בש"פ 2157/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת ל' ברודי ) בגדרה התקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז' ימיני ) שהורה על שחרורו של העורר לחלופת מעצר עד לקבלת תסקיר מעצר בענייננו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית משפט השלום ברמלה, המייחס לו שבעה אישומים בגין עבירות גניבה, ארבעה מקרים של איומים ברצח, חמישה מקרים של תקיפת בת זוג ותקיפה סתם. על פי העובדות המובאות בכתב האישום, בתאריך 17.2.2009 העורר רוקן את תכולת הבית המשותף שלו ושל אשתו (להלן גם – המתלוננת ), בכך שנטל את כל רכושם המשותף, לרבות רהיטים ומוצרי חשמל, וזאת ללא הסכמת המתלוננת. יוער (והדבר איננו מופיע בכתב האישום כי אם נלמד מעיון בתלונתה של המתלוננת, כי בעקבות אירוע זה הגיעה המתלוננת לראשונה למשטרה ושטחה את תלונתה בדבר התנהגותו האלימה של העורר כלפיה במשך שבע שנות נישואיהם). בכתב האישום נטען עוד כי בתאריך 6.2.2009 הגיע העורר לבית אמה של המתלוננת, שבו שהתה המתלוננת באותה עת ושם תקף אותה בנוכחות בתם בת השנתיים בכך שהכה אותה בחוזקה בחזה באמצעות מרפקו. כתוצאה מהאירוע צעקה המתלוננת ואז נכנסו לחדר אמה של המתלוננת ואחותה. מיד ובסמוך לכך בעט העורר בחזקה בבטנה של המתלוננת וכתוצאה מכך היא נפלה לרצפה. על פי הנטען בכתב האישום, אמה של המתלוננת ניגשה אז לעורר וביקשה שיפסיק לתקוף את בתה. בתגובה, העורר תקף אף אותה בכך שדחפה. בהמשך לתקיפת המתלוננת, נטען כי העורר גם איים עליה באומרו: "אם את חוזרת הביתה אני רוצח אותך". העורר נאשם עוד כי איים על אשתו בהזדמנות אחרת, כאשר סירב שהמתלוננת תצא לבלות ואז אמר לה "אני ירצח אותך... כשתחזרי לא כדאי לך כי אני ירצח אותך" (כך במקור, לרבות שגיאות הסגנון).

בכתב האישום מצוין עוד כי במועד שאינו ידוע תקף העורר את המתלוננת כשהיו בסלון ביתם בכך שזרק לעברה שלט טלוויזיה שפגע בה בחזה וגם בעט ברגלה. עוד נטען כי באותו מקרה פנתה המתלוננת לעורר והביעה את רצונה להתגרש ובתגובה איים עליה העורר ואמר לה: "אני ארצח אותך ולא אתגרש". העורר נאשם גם כי בעת שהיה ביחד עם המתלוננת בבית חברים הוא תקף אותה בכך שזרק לעברה כוס וודקה שפגעה בבטנה של המתלוננת ומיד לאחר מכן קם לעברה והחל להכותה באמצעות ידיו – בראשה, בידיה ובחזה, כל זאת בעוד זוג החברים מנסה להדוף אותו ממנה. בכתב האישום מצוין עוד מקרה שבו העורר תקף את המתלוננת בעת שהיו בביתם – במיטה, בכך שהיכה בידיו בגופה, בעט בה בחוזקה ומשך בשיערה. לבסוף נאשם העורר כי בעת ויכוח שפרץ בינו לבין המתלוננת, לפני כארבע שנים, איים על המתלוננת – כשהיו אורחים בביתם – ואמר לה: "אם את לא מנקה עכשיו את עוד תסבלי על זה". לאחר מכן הוא גם בעט ברגליה.

3.

