בש"פ 3620/06 איימן הייב נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט ש' אטרש), בתיק ב"ש 1581/06 מיום 23.4.2006, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

כנגד העורר, הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, המייחס לו ולנאשמים נוספים עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של הצתה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין; נשיאה והחזקה של נשק ללא רישיון, עבירה לפי סעיפים 144(א) ו-(ב) לחוק העונשין; קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין; יריות באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א לחוק העונשין וכן עבירה של היזק בזדון לרכוש, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

הרקע לכתב האישום הינו סכסוך מתמשך ואלים בכפר טובא זנגריה בין שתי משפחות: משפחת סאלח-חליל הייב, אליה שייכים המבקש והנאשמים האחרים ומשפחת פארס. לפי הנטען בכתב האישום, באישום הנוגע לעורר, בתאריך 7.3.2006 קשר העורר קשר יחד עם נאשמים נוספים ואנשים אחרים (להלן: המעורבים) לפגוע באברהים מוחמד פארס הייב (להלן: המתלונן), בבני משפחתו וברכושם. המעורבים הגיעו לקרבת בית המתלונן, כאשר הם נושאים נשקים שונים. לפי הנטען, נשא עמו העורר בקבוקי תבערה מאולתרים. בסמוך לשעה 11:30, כאשר הבחינו המעורבים, כי המתלונן נמצא בביתו יחד עם בנו, בסאם (להלן: בסאם), פתחו בירי כלפי הבית, תוך כדי זריקת בקבוקי התבערה דרך חלונותיו המנופצים והצתת הבית וזריקת אבנים. המעורבים אף ירו כלפי בסאם והמתלונן בשעה שניסו לכבות את השריפה שנוצרה. כתוצאה מהמקרה נפצע בסאם ונגרמו נזקים קשים לבית, בין השאר שני חדרים אשר נשרפו כליל. המעורבים הפסיקו מעשיהם מששמעו ניידת משטרה המתקרבת לאזור.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בנצרת, בקשה למעצרו של העורר והנאשמים הנוספים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

בהחלטתו מיום 23.4.2006 הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את הנאשמים, וביניהם העורר, עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם, בקובעו, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. הראייה העיקרית לקביעתו זו של בית-המשפט המחוזי הינה הודעתו של אחד מהמעורבים, קיסר הייב (להלן: קיסר), לפיה העורר השאיל לקיסר מצית אשר היה ברשותו לשם הדלקת בקבוק התבערה שהחזיק. חיזוק להודעתו של קיסר מצא בית-המשפט המחוזי בעובדה, כי העורר הודה, כי בשל היותו מעשן, תמיד נושא הוא עמו מצית. משנקבע, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו, קבע בית-המשפט, כי חומרתן הקיצונית של עבירות אלו מקימה עילת מעצר והורה על מעצרו של העורר עד תום בירור דינו.

מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי משקבע, כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה בדבר ביצוע העבירה. לטענתו, עניין המצית הינו עניין נסיבתי ולא ניתן להסתמך עליו לשם חיזוק עדותו של קיסר, עדות הנחוצה חיזוק בשל היותה עדות יחידה של שותף לעבירה, לפי סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971. כן טוען בא-כוח העורר למחדלים מהותיים בחקירת העורר. לטענתו, לא נחקרה עד תומה גרסת העורר והאליבי שהציב (להלן: האליבי). החוקרים לא זימנו כלל את אשתו של העורר, אלא היא הגיעה מרצונה כדי לאמת את האליבי. כך גם עדות נוספת בתיק מאמתת את האליבי. בנוסף, טוען בא-כוח העורר, כי המשטרה נמנעה מלערוך עימות בין קיסר ובין העורר, למרות הסכמתו המפורשת של העורר לעריכתו של עימות שכזה. בנוסף, לא עומת העורר מול המתלונן ובסאם, אלו שכזכור כלל לא זיהו אותו באירוע. בכך נסתם הגולל על האפשרות לבחון ולשלול את זיהויו המלא כאחד מהמעורבים. בנוסף, טוען בא-כוח העורר טענות נוספות כנגד התנהלות המשטרה, כגון העובדה, שלא נעצרו מעורבים נוספים המוזכרים בכתב האישום. כן מעלה בא-כוח העורר טענת אפליה בינו לבין נאשם נוסף בתיק, אשר שוחרר ממעצר עד תום ההליכים בשל העובדה, שהינו חייל צה"ל אשר מסר את נשקו לאחד מהמעורבים לצורך ביצוע העבירות, אך לא השתתף באירוע. בא-כוח העורר טען, כי לא היה מקום לשחרר נאשם זה, שכן הוא הביא לפגיעה החמורה ביותר המתוארת בכתב האישום, היא הפגיעה בבסאם. בעניין חלופת מעצר טען בא-כוח העורר, כי היה על בית-המשפט המחוזי למצער להורות על בחינת חלופת מעצר, לאור היות העורר נשוי ואב לשני ילדים, אדם נורמטיבי ונכה בשתי רגליו, אשר שיתף פעולה עם חוקריו. לחובת העורר אמנם הרשעה אחת בגין גניבה, אולם זו נעברה מלפני כעשר שנים.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להתקבל.

