בש"פ 3782/08 פלוני נ. מדינת ישראל

לפני ערר על מעצרו עד תום ההליכים של העורר, כפי שהוחלט על ידי בית המשפט המחוזי – מרכז, אשר דחה ערר על החלטת בית משפט השלום ברמלה בנושא.

רקע וטענות הצדדים

1.

כנגד העורר הוגש בתאריך 4.2.2008 כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, איומים והיזק בזדון. על פי עובדות כתב האישום, העורר תקף את אשתו (להלן – " המתלוננת ") בחודש אוגוסט 2007, בכך שהוא ליטף אותה, נישק אותה וליקק אותה בפניה– הכל ללא הסכמתה ותוך שהוא מגדף אותה. כמו כן נטען כנגד העורר כי בהזדמנויות שונות במהלך נישואיהם של בני הזוג, הוא איים על המתלוננת כי יפגע בה, יעלים את ילדתם המשותפת וירה במתלוננת, יהרוס את משפחתה וירצח אותה. כן מצוין בכתב האישום כי העורר הזיק לרכושם המשותף של בני הזוג. בד בבד עם הגשת כתב האישום המדינה ביקשה גם את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. המדינה טענה לקיומה של תשתית ראייתית לביסוס המיוחס לעורר וכן כי קיימת עילת מעצר. העורר הכחיש את כל המיוחס לו, טען כי אמרות המתלוננות רצופות בסתירות ועל כן גרס כי התשתית הראייתית אינה מבוססת דיה. עם זאת, ביקש העורר כי במידה ויוחלט כי קיימת תשתית ראייתית ונשקפת ממנו מסוכנות, יורה בית המשפט על חלופת מעצר באילת - בפיקוח הוריו.

2.

בית משפט השלום (כב' השופטת ל' פרנקל ) הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וזאת לאחר סקירה מפורטת של חומר הראיות הלכאורי העומד כנגד העורר. בין היתר, פורטו הראיות הבאות: אמרות המתלוננת בהודעותיה במשטרה; הקלטות שהקליטה המתלוננת את העורר; אמרות של חברות המתלוננת, אשר עבדו עימה במקומות עבודה שונים ולהן היא סיפרה, "בזמן אמת", את המתרחש בביתה ועל האיומים והאלימות מצד העורר; אמרת אמה של המתלוננת, לה סיפרה המתלוננת על סבלה הרב מן העורר; אמרת אחותו של העורר, אשר לה סיפרה המתלוננת על איומי העורר. נוכח כל הראיות הנ"ל, קבעה שופטת בית משפט השלום הנכבדה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית וכן כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – " חוק המעצרים ").

בית המשפט גם בחן אפשרות לחלופת מעצר בעניינו של העורר. החלופה הראשונה שנבחנה הייתה בבית הורי העורר באילת, אך לאור עמדת שירות המבחן כי חלופה זו לא תבטיח את מטרת המעצר וייתכן אף להפך (נוכח תגובת אמו לסכסוך) – הוחלט לדחותה. לאחר שכבר הוחלט כאמור, שב וביקש ב"כ העורר לבחון חלופת מעצר נוספת, בבית אחותו של העורר באילת ובשילוב טיפולים בסדנה - בתנאים סגורים. לגבי חלופה זו קבע שירות המבחן כי קיים ספק באשר ליכולתו של העורר להתמודד עם תנאי "מעצר בית" וקבלת מרות וסמכות. יתר על כן הובהר כי גם חלופה זו איננה צפויה להתמודד בצורה מספקת עם בעיות האלימות והשימוש בסמים של העורר ולפיכך אין בה כדי הפחתה ראויה במידת הסיכון הנשקפת ממנו. יצוין כי ב"כ העורר הציע בשלב זה לשקול חלופת מעצר המשלבת גם הליך של גמילה מסמים.

3.

לאחר כשלושה שבועות העורר הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט, וזאת לאור משך הזמן שחלף מאז החלטת המעצר וכן נוכח חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו, שבה צוין כי העורר אינו צורך סמים ואלכוהול וכי הסבירות לאלימות מצידו כלפי הסובבים אותו הינה נמוכה מאוד. המלצת הפסיכיאטר היתה חלופת מעצר בבית הורי העורר. כן נטען בבקשה לעיון חוזר כי משך הזמן שבו עצור העורר דורש בחינה מחודשת של מעצרו. בקשה זו נדחתה על ידי בית משפט השלום, אשר קבע כי הזמן שחלף בין ההחלטה לבין הבקשה לעיון חוזר – פחות משלושה שבועות כאמור– לא מהווה עילה לעיון חוזר. ביחס לחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של העורר נקבע כי לא נמצאה כל סיבה להעדיף את חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר על פני תסקירי שירות המבחן בעניינו של העורר. עוד נקבע כי הממצאים בחוות הדעת מטעם הפסיכיאטר אינם תואמים את חומר הראיות הלכאורי ואת המלצת שירות המבחן.

