בש"פ 1877/07 סעדיה אלבז נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י'

צלקובניק ) בב"ש 20082/07 מיום 12.1.07, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-משפט השלום בקרית-גת כתב אישום, המייחס לו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382+ 380(ג) לחוק העונשין, תשל"ז 1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של תקיפת קטין על ידי אחראי לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין; וכן עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 (ב) לחוק העונשין;

לפי הנטען בכתב האישום, העורר נכנס לדירה בה התגוררו המתלוננת, היא גרושתו מזה שש שנים, ובנם הקטין (להלן: הקטין ). זאת, בניגוד להוראה חוקית האוסרת עליו, בין היתר, במסגרת צו הרחקה להיכנס לדירה.

עוד נטען בכתב האישום, כי בשעה שהקטין מנסה למנוע מהעורר מלהגיע למתלוננת, תקף אותו העורר שלא כדין בכך שאחז בצווארו, חנקו וגרם לו שריטות בפנים ובצוואר. לאחר מכן, תקף העורר את המתלוננת בכך שירק עליה והכה אותה במכת אגרוף באפה וגרם לחבלה בפניה. המתלוננת פונתה על ידי אמבולנס לקבלת טיפול רפואי.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-משפט השלום בקרית-גת, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 22.11.06, קבע בית-משפט השלום (כבוד השופטת נחמה נצר ), כי לא דבק רבב בתשתית הראייתית הקיימת בתיק ובוודאי שאין לומר, כי חל כרסום בעוצמת הראיות. בית-משפט השלום הדגיש, כי בשים לב לעברו של העורר הכולל הרשעות בעבירות אלימות בשנת 1998 ובשנת 2003, אין הוא סבור כי ניתן כלל לשקול חלופת מעצר בעיר קרית-גת, מקום מגוריהם של המתלוננים. על עמדה זו חזר בית-משפט השלום בהחלטתו מיום 24.12.06. ביום 2.1.07, קבע בית-משפט השלום, כי על העורר לנסות ולהציע חלופה אחרת שיכול ותהא בתחום העיר קרית-גת ,אולם לא בבית הוריו. בהחלטתו מיום 10.1.07, קבע בית משפט השלום כי אכן, אין המדובר בחלופה המיטבית עבור העורר לפיה ישוחרר למעצר בית בפיקוח הוריו. חרף זאת, מצא לנכון לשחררו לחלופה המוצעת היחידה שעמדה בפניו. על החלטה זו הגישה המדינה ביום 11.1.07 ערר לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בהחלטתו מיום 12.1.07, קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' צלקובניק ), כי העורר מגלה במשך שנים אובססיביות נמשכת ביחסיו למתלוננת, וכי הוא הורשע גם בעבר בנקיטת אלימות נגדה, התעלם מצווי הרחקה שהוצאו נגדו ובמקרה הנוכחי המושתת על חומר ראיות מבוסס לכאורה, גרם לחבלות גוף לא מבוטלות לבנו ולמתלוננת, באופן המעיד על כך כי מסוכנותו לא קהתה במהלך התקופה. עוד הוסיף, כי שירות המבחן קבע בתסקיריו באופן קטגורי כי מידת מסוכנותו של העורר גבוהה וכי השילוב של מועדותו לשימוש בסמים ואלכוהול, נטייתו לאלימות ומבנה אישיותו, עלול להוות תשתית ממשית להעצמת המסוכנות הנשקפת ממנו. לאור זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לנקוט באמצעים שיהיה בהם כדי להבטיח כי המתלוננת ובני ביתה לא ייפגעו על ידי העורר. בית-המשפט המחוזי הדגיש, כי דרך זו ניתן להבטיח רק באמצעות השארתו במעצר או בדרך של חלופת מעצר קפדנית, בתנאים מגבילים של ממש. חלופת המעצר המוצעת בבית הוריו אינה עומדת באמות מידה אלה. עוד הוסיף, כי הורי העורר, נוכח גילם ודרך התנהגותו של העורר, לא יוכלו לפקח עליו באופן נאות ולאיין מסוכנותו ושאין מקום כי לעת הזאת, ישהה העורר בקרבה מסוכנת לבית המתלוננת.

מכאן הערר שבפניי.

עיקר טענת בא-כוח העורר היא, כי חלופת המעצר שהוצעה היא היחידה העומדת לו, אך יש בה כדי להבטיח את שלום המתלוננת. כמו-כן, התסקיר של שירות המבחן בעניינו לא היה שלילי.

