בש"פ 10312/07 מדינת ישראל נ. יניב שרביט

1.

זהו ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 3.12.07 (כב' השופט א' יעקב), אשר הורה על שחרור המשיב בתנאים מגבילים. בכך קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המשיב על החלטת בית משפט השלום לעצור אותו עד קבלת תסקיר מעצר בעניינו.

2.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, תקיפת קטין חסר ישע והזנחת קטין. על פי כתב האישום, הנאשם תקף את אשתו המתלוננת בשלוש פעמים שונות. בפעמים אלה הוא הכה אותה, חנק אותה, הטיח את ראשה בקיר, בעט בה וסתם את פיה. בהזדמנות נוספת איים המשיב על אשתו כי ישבור את שיניה, יוציא את עיניה וישרוף את בית הוריה. כן מואשם המשיב כי תקף פעמיים את בתו בת השנתיים, הכה אותה וסטר לה. מעבר לכך, מואשם המשיב גם בכך שלא היו בביתו מזון, לבוש וצרכי מחיה אחרים, ובכך גרם להזנחה פושעת של ילדיו.

3.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצר המשיב עד תום ההליכים, ואילו המשיב ביקש להפנותו לחלופת מעצר בבית אביו. בית משפט השלום (כב' סגנית הנשיא ד' בית אור) קבע כי בטרם מתן החלטה בעניינו של המשיב יש צורך בקבלת תסקיר מעצר. לפיכך נקבע המשך הדיון בעניינו של המשיב לשבועיים מאוחר יותר, ובינתיים הורה בית המשפט להשאיר את המשיב במעצר. המשיב ערר על ההחלטה בבית המשפט המחוזי (כב' השופט א' יעקב) ועררו התקבל. בית המשפט המחוזי בחן את חלופת המעצר המוצעת, וקבע כי אביו של המשיב הינו "אדם נורמטיבי, המבין היטב את החובות המוטלות עליו". בית המשפט סבר כי אמנם נשקף סיכון מהמשיב המצדיק את מעצרו, אולם יש בחלופת המעצר המוצעת כדי למתן סיכון זה, נוכח המרחק בין בית האב הממוקם באשדוד לבין מקום מגוריו של המשיב שבירוחם. לפיכך החליט בית המשפט לשחרר את המשיב אל חלופת המעצר המוצעת, בתנאי שחרור של התחייבות עצמית של המשיב בסך של 20,000 ש"ח, וכן ערבות צד ג' בסך 40,000 ש"ח, שתיחתם בידי האב. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום יוכל לשקול את שינוי ההחלטה על פי מה שיומלץ בתסקיר המעצר.

4.

לטענת המדינה, נוכח המסוכנות העולה מעובדות כתב האישום אין מקום להורות על שחרור המשיב בטרם נתקבל תסקיר מעצר. תסקיר זה יאפשר לבית המשפט לבחון כראוי את המשיב, את חלופת המעצר ואת יכולתה להפיג את הסיכון הנשקף ממנו. מנגד, תומך המשיב יתדותיו בנימוקי בית המשפט המחוזי, וכן הוא טוען לכרסום בעוצמת הראיות, אף שהוא מודה כי קיימות ראיות לכאורה שיש בכוחן ""הטכני" להצדיק מעצר.

5.

דין הערר להתקבל.

כתב האישום מייחס למשיב מסכת אלימה של התעללות קשה באשתו ובבתו בת השנתיים. העבירות בהן הוא מואשם מקימות חזקת מסוכנות שהנטל להפריכה מוטל על המשיב (סעיף 21(א)(1)(ג)(5) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן: " החוק ")). בענייננו חזקה זו לא הופרכה עד כה.

אשר לשאלת הראיות לכאורה להוכחת האשמה: בשלב בו אנו מצויים, על בית המשפט לבדוק האם יש בחומר החקירה פוטנציאל הוכחתי המצביע על סיכוי סביר להרשעתו של הנאשם (בש"פ 8087/95

זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2), 133, 147-151(1996)). בהקשר זה, יש לתת את הדעת לעוצמתן הלכאורית של הראיות, אולם אין מקום להיכנס לממצאי מהימנות (בש"פ 991/99 מדינת ישראל נ' קנילסקי (לא פורסם) (1999); בש"פ 3620/06 הייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (2006)). בענייננו, טענתו של המשיב מכוונת כנגד כבישת תלונתה של המתלוננת יותר מחודש לאחר האירוע האחרון המתואר בכתב האישום, ומהגשת התלונה רק לאחר שעובדי שירות הרווחה מצאוה בביתה ודובבו אותה. טענה זו נוגעת לשאלות שבמהימנות, ולפיכך אינה מענייננו כאן. יתרה מכך, מדברי המתלוננת בחקירתה עולה כי היא לא התלוננה בשל פחדה ונוכח איומי המשיב. יש בכוחו של הסבר זה כדי למנוע גריעה מן האמון בדברי המתלוננת (ראו: ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה ו.(2) (2006); ע"פ 425/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 8 (2007)), ובייחוד כך בעבירות אלימות במשפחה, בהן למרבה הצער זהו חזון נפרץ למדי שמתלוננת תירתע ותכבוש את תלונתה במשך זמן רב. בענייננו אף עולה לכאורה מחומר החקירה כי המשיב הוא בעל מרות על המתלוננת. על פי הנטען, הוא פקד על המתלוננת לא לצאת מפתח הבית, מנע ממנה כל אמצעִי תקשורת לעולם החיצון, הפריש לה אמצעי תשלום במשורה לקניית אוכל ועוד. דברים אלה עשויים לחזק את האמון שיינתן להסבר כבישת התלונה מצד המתלוננת. המסקנה היא, איפוא, שדרישת הראיות לכאורה מתקיימת כאן.

6.

עולה עתה איפוא השאלה, האם היה מקום לשחרר את המשיב לחלופת המעצר שהוצעה עוד בטרם ניתן תסקיר מעצר בעניינו של המשיב. נזכיר שבנסיבות שבפנינו - מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק - חזקה כי מתקיימת עילת המסוכנות אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת. על המשיב מוטל, לפיכך, הנטל להוכיח כי קיימת חלופת מעצר המפיגה את המסוכנות הנשקפת ממנו. בהיעדר חלופה שכזו, אין מנוס מהשארת העצור במעצר, וזאת בכפוף לבחינת יתר השיקולים הנדרשים לעניין, לרבות זכותו של החשוד לחירות.

7.

לתסקיר המעצר נתונה חשיבות רבה בהכרעה בדבר חלופת מעצר. באמצעות תסקיר המעצר יכול בית המשפט להעריך את מידת האמון שניתן ליתן בנאשם שיעמוד בתנאי השחרור שנקבעו לו. הוא מסייע לבית המשפט להעריך את מידת המסוכנות הנשקפת מן העצור, ותורם להערכת בית המשפט בדבר כוחה של חלופת מעצר להפיג את מסוכנות זו (בש"פ 3237/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 5 (2006)).

לתסקיר המעצר נודעת משמעות מיוחדת בהליכי מעצר הנוגעים לעבירות של אלימות במשפחה. לעיתים קרובות מאופיינות עבירות אלו בהתנהגות בלתי נשלטת, המקשה על מלאכת מציאת חלופות המעצר המתאימות שיבטיחו את הפגת המסוכנות (בש"פ 5273/99 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (1999); בש"פ 7626/06 פלוני

נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 9 (2006); בש"פ 3228/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 4 (2007)). קושי אופייני זה מחייב זהירות מיוחדת, ומכאן חשיבותו הגבוהה של התסקיר דווקא בעבירות מסוג זה. עמד על כך השופט ד' חשין:

"בשל המימד הפסיכולוגי החזק וההתנהגות הלא רציונאלית, הטבועים בעבירות מסוג זה, שמור תפקיד מיוחד לתסקיר המעצר בקביעה אם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בחלופת מעצר אם לאו"

בש"פ 8171/06 ע' ג' נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם), פיסקה 5 (2006); וראו גם בש"פ 8788/06 ג' ג' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה ה.2 (2006)).

8.