4.

העורר הגיש ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי – מרכז (כב' השופטת ר' לורך ), שדחה את הערר בקובעו כי קיים חומר ראיות לכאורי כנגד העורר, כמפורט לעיל, וכי בהודעותיה של המתלוננת מופיעים עוד אירועי איומים נוספים שכלל לא מופיעים בכתב האישום (בשל חוסר וודאות לגבי מועדיהם), וכי קיים חיזוק לטענות המתלוננות בהודעות אמה של המתלוננת וחברותיה לעבודה. בית המשפט הנכבד קמא אף התייחס לטענות העורר בדבר סתירות בחומר הראיות ומצא לאלו הסברים בתוך החומר עצמו. לגבי חלופת המעצר נקבע בבית המשפט הנכבד קמא כי בית משפט השלום עשה מאמצים גדולים על מנת לבחון חלופת מעצר שתאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר, אך זו לא נמצאה גם לאחר שנבדקו שתי חלופות מעצר שונות. ביחס לבקשת העורר לחלופה של הליך טיפולי נאמר בהחלטה כי ממילא העורר כופר בעובדות כתב האישום ובהיותו משתמש בסמים ולפיכך אין מקום להליך טיפולי. כנגד החלטה אחרונה זו מכוון ערר זה שלפני, שעד שסיימתי הדיון בו הודיעני ב"כ העורר כי הגיש במקביל גם בקשה נוספת לעיון חוזר בבית משפט השלום הנכבד –לבחינת חלופת מעצר חדשה (בבית דודתו בהוד השרון). הערה: בהודעה שהגיעה אלי מדובר בחלופת מעצר חדשה, הגם שבבקשה שצורפה אליה מדובר שוב בחלופת מעצר בבית הוריו באילת. שניות זו מצביעה כי טעויות סופר יכולות לקרות גם אצל העורר.

5.

העורר שב וטוען בערר כי לא קיימת תשתית ראייתית כנגדו, כמפורט בהרחבה בהודעתו. ביחס לאישום הנוגע לתקיפת בת-זוג, טוען העורר כי במועדים הרלוונטיים לאישום זה כלל לא היה בבית המשותף של בני הזוג ברמלה, כי אם באילת. העורר מציין לעניין זה כי המתלוננת בעצמה אמרה בהודעתה במשטרה כי העורר לא היכה אותה ולא איים עליה, מלבד באירוע אחד. לטענת העורר, האישום הנוגע לתקיפת בת-זוג הוא ממילא בגדר "זוטי דברים".

ביחס לאישום בגין איומים טוען העורר כי לא ייתכן שהעורר איים לאנוס את המתלוננת בתאריך 29.1.2008, כאשר זו עזבה את הבית ושוהה במקלט לנשים מוכות החל מתאריך 31.12.2007. מעבר לכך טוען העורר כי גם אם נשמע היה שבאמירותיו יש משום איום, הרי שהדבר נבע רק מתסכול וכעס – והיה מן הפה אל החוץ בלבד.

בכל הנוגע לאישומים בגין היזק בזדון טוען העורר כי המתלוננת לא ראתה כיצד שבר העורר את הצלחת בה מדובר בכתב האישום, אלא רק שמעה קול שבירה וכאשר נכנסה לביתה הניחה שנשברה צלחת. עוד טוען העורר כי המגירה שאותה טוענת המתלוננת כי העורר שבר נשברה למעשה קודם לכן על ידי הורי העורר.

6.

ב"כ העורר שב וטען כי בית המשפט לא הפעיל שיקול דעת עצמאי בכל הנוגע למסוכנות הנשקפת מן העורר ולבחינת חלופת המעצר והסתפק רק באמור בתסקיר שירות המבחן. העורר טען בדיון בפני עוד כי העורר פתח בהליך של "שלום בית" בבית הדין הרבני והמתלוננת שותפה לו.

7.

המדינה סומכת ידיה על החלטות בתי המשפט הנכבדים דלמטה. ביחס לסתירות הנטענות העולות מחומר הראיות ומהנטען בכתב האישום – הדגישה ב"כ המדינה כי באחד האישומים נפלה ככל הנראה טעות סופר (בכל הנוגע לתאריך האירוע) ולגבי טענות העורר כי לא היה בבית בחלק מן המועדים, טענה ב"כ המשיבה כי גרסה זו נטענת בעלמא ואינה מגובה, בשלב זה. ב"כ המדינה עדכנה לאחר הדיון, לבקשתי, כי המתלוננת שוהה עדיין במקלט לנשים מוכות, בניגוד למה שנאמר לי בדיון וכי היא הביעה בפני שירות המבחן את נחישותה להמשיך בהליך הגירושין.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בערר ובחומר הראיות, אשר נמסר לעיוני וכן שמיעת טענות הצדדים – מסקנתי היא כי דין הערר להידחות.

