בש"פ 9530/07 גיבטו ווג' נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ג' נויטל ) בב"ש 93700/07 מיום 1.11.2007, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו במסגרת ת"פ 4070/07.

כנגד העורר הוגש לבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום, המייחס לו עבירה של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380+ 382 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 ס"ח 864 (להלן: חוק העונשין ) וכן עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 27.9.07 בשעה

04:30 או בסמוך לכך, חזר העורר לביתו בעיר רחובות, דפק בדלת, ומשפתחה לו אשתו (להלן: המתלוננת ) את הדלת, תקף אותה שלא כדין, בכך שדחף אותה לכיוון הקיר ושרט אותה. כתוצאה ממעשים אלו, כך נטען, נגרמו למתלוננת שפשופים בגב ידה השמאלית וכן שריטה באמת יד שמאל.

עוד נטען בכתב האישום, כי העורר נטל סכין מהמטבח ואיים על המתלוננת שלא כדין, בכך שאמר לה "אם את הולכת למשטרה או לעובדת סוציאלית אני אהרוג אותך" וזאת על מנת להפחידה.

עוד נטען, כי בתאריך 24.9.2007, בשעה 22:00 או בסמוך לכך, תקף העורר שלא כדין את המתלוננת בביתם, בכך שצבט אותה ביד שמאל וכן הכה בעינה השמאלית באמצעות ידו. כתוצאה ממעשים אלו, כך נטען, נגרמו למתלוננת חבלות שהתבטאו בסימן כחול מעל המרפק וכן בכיס אדום בתוך העין. באותן נסיבות, שב העורר על איומיו.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 2.10.2007, קבע בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ש' יעקובוביץ ), כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בית המשפט נדרש לבחינת קיומה של חלופת מעצר ולשם כך, הפנה את העורר לקבלת תסקיר שירות מבחן.

בהחלטתו מיום22.10.2007, קבע בית משפט השלום כי קיים צורך בתסקיר משלים.

בהחלטתו מיום 25.10.2007, קבע בית משפט השלום כי חרף האמור בתסקיר שירות המבחן השולל חלופת מעצר, יש להידרש לחוות דעת על ידי קצין מבחן דובר השפה האמהרית ובן העדה, והורה לשירות המבחן להגיש במיידית חוות דעת ממצה לגבי חלופת מעצר.

בהחלטתו מיום 31.10.2007, קבע בית משפט השלום כי נוכח האינטרסים המתנגשים במקרה המונח בפניו – מחד תקופת מעצרו הלא מבוטלת של העורר, אדם ללא עבר פלילי, ומאידך כתב אישום חמור בעובדותיו ונוכח העדר המלצה חד משמעית לשחרר את העורר, הרי שעל פי כלל הנסיבות, ניתן לשחרר את העורר בתנאים שיבטיחו איון מסוכנות. בית המשפט קבע כי העורר ישהה במעצר בית מוחלט בבית הוריו; ישא בערבות עצמית על סך של 5,000 ש"ח, וכן ערבות צד ג' על סך של 5,000 ש"ח. כמו כן, קבע בית המשפט כי העורר יהיה תחת פיקוח של איזוק אלקטרוני וכי שחרורו מותנה בקיום כל התנאים לאיזוק האלקטרוני. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בהחלטתו מיום 1.11.2007, קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ג' נויטל ), כי התמונה שהוצגה בפניו מלמדת על מסוכנות גבוהה מצד העורר, וכי לא זמנו של הדיון בבית המשפט כמו גם משך המעצר, הם אשר קובעים. בעניין זה, העבר הפלילי הוא נתון, אך הוא לא מכריע. ההכרעה בדבר תעשה על סמך בחינת מסוכנותו של העורר, והאם ניתן לאיין אותה בחלופת מעצר. במקרה הנדון, קיימת לעורר מסוכנות מאוד גבוהה, ועבור המתלוננת בפרט, שלא ניתן לאיין אותה בחלופת מעצר. זאת ניתן ללמוד מהעובדות לכאורה הנטענות בכתב האישום ומהודעותיה של המתלוננת במשטרה. עוד הוסיף, כי אף לא אחד מהתסקירים ממליץ על שחרור, אלא להיפך - הם מדברים על מסוכנות. בית המשפט הדגיש כי הוא לא התעלם מעברו הנקי של העורר. נוכח כל האמור לעיל, קבע כי דין הערר להתקבל, ודינו של העורר להיעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הערר שבפניי.