עם הגשת כתב האישום התבקש אף מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קיים דיון בבקשה, שמע את טיעוני הצדדים לעניין קיומן של ראיות לכאורה ועיין בחומר החקירה. לאחר עיון בחומר החקירה קבע בית המשפט הנכבד קמא כי קיימות כאן ראיות לכאורה לביסוס המיוחס לעורר – תלונת המתלוננות והודעות שמסרו בני משפחתה וכן זוג החברים שנכח באירוע השלכת כוס הוודקה. כן ציין בית משפט השלום כי קיימת גם מסוכנות של העורר כלפי המתלוננת ואולם בגלל שמסוכנות זו מכוונת כלפי המתלוננת בלבד, ניתן להפיג אותה באמצעות חלופת מעצר ראויה. אשר על כן הורה בית משפט השלום כי העורר ישוחרר לחלופת מעצר בביתה של גב' לגטווי ג'וסיאן סוזי ובפיקוחה

(לא נמסר מיהי בדיוק) וכן תחת פיקוחה של גב' עליזה אברהם (שהיא ככל הנראה קרובת משפחתו של העורר). עוד נקבע כי העורר יפקיד פקדון כספי בסך 5,000 ש"ח, יחתום על התחייבות עצמית בסך זה וכן כי שתי המפקחות יחתמו אף הן על ערבות צד ג' בסך 5,000 ש"ח כל אחת. כמו כן נאסר על העורר ליצור קשר עם המתלוננת. בית משפט השלום הורה עוד על קבלת תסקיר שירות מבחן, ולקיים בו דיון בתאריך 22.3.2009.

4.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי מרכז ובינתיים עוכב שחרורו של העורר. המשיבה טענה כי שגה בית משפט השלום הנכבד כשנתן החלטה בדבר קיומה של עילת מעצר וחלופת מעצר טרם שטענה המשיבה לעניין זה ועוד לפני

שהתקבל תסקיר שירות המבחן, ובשים לב למסוכנות הנטענת הנשקפת מן העורר. בית המשפט הנכבד קמא החליט כי יש לקבל את הערר, וקבע כי העורר יישאר במעצר. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי בית משפט השלום אכן לא קיים דיון בשאלת עילת המעצר ובשאלת חלופת המעצר, ככל שזו קיימת. בית המשפט קבע עוד כי גם לגופו של עניין שגה בית המשפט הנכבד קמא כשהורה על שחרור העורר בתנאים מגבילים טרם שהתקבל תסקיר שירות המבחן, שכן אף שלעורר אין עבר פלילי, מעיון בחומר הראיות עולה המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו.

5.

העורר מבקש לתקוף בערר החלטה זו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לשיטת העורר, התלונה שהובילה להגשת כתב האישום הינה תלונה כוזבת והיא חלק מסכסוך הגירושין בין העורר לאשתו. העורר אף הביא להוכחת טענתו תצהיר של גיסתה של המתלוננת, שבו היא מצהירה כי המתלוננת עזבה את הבית המשותף שלה ושל העורר לאחר שהעורר גילה כי המתלוננת מנהלת רומן עם גבר אחר. עוד מצהירה הגיסה, כי המתלוננת אמרה לה בשיחה טלפונית שקיימו ביניהן כי אם העורר "ילך איתי קשה" היא "תזמבר" אותו ואף אמרה שהתייעצה עם עורך דין והבינה שכיום "מאמינים לאישה!... כל מה שתגיד יאמינו לה וכל מה שאני יגיד יאמינו לי" (סעיף 10 לתצהיר המצורף כנספח 6 לערר). עוד מדגיש ב"כ העורר כי העורר בעצמו פנה לתחנת המשטרה ברמלה ועדכן מראש את המשטרה בדבר חשדו כי אשתו-המתלוננת, עומדת להגיש נגדו תלונת שווא בדבר אלימות. השוטר שקיבל את פנייתו ערך מזכר בדבר הפנייה. לשיטת העורר, המשטרה צריכה היתה לקיים השלמת חקירה לאחר שהובא לידיעתה כי קיימות ראיות כבדות משקל לכך שתלונת המתלוננת היא עלילת שווא. עוד משיג העורר על כך שבית המשפט הנכבד קמא לא ייחס משקל ראוי לעובדה שעד לתאריך 22.3.2009 (אז אמור להיות מוגש תסקיר המבחן בעניינו) כבר ישהה העורר במעצר תקופה של כחודש ימים.

המדינה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט הנכבד קמא.