כידוע, על פי סעיף 21 לחוק המעצרים, על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה כנגד הנאשם, בשילוב עם קיומה של עילת מעצר והיעדר חלופת מעצר הולמת, בטרם יחליט על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים בעניינו.

9.

באשר לשאלת הראיות לכאורה להוכחת האשמה, הנני סבור כי הראיות הקיימות בתיק עונות על המבחן הראייתי שנקבע בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 151-147 (1996), היינו– מתקיים בהן פוטנציאל הוכחתי המצביע על סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם. המתלוננת מסרה שלוש הודעות במשטרה ובהן פירטה בהרחבה את מהלך חייה עם העורר. מעדותה הכוללת מצטיירת מסכת ארוכה של יחסים עכורים וקשים בינה לבין העורר. עדות זו מחוזקת בעדויות חברותיה לעבודה – הן בבנק והן בחברת דלק, אשר סיפרו כי היא סיפרה להן "בזמן אמת" על האירועים ועל האווירה הקשה ששררה בבית עקב מעשי הנאשם, כמתואר בכתב האישום. גם אחותו של העורר שמעה מן המתלוננת על האירועים בבית וגם לאמה סיפרה המתלוננת כי היא סובלת מן העורר. כל העדויות הללו, בשילוב עם ההקלטות שהקליטה המתלוננת את העורר, ובהן הוא אומר, בין היתר, כי הוא משוגע וכן "יהרוס" לה את המשפחה, בצירוף איומים והבטחות מה הוא עלול לעולל לה– מהוות תשתית ראייתית מספיקה במבחני הלכת זאדה.

באשר לטענות העורר לגבי סתירות בעדות המתלוננת בהשוואה לתאריכים המופיעים בכתב האישום – יש דברים בגו. ואולם, ייתכן שהדבר אמנם נובע מטעות-סופר כלשהי, כפי שטענה ב"כ המשיבה. מעבר לכך, יש להדגיש כי המתלוננת אינה מנסה לטעון כי היא זוכרת כל אירוע ואירוע על פי מועדו המדויק, והמתלוננת אף ציינה בהודעתה הראשונה, בהקשר לתלונתה כי העורר השתולל באחת השבתות, כי "מרוב שהכל מבולבל לי בגלל שכל השבתות דומות - אני לא זוכרת מה שבר...". אף על פי כן, כעולה ממזכר המשטרה מתאריך 4.2.2008 המצוי בתיק החקירה, לאחר שמסרה את תלונתה, בדקה המתלוננת, ככל שיכלה, את התאריכים המדויקים שבהם התרחשו האירועים המתוארים בתלונה, בין אם על פי רישומיה ובין אם לפי אירועים חיצוניים שהתרחשו באותו זמן, על פי זכרונה. בכל מקרה, אינני סבור כי די בכך כדי לפגוע בפוטנציאל ההוכחתי המצביע על סיכוי סביר להרשעתו של העורר (בהנחה שטעות-הסופר, אם קיימת, תתוקן). בהקשר זה יוער עוד כי לעיתים קרובות בעבירות אלימות במשפחה, נרתעת קורבן האלימות מלפנות אל גורמי אכיפת החוק ולהגיש את תלונתה בשל החשש מן הגבר האלים ובשל המרות שהוא מטיל עליה, ואין בנסיבות שכאלו כדי להביא, בפני עצמן, לפגיעה באמון שרוחש בית המשפט למתלוננת. ראו למשל: בש"פ 10312/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 13.12.2007).

10.

משהראנו כי הראיות הלכאוריות כנגד העורר מבוססות דיין לצורך ההחלטה בעניין מעצרו עד תום ההליכים, הרי שיש להוסיף ולבדוק קיומה של עילת מעצר. זו מתקיימת כאן מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק המעצרים, שעניינו חזקת מסוכנות, והנטל להפריכה מוטל על כתפי העורר.

11.