כידוע, בית-המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, אינו נדרש, אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148). בית-המשפט אינו נדרש, בשלב זה, לבחינת מהימנותן של האמרות המובאות בפניו או לבחינת משקלן האפשרי של הראיות שבפניו ואת דיותן לביסוס ההרשעה (ראו בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 817). יחד עם זאת, יש להתחשב גם בעוצמת הראיות לכאורה על פניהן, מבלי להיכנס לשאלות מהימנות, בכדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים המשפטיים. יש לזכור, כי מעצר שכזה הינו שלילת זכותו הבסיסית של האדם לחירות ולתנועה, זכויות המוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

בחומר הראיות שבידי המשיבה הנוגע לעורר קיימת הודעתו של קיסר מיום 8.3.2006, שהינו כאמור שותף לדבר עבירה אשר על פיה, העורר החזיק בקבוק תבערה וזרקו לעבר ביתו של המתלונן וזאת כאשר אותו קיסר לקח מצית מהעורר והדליק את הסמרטוט שבפתח הבקבוק. בית-המשפט המחוזי ראה בהודעה זו ובדבריו של העורר, לפיה המצית תמיד נמצא ברשותו (כי הוא מעשן) כדי להוות תשתית ראייתית לכאורית מספקת בשלב זה.

לא אוכל לקבל את קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי. מדובר כאמור בעדות יחידה של אותו קיסר ולא ניתן לדעתי לראות בעניין של המצית כדבר שיכול להוות חיזוק לדבריו של קיסר. עצם הימצאותו של מצית בידי העורר אין בה כדי להוות חיזוק לדברי קיסר. גם באת-כוח המשיבה, ברוב הגינותה בטיעוניה בפני בית-המשפט, אשרה עמדה זו. לכך יש עוד להוסיף את העובדה כי העורר לא זוהה על-ידי המתלונן ובנו כמי שהשתתף באירוע נשוא כתב האישום למרות העובדה, כי המעשה המתואר בכתב האישום נעשה תוך שהנאשמים עומדים כמטרים ספורים מהבית ונראים לעין. בנוסף, העורר עצמו הכחיש את המיוחס לו מכל וכל וטען, כי אמנם הוא מכיר את קיסר, אך בעת שהעבירות נעברו שהה יחד עם משפחתו בבית חמיו. טענת אליבי זו נתמכה על-ידי עדויות נוספות כגון זו של אשתו. ועוד, המשטרה לא ערכה עימות בין העורר לבין קיסר. המסקנה המתבקשת מכך הינה, כי התשתית הראייתית של האישום ממלאת רק במובן "הטכני" את דרישת החוק לקיום ראיות לכאורה, אך אין לומר, כי התשתית הקיימת היא בעוצמה מספקת להצדקת מעצר עד תום ההליכים. אחד השיקולים העיקריים להורות על חלופת מעצר הוא העדר עוצמה מספקת בראיות הלכאוריות שבידי המשיבה, אשר יש בהן כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים, כאשר ניתן להסתפק בחלופת מעצר. כך למשל, נקבע בבש"פ 1918/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם) וכך גם נקבע בבש"פ 8320/00 אדם אשואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם). כזה הוא המקרה שבפנינו.

סוף דבר, הערר מתקבל. החלטתו של בית-המשפט המחוזי מתבטלת. הדיון מוחזר בזה לבית-המשפט המחוזי, אשר מתבקש לדון בחלופת מעצר אשר תוצע על-ידי העורר ולהחליט בעניין תנאי שחרורו בערובה ובתנאים מגבילים, על-פי שיקול-דעתו.

העורר יישאר במעצר עד למתן החלטה אחרת על-ידי בית-המשפט המחוזי.