עיקר טענת בא-כוח העורר הוא, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע נחרצות שקיימת בתיק זה מסוכנות כלפי המתלוננת, כזו אשר לא ניתן לאיין אותה בחלופת מעצר. בית משפט השלום העריך כי קיימת לעורר מסוכנות, ועל מנת לבחון את רמת מסוכנותו ביקש את התערבותו של שירות המבחן. לאחר שבחן את התסקירים שנתקבלו בעניינו של העורר הכריע, כי ניתן לאיין את המסוכנות, וזאת מבלי להתעלם מעצם קיומה הלכאורי, שעל כך אין חולק. עוד הוא טוען, כי באף אחד מהתסקירים לא נקבעה מסוכנותו של העורר. עמדתו של שירות המבחן היא ניטרלית והוא מותיר את ההכרעה בידי בית המשפט. במצב דברים זה ישנה חשיבות מכרעת להתרשמותו הבלתי אמצעית של השופט היושב בדין. עוד הוסיף, כי העורר הינו ללא כל עבר פלילי ומעצר הבית אמור להתקיים בעיר אחרת, תחת פיקוח נוסף של הערבים בצורה של איזוק אלקטרוני.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, עסקינן ברמת מסוכנות גבוהה מאוד המגיעה עד כדי סכנת חיים כלפי המתלוננת. בית המשפט המחוזי התרשם מהודעות המתלוננת במשטרה אשר מחזקות את המסוכנות. קיים חשש שמופעל לחץ כלפי המתלוננת לחזור בה מהודעתה במשטרה. באשר לחלופת המעצר, שירות המבחן הביע ספק בדבר היכולת של אחד מהערבים לפנות למשטרה במקרה של בריחה. באשר לאיזוק האלקטרוני, הרי שהוא יכול רק להתריע שיש הפרה אך לא לעצור את העורר באופן מיידי. עוד הוסיפה, כי עסקינן בישיבת הוכחות אחת והתיק עשוי להסתיים במהרה.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים מאוד. סעיף 21 (ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) , התשנ"ו- 1996 ס"ח 1592 (להלן: חוק המעצרים ) מורה לבית המשפט לבחון, האם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם תהא פחותה. כך או אחרת, בחינתו של בית המשפט באשר לשאלת מסוכנותו של הנאשם הינה דו-שלבית. ראשית, מוטל על בית המשפט לבחון האם ניתן באופן עקרוני לאיין את מסוכנותו של הנאשם. רק במידה והתשובה לשאלה זו הינה חיובית, יבחן בית המשפט האם החלופה המוצעת עשויה לאיין את מסוכנותו (ראו לעניין זה, בין היתר, בש"פ 10414/05 משה ניסנוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.11.2005); בש"פ 10210/05 עדנאן אלעטאונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.11.2005); בש"פ 5277/05 מדינת ישראל נ' חאתם (עומר) דחלה ואח' (לא פורסם, 3.6.2005); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' נאיף אבו סבייח (לא פורסם, 22.6.2004)). כאשר המקרה, לאור נסיבותיו הקונקרטיות מלמד על כך שלא יהיה די בחלופת מעצר כלשהי על מנת להשיג את תכלית המעצר אין צורך לבחון חלופות ספציפיות (ראו גם בש"פ 8471/01 מוסטפא

דכנאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.11.2001)).