עם זאת, לעיתים נדרש בית המשפט לשחרר את חשוד אף בהיעדר תסקיר מעצר. "אכן, [...] עשוי תסקיר מעצר לשמש כלי עזר יעיל לבחינת המסוכנות וטיב החלופה. אולם, אין בכך לומר כי ללא תסקיר מעצר מנוע בית המשפט מלהידרש לשאלות המונחות בפניו, ולצורך כך רשאי לעשות שימוש בכלים אחרים דוגמת ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים" (בש"פ 2762/05 מזגאונרק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2005)). תסקיר המעצר הוא כלי עזר חשוב, אולם הוא אינו מחליף את שיקול דעתו של בית המשפט. הלוא אין בית המשפט רשאי לשבת בחוסר מעש עד מתן תסקיר המעצר, ובינתיים יישאר החשוד מצוי במעצר ללא בחינה שיפוטית עניינית. בית המשפט נדרש לבחון כל העת את האיזון בין השיקולים התומכים בהשארתו של החשוד במעצר לבין זכותו של החשוד לחירות בעת שחזקת החפות נתונה לו. כך הוא הדבר, הן לפני מתן תסקיר המעצר הן אחריו. אכן, קבלת תסקיר המעצר היא שיקול כבד משקל בהחלטה לשחרר לחלופת מעצר, אך אין זהו שיקול בלעדי. לעיתים האיזון בין השיקולים השונים יחייב את שחרורו של העצור אף בטרם מתן תסקיר. כך יכול להיות המצב, למשל, כאשר ההמתנה הארוכה לתסקיר מובילה לפגיעה בחירותו של העצור באופן העולה על הנדרש.

9.

בענייננו, סבר בית המשפט הנכבד קמא כי יש מקום לשחרר את המשיב מן המעצר עוד בטרם ניתן תסקיר המעצר. כן הוסיף בית המשפט, כי לאחר שיינתן תסקיר המעצר יוכל בית משפט השלום לשקול מחדש את השחרור. כאמור, בגישה זו טמון קושי מסוים, שכן תסקיר המעצר נועד לסייע בקביעת בית המשפט בדבר יכולת החלופה להפיג את מסוכנות החשוד, וקביעה זו מקומה הוא לפני השחרור לחלופה ולא אחריה. על אחת כמה וכמה שכך הוא הדבר בעבירות מן הסוג בו עסקינן, נוכח הקושי המיוחד שהן מציבות בפני בית המשפט בהחלטתו בדבר שחרור לחלופת מעצר. עם זאת, כאמור, לעיתים יהא קושי מסוג זה מחויב המציאות, משחירותו של החשוד תלויה מנגד.

10.

בנסיבות העניין, דעתי היא כי יש להשאיר על כנה את החלטת בית משפט השלום, לפיה יישאר המשיב במעצר עד לקבלת תסקיר המעצר ולבחינה חוזרת של עניינו בהתאם לאמור בו. נוכח עילת המעצר והמסוכנות עליהן עמדנו, אין מנוס במקרה זה מהמתנה נוספת לתסקיר המעצר לצורך קבלת התמונה המלאה בדבר העצור ויכולתה של החלופה המוצעת להפיג מסוכנות זו (וראו גם: בש"פ 8788/06 הנ"ל; בש"פ 3237/06 הנ"ל; בש"פ 841/07 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם) (2007); בש"פ 1625/06 אלקרינאוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2006); בש"פ 3084/07 ע' א' ש' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007); בש"פ 6012/07 ד' ד' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007); בש"פ 9130/07 נאסר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (2007)).

15.

את קבלת הערר ראוי לסייג בדברים הבאים: מלכתחילה אמור היה תסקיר המעצר להיות מוגש עד לתאריך 9.12.07, דהיינו כשבועיים לאחר מתן החלטת בית משפט השלום מיום 26.11.07. במהלך הדיון בפניי מסרה ב"כ המדינה כי שירות המבחן ביקש דחייה של כשבועיים, לאחר שמסיבות טכניות לא הועברה לו הוראת בית משפט השלום במועד, ונוכח העומס הרב בו הוא נתון. בהערת אגב, אציין כי ייתכן שמציאות זו, שבה תסקירי מבחן נדרשים - אינם מועברים במועד עקב העומס הרב בו נתון שירות המבחן (על פי הדיווח שנמסר בעת הדיון לפניי) עמדה גם היא ברקע החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא. למצב דברים זה נודעת נפקות באשר לאיזון בין חירות הנאשם לבין השיקולים התומכים במעצר. לאור זאת, אם לא יוגש תסקיר המעצר שבהתייחס אליו אמור בית משפט השלום הנכבד לבחון את חלופת המעצר - וזאת בתוך עשרה ימים מהיום (דהיינו עד תאריך 23.12.07 ועד בכלל), יוליד הדבר לכאורה עילה לבקשה לעיון חוזר בצו המעצר.

16.

בכפוף לאמור לעיל - הערר מתקבל איפוא.