בש"פ 70/07 נביל פרעוני נ. מדינת ישראל

בעקבות ויכוח שהתנהל בין אחד – בוטרוס סביר (להלן: בוטרוס) למרזוק דאוד (להלן: המתלונן) בתאריך 3.7.06, הזעיק בוטרוס את העורר, בן משפחתו, שהגיע כשהוא מזוין באקדח אותו נשא שלא כדין. על פי הנטען, החליף העורר דברים עם המתלונן, ובהמשך ירה לעברו מספר יריות מהאקדח שהחזיק בידו. בעקבות אותו אירוע נעשה על ידי העורר ניסיון להשפיע על אשתו של בוטרוס (להלן: לוסיה) לחזור בה מגרסה מפלילה שמסרה במשטרה. נטען, כי העורר עשה זאת תוך השמעתם של

איומים.

העורר נעצר ביום 21.8.06, ובגין העובדות האמורות יוחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין, הדחה בחקירה והטרדת עד. בחודש ספטמבר 2006 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המדינה לעצור את העורר עד תום ההליכים, לאחר שמצא כי גרסתה של לוסיה לפיה זיהתה את העורר כמי שביצע את הירי, מעוררת קשיים, בעיקר משום שהיא אינה נתמכת בעדותו של קורבן הירי – המתלונן. בית המשפט המחוזי הורה אפוא על שחרור העורר בתנאים מגבילים, אולם, בערר בפני בית משפט זה נהפכה הקערה על פיה, והוחלט על מעצר העורר עד תום ההליכים.

בעקבות עדותם של לוסיה והמתלונן בפני בית משפט קמא, עתר העורר לשחררו, בין היתר, נוכח דברים שנכללו בהחלטתו של בית משפט זה בבש"פ 7624/06, לאמור, ניתן לשוב ולשקול את עשיית השימוש בחלופת מעצר "בשלב מאוחר של המשפט המתנהל נגדו, ובפרט לאחר שהמתלונן ולוסיה ימסרו את עדותם". להשקפת בא כוח העורר, בעקבות עדותה של לוסיה ניכר כרסום בראיות המשיבה, ומכל מקום, שוב לא קיים חשש להשפעת שולחו על עדים. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לשחרר את העורר, ובכך עוסק הערר שבפני.

מטבע הדברים, אני רחוק מלהקל ראש בחומרתם של המעשים המיוחסים לעורר, וחרף זאת הגעתי לכלל דעה כי אין עוד מקום להוסיף ולהחזיקו במעצר ממש. הראיה המרכזית עליה נסמכת הטענה לפיה מבצעו של הירי כלפי המתלונן היה העורר, הנה עדותה של לוסיה. ברם, ביחס לעדות זו עלו תהיות שמקורן בעיקר בעובדה שמי שהיה אמור לזהות את היורה (המתלונן), התקשה לעשות זאת. אכן, אפשר גם אפשר שהמתלונן בחר להתכחש לזהות היורה מחשש שיבולע לו, ועניין זה עתיד להיות מוכרע בקרוב על ידי בית המשפט השומע את התיק לגופו. ברם, נוכח אי-הבהירות בשאלה זו, ומאחר ושני עדי התביעה העיקריים – לוסיה והמתלונן – כבר העידו בבית המשפט, נראה כי העילה האחת שיש בה כדי להצדיק את המשך החזקתו של העורר במעצר, היא הסכנה שלכאורה נשקפת ממנו. והרי עניין זה נבחן בחודש אלול התשס"ו (ספטמבר 2006) על ידי בית המשפט המחוזי, שאף מצא כי החלופה שהוצעה לו הנה ראויה. עם זאת, אינני סבור כי יש לאמץ את אותה הצעה כלשונה, ויש להוסיף ולהתנותה בשהיית העורר במעצר בית, ובלבד שיימצאו ערבים אשר יוכלו ויסכימו לקיים פיקוח על תנועותיו.

לפיכך, אני מחליט לקבל את הערר, והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי המתבקש לשוב ולשקול את שאלת המשך מעצרו של העורר. לצורך כך יניח שירות המבחן בפני בית משפט קמא, במועד מוקדם ככל הניתן, תסקיר אשר יבחן חלופות למעצר-בית אותן יציע העורר, ואם אחת מהן תניח את דעתו של בית המשפט, הוא מתבקש להוסיף ולקבוע את תנאי השחרור, ככל שייראה לו.