שותף אני לקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין לקבל את חלופת המעצר אותה קבע בית משפט השלום. שוכנעתי, כי בחלופת המעצר אין כדי לאיין את מסוכנותו של העורר ומטעם זה, אין להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ויש להשאירה על כנה. אכן, שיקול חלוף הזמן הינו משמעותי באשר לבחינת מסוכנות. עם זאת, משקלו מושפע מהעבירה הקשה המיוחסת לעורר. גם הטענה לפיה אין לעורר עבר פלילי מתגמדת נוכח טיבן והשלכתן של העבירות המיוחסות לו, כמו גם הסכנה שמעשיו יחזרו על עצמם.

נראה לי, כי במקרה דנן, לא ניתן להמר על ביטחון הציבור בכלל וביטחון המתלוננת בפרט, וחלופת המעצר לא תהא, בנסיבות העניין, יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור. זאת, במיוחד לאור מכלול הנסיבות המייחד את הסיטואציה המשפחתית. בהתקיים סיכון מפני הישנות עבירות של אלימות במשפחה, כבר נקבע בעבר, כי גם הצבת תנאים של מעצר בית בריחוק מקום מהמתלוננת, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת מעצר הבית כראוי (ראו לעניין זה, בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 3.7.2003)). בסערת רגשות, עלול העורר לעזוב לפתע את מקום מעצר הבית ולהגיע לבית המתלוננת. יש פנים לסבור, כי עצם הרעיון שבן זוג המכה, לאחר שלכאורה תמו היחסים עימו, אינו נמצא מאחורי סורג ובריח, עשוי להדיר שינה מעיני האישה. איני יכול להתעלם מהחשש בדבר פגיעה במתלוננת, גם אם לא בהכרח פגיעה פיזית, שהרי בשחרורו של העורר ממעצר קיים סיכון טבוע, כי המתלוננת תהא נתונה ללחץ נפשי ולחרדות (והשוו: בש"פ 7497/03 מורן גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2003)). למצער, ניסיון החיים מלמד אותנו, כי במקרים של אלימות במשפחה, לעיתים, אין דרך אחרת אלא להורות על מעצר (ראו: בש"פ 1877/07 אלבז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.3.2007).

ודוק; תסקיר שירות המבחן בעניינו של העורר אינו חיובי כלל ועיקר. התסקיר לא יכול לשלול קיומו של סיכון במצבו של העורר להתנהגות אלימה כלפי המתלוננת, ומשכך לא יכול היה לבוא בהמלצה לשחרורו. תסקיר נוסף שהוגש בעניינו של העורר מחזק את האמור בתסקיר הקודם וקובע, כי אין באפשרותו להעריך את מידת המסוכנות הנשקפת ממנו, ואין באפשרותו אף לשלול סיכון להישנות מעשיו. משכך, לא יכול היה לבוא בשנית בהמלצה לשחרורו. יוער, כי גם בתסקיר האחרון שהוגש בעניינו, קבע שירות המבחן כי אין בידו להעריך את המסוכנות הנשקפת ואת רמת הפיקוח הנדרשת עליו.

אפילו תמצי לומר, כי תסקיר שירות המבחן לא הכריע בדבר מסוכנותו של העורר, הרי שעסקינן בתסקיר שמסקנותיו אינן חד משמעיות בדבר חלופת מעצר שיש בה כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת מהעורר. נקבע לא אחת, כי לא ניתן להמר על גורלה ובטחונה של המתלוננת, ולכן חלופת מעצר לא תהיה לטעמי יעילה. בנסיבות אלה, על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לבחון חלופת מעצר אפשרית, גם מקום שבו קיימת המלצה חיובית לכך מאת שירות המבחן (והשוו: בש"פ 4721/06 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 11.6.2006). קל וחומר, כאשר המלצת שירות המבחן רחוקה כאמור מלהיות כזו.

נציגת המדינה הודיעה כי משפטו של העורר צפוי להסתיים בתוך פרק זמן קצר, ולכאורה אין לחשוש להתמשכות יתירה של ההליכים בעניינו.

סוף דבר: החלטתו של בית המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

הערר נדחה.