בש"פ 4721/06 מדינת ישראל נ. פלוני

בפני ערר שהגישה המדינה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן), מיום 5.6.2006, המורה כי המשיב המואשם במעשה מגונה בבן משפחה ישוחרר לחלופת מעצר.

1.המשיב, בחור כבן שמונה-עשרה, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ועל פי כתב האישום מיום 7.5.2006, מיוחסת לו עבירה של מעשה מגונה בבן משפחה (סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). על פי הנטען בכתב האישום ביצע המשיב בשתי הזדמנויות שונות במהלך חודש אפריל 2006 מעשים מגונים באחיינו, קטין כבן ארבע וחצי שנים, בכך שלקח את הקטין אל גג הבית שבו מתגורר המשיב עם הוריו, הפשיט את הקטין מבגדיו, התפשט בעצמו ושפשף את איבר מינו על ישבנו של הקטין. המעשים בוצעו על פי הנטען בצהרי היום ובעת שהקטין ואימו (אחות המשיב) התארחו בבית המשפחה. בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו מיום 5.6.2006 ציין בית משפט קמא כי לצורך שלב המעצר אין מחלוקת בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית לביסוס המעשים המיוחסים למשיב. עוד ציין בית המשפט כי נוכח המעשים המיוחסים לו נשקפת מן המשיב מסוכנות רבה וכי קיימת במקרה דנן עילת מעצר. עם זאת הורה בית המשפט על קבלת תסקיר לצורך בדיקת אפשרות של חלופת מעצר. לאחר קבלת התסקיר ואף שציין כי המעשה המיוחס למשיב הינו "מעשה חולני" המקים סכנה לקטינים בסביבתו, סבר בית משפט קמא כי יש מקום להורות על חלופה בתתו משקל מכריע להמלצת שירות המבחן לפיה קיימת חלופה מגובשת של מעצר בית מלא בבית הוריו של המשיב, בפיקוח אביו ודודו. בית המשפט מצא כי יש מקום לאמץ המלצה זו בהדגישו את גילו הצעיר של המשיב ואת עברו הנקי והורה על שחרורו למעצר בית מלא בפיקוח אביו ודודו, כאמור. עוד הורה בית המשפט למפקחים להבטיח כי המשיב לא יהיה בסביבת ילדים מתחת לגיל 15, וכן הורה על ערובות כספיות ועל התקנת אזיקים אלקטרוניים.

ביצועה של החלטה זו עוכב על ידי בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה, לצורך הגשת הערר שבכאן.

2.בערר טוענת המדינה כי נסיבות המקרה מצביעות על כך שחלופת מעצר אין בה כדי להשיג את מטרת המעצר. המדינה מפנה בהקשר זה לחזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, לעניין העבירה שבגינה עומד המשיב לדין. המדינה מוסיפה ומציינת כי נשקפת מן המשיב מסוכנות רבה לציבור הקטינים נוכח המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, המצויים במדרג הגבוה של עבירות מסוג זה. עוד טוענת המדינה, כי בית משפט קמא שגה בכך שלא ייחס משקל ראוי לעובדה שבבדיקה קלינית של הקטין נמצא סדק במעבר עור-רירית בפי הטבעת. ממצא זה, כך לטענת המדינה, מעורר חשש כי המשיב ביצע בקטין עבירות חמורות עוד יותר אותן יש קושי לבסס בראיות בשל סירובו של המשיב לערוך בדיקה בתנאי מעבדה המיועדת לאמת או לשלול חדירה של איבר מינו לפי הטבעת של הקטין. לעובדות אלו, כך נטען, יש רלבנטיות להערכת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ולטענת המדינה לא ניתן להפיג מסוכנות זו באמצעות חלופת מעצר. המדינה מוסיפה ומציינת כי שירות המבחן עצמו עמד בתסקיר על כך שהמשיב שיתף פעולה באופן חלקי בלבד וכי מטעם זה קיים קושי מהותי להעריך את הסיכון הנשקף ממנו לעניין הישנות עבירות דומות בעתיד. לטענת המדינה קשה ליישב מסקנה זו עם ההמלצה הכלולה בתסקיר, בייחוד נוכח העובדה שהמשיב הודה במשטרה במעשים המיוחסים לו, אך עתה שינה את טעמו והכחיש בפני שירות המבחן את ביצועם. הכחשה זו, כך טוענת המדינה, יש בה כדי ללמד על כך שהמשיב אינו נוטל אחריות על מעשיו. עוד טוענת המדינה, כי שגה בית משפט קמא עת הורה על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו, אף שזה המקום אשר שימש זירה לפעילות המינית העבריינית המיוחסת לו, וזאת בלא שנערך כל בירור יסודי האם מצויים ילדים נוספים בבית הוריו של המשיב ומה מידת האפקטיביות של חובות הפיקוח אותן הטיל על הערבים. לבסוף טוענת המדינה כי בנסיבות העניין לא היה מקום לייחס משקל לגילו של המשיב ולעברו הנקי, וכי האינטרס הציבורי שבהגנה על קורבנות פוטנציאליים גובר בנסיבות העניין על נסיבותיו האישיות. מכל הטעמים הללו עותרת המדינה לביטול החלטתו של בית משפט קמא בדבר שחרורו של המשיב לחלופת מעצר ולמעצרו עד תום ההליכים המשפטיים מאחורי סורג ובריח.