לשם השלמת התמונה יוער כי בתאריך 18.2.2009, במועד הדיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים, נדונה גם בקשת המתלוננת לצו הגנה כנגד העורר וניתן צו בהסכמת העורר.

6.

לאחר עיון בבקשה, שמיעת טענות הצדדים ועיון בתיק החקירה שהוגש לעיוני – הגעתי למסקנה כי

דין הערר להידחות מהטעמים שיפורטו להלן, בכפוף להערות שיובאו בהמשך .

7.

עיקר טענת העורר מתמקד במחדלה של המשטרה, לשיטתו, לבצע השלמות חקירה ולבדוק את טענת העורר, אותה העלה עוד לפני מעצרו, כי התלונה שיזמה נגדו המתלוננת הינה בגדר עלילת שווא. לשיטתו, יש בכך כדי לפגוע בראיות שאספה המשטרה נגדו, כך שלא ניתן לטעון עוד כי הראיות לכאורה מלמדות על מסוכנות הנשקפת מן העורר. נראה לי כי אף אם יש ממש בטענת העורר שהחקירה לא הושלמה כראוי (ועל כך ארחיב עוד להלן), עדיין אין בכך כדי לפגוע בתשתית הראייתית הלכאורית שבוססה במקרה זה והובילה למסקנה כי העורר מסוכן למתלוננת וראוי שיישאר במעצר עד לדיון שיתקיים בערכאה הדיונית בתסקיר חלופת המעצר שיוגש בעניינו.

8.

כתב האישום מתבסס על: תלונתה של המתלוננת, הודעות תומכות של אמה, שתי אחיותיה, חברתה, בקי ובעלה של בקי, אסף. מכל העדויות הללו מצטיירת לכאורה תמונה לא פשוטה, של מסכת התנכלויות והתנהלות קשה מצד העורר כלפי המתלוננת, כאשר לשני אירועים בכתב האישום יש גם עדים נוספים, מלבד המתלוננת: אירוע השלכת כוס הוודקה, לו היו עדים גם בקי ואסף סביליה, וכן אירוע התקיפה בבית אמה של המתלוננת, לו היו עדות באופן חלקי אמה ואחותה, חפצי. בהקשר זה יש לציין כי בהודעתו של העורר במשטרה, בה מכחיש העורר את המיוחס לו, כשנשאל העורר לגבי אירוע השלכת כוס הוודקה, העורר מפנה את חוקר המשטרה לבעלה של בקי, אסי, בטענה ש"זה שטויות". אולם, מעיון בהודעתו של אסי מתאריך 17.2.2009 נראה כי גם אסי מאשר את קרות האירוע. דבר זה מלמד, לגישתי, על תפיסה לקויה של העורר ביחס למערכת היחסים הזוגית, וזאת אם לנקוט לשון המעטה. יתר על כן נראה כי בהודעות שבתיק החקירה, התומכות אחת בשניה, יש חיזוק לכאורה לגבי גרסת המתלוננת ביחס לשורה של אירועי אלימות ואיומים נוספים במרוצת שנות הנישואין. בכך יש כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית מספיקה במשמעות סעיף 21(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן – חוק המעצרים ) ו הלכת זאדה

( בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2) 133 (1996)). עם זאת, מובן שבכך שלא נבדקו טענות העורר ולא נעשו פעולות חקירה שונות, שנדרשו טרם הגשת כתב האישום, כגון חקירת גיסתה של המתלוננת, יש לכאורה כדי לפגום לא מעט ב"חוזק" הראיות הלכאוריות המצויות בידי התביעה וטענותיו של העורר בהקשרים אלה שמורות לו הן לעת המשפט והן לקראת הדיון שייערך בעקבות הגשת תסקיר חלופת המעצר.

9.

