בש"פ 6012/07 דניאל דרסו נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ד"ר ד' אבניאלי ) מיום 6.7.07 לקבל את ערר המשיבה ולעצור את העורר עד לקבלת תסקיר מעצר בעניינו.

ביום 1.7.07 הוגש נגד העורר כתב אישום הכולל עבירות של תקיפת בן זוג לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); עבירות איום לפי סעיף 192 לחוק; עבירת היזק במזיד לפי סעיף 452 לחוק; עבירת הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק; וכן עבירת כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק. כתב האישום מונה ארבעה אישומים. שלושת האישומים הראשונים נוגעים לאירועי אלימות שביצע העורר באשתו (להלן: המתלוננת ) בשנים 2003-2006. על-פי המיוחס באישומים אלו, העורר היכה את המתלוננת באגרוף בבטנה, איים עליה שיהרוג אותה, דחף אותה למיטה ובעט בה. באחת הפעמים ירק עליה, היכה אותה באגרוף ואילץ אותה לנשק את כפות רגליו. על פי האישום הרביעי, העורר מואשם כי ביום 25.6.07 בעת שהמתלוננת היתה בשבוע השישי להריונה, איים עליה במהלך מאבק בין השניים וכן דחף אותה באמצעות ידו בעת מאבקו על פתיחת הדלת. מיד בסמוך לאירוע, הפילה המתלוננת את עוברה. עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה על ידי המשיבה למעצר עד תום ההליכים.

ביום 3.7.07 הבקשה נדונה בפני בית משפט השלום בקרית גת (כבוד סגנית הנשיא השופטת ט' חיימוביץ ) אשר קבע כי קיימות ראיות לכאורה וכי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר כנגדו. משכך, פנה בית המשפט לבחון את קיומה של חלופת מעצר אשר תאיין את מסוכנותו של העורר. בית המשפט קבע כי עבירות העורר ממוקמות ברף הבינוני של מדרג עבירות האלימות ועל כן מעצר בית מלא יכול לתת מענה למסוכנותו. עוד הוסיף בית המשפט כי לאור הזמן הרב שיידרש לקבלת תסקיר מבחן (כחודש ימים) אין להמתין לעריכתו כדי לקבל החלטה. על כן נקבע כי העורר ישהה במעצר בית מלא בבית אחותו בפיקוחה ובפיקוח אחיו וזאת תוך הפקדת ערבות עצמית וערבות צד ג' וכן תוך הטלת איסור על העורר ליצירת קשר עם המתלוננת ועם בנה. עוד נקבע כי שירות המבחן יגיש תסקיר מעצר תוך 40 יום.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין ולנוכח התנהגותו האלימה של העורר כלפי המתלוננת לאורך השנים, ראוי לבחון חלופת מעצר רק לאחר קבלת תסקיר המעצר. על אף הזמן הנדרש לחכות עד לקבלת התסקיר על ידי שירות המבחן, לא יהיה זה מוצדק לשחרר את העורר לחלופה תוך הטלת סיכון ממשי על המתלוננת. על כן נקבע כי בית משפט השלום ישוב לדון בחלופת המעצר לאחר קבלת התסקיר ועד אז ישהה העורר במעצר. על החלטה זו הערר שלפניי.

בא-כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בהתערבו בשיקול דעתה של הערכאה קמא לעניין חלופת המעצר. התערבות זו מתאימה למקרים בם יצאה שגגה בולטת מידי בית משפט השלום ואילו בענייננו נמצאה חלופה הולמת עם ערֵבה רצינית, עליה סמך בית משפט השלום את ידיו. כן שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט לעצור את העורר עד לקבלת התסקיר בעניינו, שכן התסקיר אינו תחליף לשיקול דעתו של בית המשפט אשר סבור היה במקרה זה כי מעצר בית הינו חלופה הולמת.

בא-כוח המשיבה הגיש את רישומו הפלילי של העורר הכולל שש הרשעות, רובן בעבירות אלימות.

לאחר עיון בבקשה ולאחר שמיעת הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר.

לפניי עורר אשר מואשם במספר עבירות אלימות כלפי בת זוגו. מסוכנותו של העורר מעוגנת בהוראה סטטוטורית (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996, סעיף 21(א)(1)(ג)(5)) אשר הגיונה בצידה. מסוכנותו של העורר גדולה על אחת כמה וכמה, שכן על אף הרשעתו בעבר בעבירה דומה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בבת זוג לפי סעיף 382(ג) לחוק, עדיין לא נרתע מחזרה על מעשים אלו. על כן נקודת המוצא של בית המשפט צריכה להיות כי העורר לא יחשוש לשוב על מעשיו ולפגוע בבת זוגו אשר התלוננה כנגדו, ומשכך הוא מהווה סכנה של ממש לשלומה של המתלוננת. בית משפט השלום היה סבור כי ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר עוד בטרם קבלת התסקיר מטעם שירות המבחן, ואילו בית המשפט המחוזי הפך את סדר הדברים, וסבר כי לאור מסוכנותו הממשית של העורר יש להמתין עד לקבלת התסקיר בטרם ישוחרר לחלופה. שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי סביר בעיניי, ואיני רואה טעם להתערב בקביעתו זו, ובכך להבטיח את שלום המתלוננת ובנה, גם אם במחיר הפגיעה בחירותו של העורר.

סוף דבר, דין הערר להידחות.