3.המשיב מצידו מכחיש את ביצוע המעשים המיוחסים לו וטוען כי עומדת לו חזקת החפות וכי בדעתו לנהל משפט "זוטא" לפסילת ההודאה אשר לטענתו חולצה מפיו שלא כדין בשלב החקירה. אשר לחלופת המעצר המוצעת טוען המשיב כי בביתו לא מתגוררים קטינים נוספים, כי האחיין אשר כלפיו לפי הנטען ביצע את המעשים המגונים התגורר בביתם באופן זמני והוא חזר בינתיים לביתו שבשטחים. עוד טוען המשיב כי במשך שבועיים, מאז שהתקבלה התלונה נגדו ועד למועד שבו נחקר, היה בביתו ולא ברח ואף לא שיבש את החקירה. המשיב מוסיף ומציין כי ניתן לצרף את אימו כמפקחת נוספת על המפקחים שנקבעו לו בהחלטת בית משפט קמא ולבסוף הוא טוען, כי על פי ההלכה הנוהגת מקום שבו הגורמים המקצועיים ממליצים על חלופת מעצר ובית משפט קמא מאמץ את ההמלצה, אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור.

4.דין הערר להתקבל. כפי שצוין אין המשיב חולק לצורך שלב המעצר על קיומן של ראיות לכאורה לביסוס האישומים שהופנו נגדו. אישומים אלה מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית וזו מועצמת מאוד נוכח גילו הרך של קורבן העבירה. בנסיבות אלה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לבחון חלופת מעצר אפשרית, גם מקום שבו קיימת המלצה חיובית לכך מאת שירות המבחן. במקרה שלפנינו מדובר בתסקיר מעצר שמסקנותיו מהוססות ורחוקות מלהיות חד משמעיות לעניין דיות החלופה להפגת המסוכנות. כך צוין בתסקיר - "ניסינו לבחון את הסיכון להישנות עבירות דומות, אך קיים קושי מהותי לבחינה זו לנוכח קשייו לחשוף תכנים רגשיים ומיניים". קושי זה שעליו עמד שירות המבחן, מעורר ספק ממשי באשר ליכולת להשיג את מטרת המעצר באמצעות החלופה שהוצעה. בנסיבות אלה, נראה כי אין מקום לחשוף את ציבור הקטינים, שהינו ביסודו ציבור פגיע ביותר, לסיכון וכבר נפסק בעניינים כגון דא כי "לא ניתן להמר על גורלם ובטחונם של קטינים" (ראו בש"פ 1375/04 אפריים נ' מדינת ישראל , תק-על 2004(1) 1986 (2004)). על פי הנטען ביצע המשיב את המעשים המיוחסים לו בבן משפחה רך בשנים, בבית הוריו ולאור היום. בכך יש לכאורה כדי ללמד על קשייו של המשיב לשלוט בדחפיו והדבר מעורר חשש כי תנאי החלופה שנקבעו אין בהם די במקרה דנן.

הערר מתקבל, אפוא, והמשיב ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.