זאת ועוד – אף אני סבור, כבית המשפט הנכבד קמא, כי העבירות המיוחסות לעורר ונסיבות ביצוען מצביעות על מסוכנות העורר. בדין קיבל איפוא בית המשפט המחוזי הנכבד את ערר המדינה והורה בשלב זה על המשך מעצרו של העורר עד להגשת תסקיר המבחן בעניינו. השארתו של העורר במעצר עד לקבלת תסקיר המבחן מתבקשת, לגישתי, גם בשים לב לאופי העבירות המיוחסות לו –עבירות אלימות במשפחה, שלעיתים קרובות מאופיינות בהתנהגות בלתי נשלטת המקשה על מציאת חלופת מעצר מתאימה, שתפיג את המסוכנות הנשקפת מן הנאשם (ראו: בש"פ 10312/07 מדינת ישראל נ' י' ש' (לא פורסם, 13.12.07); בש"פ 7626/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.9.2006) פיסקה 9; בש"פ 3228/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007)). עם זאת מובן שלאחר שיתקבל תסקיר המבחן – בית משפט השלום הנכבד ישקול בכובד ראש את המסוכנות הנשקפת מן העורר מחד גיסא, ואת האמור בתסקיר המבחן, מאידך גיסא. בצד דברים אלה ראוי יהיה להביא במסגרת השיקולים להחלטה גם את העובדה שלעורר אין עבר פלילי וכי החקירה המשטרתית לא היתה ממצה ולא השכילה לרכז את כל הראיות הרלבנטיות, כמפורט בסעיף 8 שלעיל וכנדרש נורמטיבית על פי המבואר בסעיף 10 שלהלן.

10.

בטרם סיום אבקש להעיר, במישור העקרוני, את המובן מאליו, שעל המשטרה לבצע את כל פעולות החקירה הסבירות, בנסיבות העניין, עת מוצגות בפניה טענות וראיות מצד חשוד או עד, שיש בהן כדי להשליך על התיק שבפניה, אף אם אלה אינן עולות בקנה אחד עם התלונה שהובילה לפתיחת החקירה. היינו, על המשטרה לאסוף את חומר החקירה הרלבנטי לתלונה, לרבות חומר חקירה התומך בעמדת הנאשם. יפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי השופט – כתוארו אז – א' ברק , ב-ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(2) 466 (1981), בפיסקה 9(ג) (עמ' 472 לפסק הדין):

"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת , בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" (ההדגשה שלי – ח"מ )

הנחיה זו מתבקשת גם מן העובדה שעל שופט הדן בבקשה למעצר עד תום ההליכים מוטלת חובה לבחון אף את חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם, כעולה מ הלכת זאדה , שם אמר הנשיא א' ברק , בפיסקה 14 (עמ' 148) את הדברים הבאים (ההדגשות אינן במקור – ח"מ ):

"נקודת המבט של השופט, המכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים, היא כוללת. עליו לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם . אין עליו לצמצם עצמו לחומר הראיות המפליל בלבד. עליו לפרוס לפניו את מלוא התשתית הראייתית כפי שזו מופיעה בחומר החקירה, לרבות ראיות ההגנה (ראה ב"ש 765/84 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מא (4) 396 בעמ' 399). אם על יסוד חומר החקירה הכולל - כפי שהוא נתפס בשלב המעצר עד תום ההליכים - אין סיכוי סביר להוכחת האשמה בסיום המשפט, אין בסיס להיווצרותה של עילת מעצר. אכן, על השופט לבחון את מלוא הראיות שבתיק החקירה, הן אלה התומכות בגירסת התביעה והן אלה הנוגדות אותה . על יסוד בחינה כוללת זו, עליו להשתכנע כי חומר החקירה הכולל מקים סיכוי סביר להוכחת האשמה (ראה ב"ש 1915/95 - לא פורסם)"

הנה כי כן, במקרה שראיות רלבנטיות אינן מצויות בתיק החקירה בשל מחדלי חקירה – ניתן להתחשב גם בראיות שכאלו, ככל שהן מוצגות כדין במסגרת ההליך בערכאה הדיונית, שהרי סעיף 21(א)(1) לחוק המעצרים איננו מוגבל רק לחומר שבתיק החקירה ומדבר ב חומר (כלשהו) שהוגש לבית המשפט .

11.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל ומבלי לגרוע מההערות שראיתי להדגיש והאמור בסעיף 9 שלעיל– הערר נדחה. למען הסר ספק אבהיר כי הערכאה הדיונית תחליט במכלול לאחר קבלת תסקיר חלופת המעצר – כטוב בעיניה.