מנגד, סומך בא-כוח המשיבה (להלן: המדינה ) את ידו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את הערר. לטענתו, עסקינן בעבירות חמורות. העורר הפר לאחר 5 ימים את צו ההרחקה שניתן כנגדו ביום 14.11.06 ומשכך, לא ניתן לתת בו אמון יותר. כמו-כן, האב הינו בן 86 שנה ואין ביכולתו לפקח על העורר. עוד הוסיף, כי תסקיר שירות המבחן מצביע על רמת סיכון גבוהה הנשקפת מן העורר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

המעשים המיוחסים לעורר הינם מעשים חמורים מאוד, ובדרך כלל מקומם של אנשים אשר מבצעים מעשים כגון דא, להיות מאחורי סורג ובריח. העורר לא חס אפילו על בנו, בשר מבשרו, אשר ניסה להגן על אימו מזעם אביו. זאת, חרף ידיעתו הברורה כי עומד כנגדו צו הרחקה, אשר ניתן פחות משבוע ימים קודם האירוע. חומרתן של נסיבות אלו מצביעות על מסוכנות הנשקפת מהעורר ומקימים כנגדו חזקה שהוא מסוכן לציבור בכלל ולמתלוננת ולקטין בפרט. העולה מהמקובץ, כי אין בחלופת המעצר כדי למלא אחר מטרות המעצר ולהבטיח את שלומה של המתלוננת ובטחונה מפניו. בנוסף לכך, עברו הפלילי המראה, מיניה וביה, כי אין אימת הדין שורה עליו, אינו מותיר מקום לשחררו לחלופת מעצר. יודגש, כי לעורר עבר פלילי מכביד ובכללו עבירות תקיפה כנגד המתלוננת. חרף זאת, הלה לא בחל באף אמצעי ושב לסורו. צא וראה, כי התנהגותו בלתי מרוסנת כלפי גרושתו וילדו והוא מהווה סיכון של ממש לביטחון בני משפחתו. לעניין זה, קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), כך שהעובדות שבפניי מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק. כל האמור אינו מאפשר לתת בו את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר.

בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבו של העורר, דינם של עוברי עבירה כגון דא להיעצר עד תום ההליכים. מי שחונק את יוצא חלציו ומכה באגרוף את אשתו לשעבר הוא מסוכן ויש להגן על הציבור מפניו. מעשיו של העורר מצביעים לכאורה על חוסר שליטה עצמית.

שותף אני לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה אין לקבל את חלופת המעצר אותה קבע בית-משפט השלום. זאת, לאור מיקום מעצר הבית בקרית-גת, במקום מגוריה של המתלוננת ובנם הקטין ולאור העובדה, כי העורר לא עמד בעבר בתוכנית הגמילה שהותוותה לו וכן לאור העובדה כי לעורר עבר פלילי בעבירות אלימות, רכוש, גניבה, איומים, סמים מסוכנים, הפרות חוזרות ונשנות של הוראה חוקית ועבירות נוספות. עברו הפלילי מעיד אף הוא על מסוכנותו לציבור בכלל והרי אין לבטל את משמעותן של העבירות כנסיבה לחומרה. כאשר מדובר בעבירות כגון אלו, החוזרות ונשנות, יש לתת ביטוי לחומרת המעשים. שוכנעתי, כי בחלופת המעצר אין כדי לאיין את מסוכנותו ומטעם זה, אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ויש להשאירה על כנה. במקרה דנן, לא ניתן להמר על ביטחון הציבור בכלל וביטחון המתלוננת ובנם הקטין בפרט וחלופת המעצר, לא תהא בנסיבות העניין יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור. זאת, במיוחד לאור מכלול הנסיבות המייחד את הסיטואציה המשפחתית. בהתקיים סיכון מפני הישנות עבירות של אלימות במשפחה, כבר נקבע בעבר, כי גם הצבת תנאים של מעצר בית בריחוק מקום מהמתלוננת, אינו עונה בהכרח על הצורך להבטיח את מטרת מעצר הבית כראוי (ראו לעניין זה, בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)). קל וחומר כאשר עסקינן בחלופת מעצר שהיא בקרבת מקום. בסערת רגשות, עלול העורר לעזוב לפתע את מקום מעצר הבית ולהגיע לבית המתלוננת. יש פנים לסבור, כי עצם הרעיון שאב מכה ובן זוג לשעבר המכה, לאחר שתמו היחסים עימו, אינו נמצא מאחורי סורג ובריח, עשוי להדיר שינה מעיני האישה ובני ביתה.

לכל אלה מתווספת התרשמותו של שירות המבחן. תסקיר שירות המבחן אינו חיובי כלל ועיקר. שירות המבחן מעריך את העורר כמי שמתקשה לקבל אחריות. אביו מסר כי במהלך כל השנים, הוא ואמו של העורר, התקשו לטפל בו וזאת בשל בעיות התנהגותיות. יתרה מזאת, אביו הודיע לשירות המבחן, כי אין בכוונתו לקבל את העורר בביתו. עוד מציין שירות המבחן, כי לאחר שחרור העורר ממסגרת סגורה עם גבולות ברורים לטיפול בבעיית הסמים, נהג לחזור לבת זוגו ולהתנהגות הבעייתית, כולל אלימות, סמים ואלכוהול. זאת ועוד, שירות המבחן לא התרשם משינוי בעמדות העורר והתרשם, כי הוריו מגנים עליו, ללא ניסיון להציב גבולות ברורים וחד-משמעיים להתנהגותו. בסופו של יום, גם שירות המבחן אינו ממליץ על שחרורו.

סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

הערר נדחה.