה, טוען בא-כוח המדינה כי ההתפתחות שחלה בעדויות שמסרה לוסיה נבעה מפחדה מן המשיב, אשר בא לידי ביטוי לאורך תשע ההודעות שנגבו ממנה, וכן כי הטענה לפיה לוסיה העלילה על המשיב עלילת שווא, הינה בלתי-סבירה, בהעדר ראיות של ממש לסכסוך שקיים ביניהם. כן מציין בא-כוח המדינה כי גרסתה של לוסיה נתמכת, בין היתר, במחקר תקשורת, אשר אישר קיומו של קשר טלפוני בין בוטרוס לבין המשיב במועדים הרלוונטיים, אף שהשניים עצמם הכחישו קשר כזה. אשר למתלונן, טוען בא-כוח המדינה כי אין ליחס משקל של ממש לעדותו בשאלת זיהויו של היורה, נוכח דבריו שלו בנוגע לחששו לשלומם של בני ביתו אם יזהה את היורה. בא-כוח המדינה יוצא גם כנגד קביעת בית המשפט כי האישום השני דל בראיות, וטוען כי אישום זה מתבסס על דבריה העקביים של לוסיה, וכי העובדה שהיא התארחה בביתו של המשיב בזמן המלחמה, דווקא מחזקת את מהימנותה, שכן אין זה סביר שהיא תבקש להעליל עלילת שווא דווקא על מי שהיטיב עמה. בכל הנוגע למסוכנותו של המשיב, טוען בא-כוח המדינה כי בשל הסולחה שנערכה בין הצדדים, אין לייחס חשיבות לכך שלאחר אירוע הירי ועד למעצרו של המשיב לא אירע כל אירוע חריג בינו לבין המתלונן, ומעבר לכך, טוען הוא כי המעשים המיוחסים למשיב ונסיבות התרחשותם מלמדים על כך שנשקפת ממנו מסוכנות לא רק כלפי המתלונן וכלפי לוסיה, אלא גם כלפי הציבור בכללותו. לבסוף, טוען בא-כוח המדינה כי שגה בית המשפט בכך שלא ייחס את המשקל הראוי לעברו הפלילי של המשיב ולסיכון הממשי והמוחשי שקיים בתיק זה מפני שיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים. לאור כל זאת, טוענת המדינה כי יש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

6.בא-כוח המשיב, בתגובה, סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומבקש כי נותירה על כנה. בפרט, טוען בא-כוח המשיב כי בעיקר נוכח הקושי הקיים באשר לזיהויו של המשיב כיורה, אין בראיות הקיימות, אף אם תתקבלנה בסופו של דבר, פוטנציאל להרשעתו של המשיב, וטוען כי העובדה שחלף פרק זמן כה ארוך עד למעצרו של המשיב, מלמדת כי לא יתכן שנשקפת ממנו סכנה אמיתית. עוד מציין בא-כוח המשיב כי בית המשפט קמא בחן את הדברים בצורה מעמיקה וכי אין מקום לשנות מקביעותיו, וזאת בפרט בכל הנוגע לטענות כי המתלונן ולוסיה פחדו מן המשיב.

7.עיינתי בהודעת הערר, בטיעוני באי-כוח המשיב בפני בית המשפט המחוזי, בהחלטת בית המשפט המחוזי וכן בחומר הראיות שהובא בפניו. לבסוף, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל.

ראשית, אשר לקיומן של ראיות לכאורה, שלא כבית המשפט המחוזי, איני סבורה כי הראיות נגד המשיב אינן מבססות סיכוי של ממש להרשעתו. כידוע, לצורך השלב הנוכחי של מעצר עד תום ההליכים אין בית המשפט נדרש לבחינת הראיות לפרטיהן, ושאלות בנוגע למהימנות העדים ולסתירות אפשריות בין העדויות השונות דינן להתברר על-ידי בית המשפט הדן בהליך הפלילי עצמו. לטעמי, יש בתשתית הראייתית במקרה דנן, כפי שפורטה, כדי לבסס, לכאורה, את האישומים כנגד המשיב, ועל כן, כדי להצדיק את הותרתו במעצר עד תום ההליכים. בפרט, אציין, כי הספקות שהועלו באשר לזיהויו כמבצע הירי – בין נוכח גרסתה המאוחרת של לוסיה ובין נוכח העובדה כי הוא לא זוהה על-ידי המתלונן – בהחלט ניתנים להסבר באמצעות הפחד הממשי שחשים שניים אלו מפניו ומפני העלול לקרות להם במידה ויביאו להרשעתו, כפי שטוענת המדינה. פחדה של לוסיה מן המשיב עובר כחוט השני בהודעותיה השונות, ואיני סבורה כי ניתן בקלות לומר, עוד בטרם חקירתה על דוכן העדים, כי אינו כן ואמיתי. אף הסכסוך הקיים לכאורה בינה ובין בוטרוס בעלה, אינו יכול לטעמי להסביר מדוע תרצה היא לפגוע דווקא במשיב, וככלל, לא הוצגה ראיה כלשהי לכך שהיה לה מניע כלשהו להעליל עליו עלילת שווא. עוד יש לציין כי הוזכרו בפנינו גם ראיות נוספות, ובהן מידע העולה ממחקר תקשורת, אשר נראה כי יש בהן כדי לתמוך, ולו בהיבטים מסוימים, בגרסתה של לוסיה. גם באשר למתלונן, לא שוכנעתי כי ניתן לשלול מכל וכל את הטענה לפיה פחדו מן היורה הוא שהניע אותו שלא לזהות את המשיב, ויש לציין גם כי חששו זה הוסבר על-ידו בעובדה כי משפחת המשיב היתה מעורבת בעבר בפגיעה באנשים שהעידו נגדה. בנוסף, גם העובדה שהמשיב השתתף בסולחה, יכולה לנבוע, לטעמי, מרצונו ליצור מצג כי אינו קשור לירי וכי הופעתו שם נובעת רק מהיותו מקורב לניצים. אשר על כן, איני סבורה כי יש בסתירות הלכאוריות שמצא בית המשפט בחומר הראיות, כדי לפגום באופן ממשי בתשתית הראייתית הקיימת נגד המשיב, לצורך שלב זה של ההליכים.

שנית, אשר למסוכנות הנשקפת מן המשיב, התרשמתי כי מדובר במסוכנות ממשית, אשר למצער בשלב זה, לא ניתן להפיגה באמצעות חלופת המעצר שהתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי. כאמור, חששם של המתלונן ושל לוסיה מן המשיב הובע על-ידם באופן מובהק ומפורש, ויחד עם העובדה כי לפנינו אדם, הנוהג לשאת עימו נשק חם כדבר שבשגרה, ועל-פי הנטען אינו מהסס לעשות בו שימוש לצורך פגיעה בגוף וברכוש גם במסגרת סכסוך שאינו צד לו, מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור. לכל זאת מתווסף החשש המובנה שקיים בתיק זה מפני שיבוש הליכי משפט והשפעה על עדים, אשר עולה באופן מובהק מן המעשים המיוחסים למשיב במסגרת האישום השני, וגם בכך יש לטעמי כדי להצדיק את הותרתו במעצר. יחד עם זאת, למותר לציין, כי אין בכל זאת כדי לשלול את האפשרות לשוב ולשקול את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר שתוכל להפיג את מסוכנתו, בשלב מאוחר יותר של המשפט המתנהל נגדו, ובפרט, לאחר שהמתלונן ולוסיה ימסרו את עדותם.

8.הערר מתקבל, איפוא. המשיב יישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.