העורר ביקש לטעון כי חוות הדעת של הפסיכיאטר הפרטי מלמדת על היעדר מסוכנות הנשקפת ממנו. ואולם, חוות הדעת סותרת – בכמה נקודות חשובות – הן אמירות של העורר עצמו והן קביעות של שירות המבחן (כך למשל באשר לשאלה האם העורר משתמש בסמים). לא למותר להזכיר כאן עוד כי גם הפסיכיאטר בהמלצתו (לאחר שהוא קובע כי הסבירות לאלימות מן העורר לאחרים היא, לשיטתו, נמוכה מאוד) – רואה להפנותו להמשך טיפול פסיכולוגי. הפסיכיאטר מציין גם בראש פרק ההמלצות כי: "הכלים שלו להתמודדות מקובלת עם לחצים משפחתיים היו לקויים". הנה כי כן אין בהכרח סתירה שאיננה ניתנת ליישוב בין מסקנות חוות הדעת הפסיכיאטרית לבין תסקיר שירות המבחן, שכן לא נטען ממילא כי העורר סובל מליקוי נפשי כלשהו. על כן, סבורני כי צדקו בתי המשפט הנכבדים דלמטה שייחסו לחוות דעת זו, בשלב זה של ההליכים, משקל נמוך יחסי, מה גם שזו מתבססת בנקודה מסוימת על מה שנראה כטעות עובדתית (סוגיית השימוש בסמים על ידי העורר).

12.

שיקול נוסף שאותו יש להביא בחשבון בכל הנוגע לקיומה של עילת מעצר, הוא החשש מפגיעה אפשרית במתלוננת. לא ניתן לשלול לחלוטין את החשש מפגיעה במתלוננת – פיזית ונפשית, מה גם שמקובלת בפסיקה התפיסה כי לעיתים עצם שחרורו של הנאשם ממעצר עלול להוביל ללחץ נפשי ולחרדות של המתלוננת. הד לגישה האמורה ניתן למצוא בפסיקת בית משפט זה. ראו למשל: בש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2003); בש"פ 1877/07 אלבז נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.3.2007); בש"פ 9530/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2007). מובן שלא מדובר בשיקול מכריע, אלא שיקול אחד מני שיקולים נוספים, המפורטים כאן.

13.

משקיימות ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר – הן סטטוטורית והן כזו הנלמדת מנסיבות הדברים – ראוי עדיין שבית המשפט יבחן אפשרות לחלופת מעצר. בעת בחינת חלופת מעצר, יש להביא בחשבון את מידת האמון שניתן ליתן בנאשם ואת מידת המסוכנות שלו. במקרה זה, שירות המבחן העריך כי מן העורר נשקפת מסוכנות ברמה גבוהה. חלופת המעצר הראשונה שנבדקה התייחסה לבית הוריו של העורר באילת ונקבע כי אמו של העורר נוטה לטשטש בעייתיות בהתנהגותו של העורר ועל כן קיים חשש כי חלופת המעצר הזו עלולה רק ללבות ולהעצים את רגשות הכעס של העורר. לגבי חלופת המעצר הנוספת שהוצעה והיא שהייה בבית אחותו של העורר באילת וכניסה למסלול טיפולי, תחת פיקוחה, נאמר בתסקיר כי יש ספק לגבי התאמתו של העורר למסגרת טיפולית סגורה לתקופה ממושכת, לאור ההערכה כי הוא אינו מודע לבעייתיות הקיימת אצלו ובשים לב לעובדה שלא הביע כל מוטיבציה לטיפול.

כן יש לציין כי התסקירים המפורטים לעיל כוללים בחובם המלצות שליליות לגבי העורר ואף על פי שככלל, בית המשפט אינו מחויב להמלצות שירות המבחן, הרי שנדרשים שיקולים כבדי משקל לסטייה מהמלצה שלילית של שירות המבחן (ראו: בש"פ 3386/07

מדינת ישראל נ' אשד (לא פורסם, 18.4.07); בש"פ 3286/07

מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 16.4.07); בש"פ 2375/08

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.08); בש"פ 2798/08

מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 27.3.2008)).

במקרה דנן נראה כי הסיכון הנשקף מן העורר הוא אמיתי, והחלופות שהוצעו אינן מאיינות סיכון זה. אין להתעלם עוד מן העובדה שהמתלוננת שוהה עדיין במקלט לנשים מוכות, ולי נראה כי מצב שבו הנאשם באלימות משוחרר לביתו בעוד שאשתו, קורבן האלימות על פי הנטען בכתב האישום, נאלצת "לגלות" מביתה למקלט מוגן – הוא מצב לא רצוי, בלשון המעטה. השוו: בש"פ 8449/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.10.2007).

14.

בשולי הדברים אעיר כי אינני מחווה דעה כלשהי, מחמת חוסר במידע לגבי חלופת המעצר החדשה שהוצעה (בבית דודתו בהוד השרון) במסגרת הבקשה הנוספת לעיון חוזר שהוגשה תוך כדי קיומו של ההליך שבפני – לבית משפט השלום ברמלה, זאת על פי דיווח שמסר ב"כ העורר.

15.

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי פגם בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא, נשוא הערר, שאישר את ההחלטה לעצור את העורר עד לתום ההליכים בעניינו. אשר על כן, הערר שבפני – נדחה אפוא.