בש"פ 3084/07 עבדאללה אבו שריקי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת צ' צפת) מיום 27.3.2007 בה נתקבל ערר שהגישה המשיבה על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ד' בית אור) לשחרר את העורר למעצר בית עד להגשת תסקיר שירות המבחן בעניינו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות (עבירות לפי סעיף 380 וסעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק )) ואיומים (סעיף 192 לחוק). על פי עובדות כתב האישום, ביום 3.3.2007 תקף המשיב את אשתו (להלן: המתלוננת ) בכך שחבט בראשה באמצעות נעל עבודה ומקל מטאטא עד שנפלה לרצפה. באותו מעמד איים העורר על המתלוננת בכך שאמר לה: "אם תתלונני אני אהרוג אותך". כתוצאה מהתקיפה נגרמה למתלוננת תזוזה במפרק חוליות הצוואר והיא אושפזה בבית חולים.

2.

עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בבאר שבע בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לאחר שבחן את חומר הראיות הצביע בית המשפט על מחדלי חקירה וכן על תהיות הנוגעות לתשתית הראיות הלכאורית שבתיק. כך לדוגמא, הביע בית המשפט תמיהה על כך שהמתלוננת הגיעה לבית החולים רק יומיים לאחר האירוע הנטען וסיפרה שם שהחבלה נגרמה עקב נפילה במקלחת בעת ששהתה לבדה בביתה. עוד עמד בית המשפט על כך שטענת האליבי שהעלה העורר נתמכה בעדות אשתו השנייה וכן על כך שלפי חוות דעתו של הרופא המטפל החבלה ממנה סובלת המתלוננת עשויה הייתה להיגרם גם מנפילה. בשל קשיים אלה שמצא בחומר הראיות לכאורה ונוכח העובדה כי מדובר בנאשם ללא עבר פלילי, החליט בית משפט השלום ביום 25.3.2007 על שחרורו של העורר לחלופת מעצר בתנאי מעצר בית מלא בבית אחיו ובפיקוח אביו. עוד הורה בית משפט השלום על הגשת תסקיר מעצר בעניינו של העורר וקבע דיון נוסף בבקשת המעצר ליום 2.5.2007. המשיבה עררה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע על החלטה זו, וטענה כי בניגוד להחלטת בית-משפט השלום קיימות במקרה דנן ראיות לכאורה המבססות כדבעי סיכוי סביר להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. עוד טענה המשיבה, כי נשקפת למתלוננת סכנה רבה מן העורר שלא ניתן להפיגה בחלופת מעצר בית ובייחוד במעצר בית באותו היישוב שבו מתגוררת המתלוננת. בית המשפט המחוזי קיבל את הערר, וקבע כי אין חולק על כך שהמתלוננת נפגעה קשות וכי נראה לכאורה מתוך עיון בחומר הראיות כי מדובר בהתנהגות האופיינית למקרה של אלימות במשפחה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם אם קיים כרסום בחומר הראיות בשל סתירות כאלה ואחרות בעדות המתלוננת "הרי שהוא אינו מהותי עד לרמה המצדיקה את שחרורו של המשיב לחלופת מעצר בטרם קבלת תסקיר לעניין מסוכנותו". אשר על כן הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת שתינתן על ידי בית משפט השלום לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן. עוד הורה בית המשפט המחוזי כי התסקיר יוגש עד ליום 15.4.2007.

3.

בערר שבפניי טוען העורר כי שגה בית משפט קמא משלא הותיר על כנה את חלופת המעצר שנקבעה על ידי בית משפט השלום. אשר לתשתית הראיות לכאורה טוען העורר כי טענת האליבי שהעלה נתמכת בעדות אמו ובעדות אשתו השנייה וכי הסתירות הרבות בהודעות שמסרה המתלוננת ובפרט אלה הנוגעות לנסיבות שבהן נחבלה, לזהותו של מי שהביאה אל בית החולים וכן חוות דעתו של הרופא המצביעה על סיבה אפשרית נוספת לחבלה, כל אלה יש בהם משום כרסום ממשי בחומר הראיות לכאורה. על כן, לטענתו, יש להשיב על כנה את החלטתו של בית משפט השלום שהורה על חלופת מעצר עד לקבלת תסקיר שירות המבחן. העורר מוסיף וטוען כי החלופה שנקבעה מבטיחה את התייצבותו למשפט ומרחיקה אותו מן המתלוננת, שכן הוא יימצא בלקיה והמתלוננת מתגוררת עתה בלוד. לחלופין וככל שהמתלוננת תרצה לשוב ולהתגורר בלקיה, מציע העורר חלופה נוספת בבית אחיו שבאזור העיר רחובות .

4.

המשיבה טוענת מצידה, כי דין הערר להידחות והיא סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי ועל נימוקיו. במהלך הדיון בפני הודיעה המשיבה כי מבירורים שנערכו על ידה עולה כי בשל תקלה לא הועברה החלטת בית המשפט המחוזי אל שירות המבחן וממילא לא הובא לידיעתו כי עליו להקדים ולהגיש את התסקיר בעניינו של העורר עד יום 15.4.2007. אך גם כך אין המשיבה סבורה כי יש מקום להורות על חלופת מעצר במקרה דנן וזאת בשל מסוכנותו של העורר ובשל כך שהחלופות שהוצעו אין בהם כדי לאיינה.

5.

דין הערר להידחות. עיון בחומר הראיות לכאורה שהוצג בפניי מלמד כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שאין לייחס משמעות מהותית לסתירות שעלו בהודעות המתלוננת. נראה לכאורה כי יותר משמדובר בסתירות מדובר בניסיון מצד המתלוננת לחפות תחילה על העורר ולהסתיר את מעשיו. רק לאחר שדבר האלימות המיוחסת לעורר הובא לידיעת שירותי הרווחה על ידי בן משפחה שסרב להזדהות, ורק לאחר שהמתלוננת עומתה שוב ושוב עם גירסה זו במהלך החקירה המשטרתית, נתרצתה לבסוף והסכימה למסור גירסה המפלילה את העורר במעשי האלימות כלפיה. התנהלותה זו של המתלוננת אינה מתיישבת לכאורה עם טענת העורר כאילו מבקשת המתלוננת להעליל עליו עלילות בשל קנאתה באשתו השנייה. זאת ועוד, הגרסה שהציג העורר בהודעותיו במשטרה מעוררת על פניה תמיהות לא מעטות. כך למשל, מתעקש העורר כי לא ידע כלל על אשפוזה של המתלוננת וזאת למרות שמטופס הבקשה להתקבל לאשפוז עולה לכאורה כי הוא זה שהביא אותה אל בית החולים והוא זה שביקש לאשפזה. כן עולה לכאורה מעדויות נוספות שנאספו, כי המבקש אף ביקר את המתלוננת בבית החולים במהלך ימי האישפוז. תמיהות אלה וכן התמיהות שהעלה העורר באשר לגירסת המתלוננת מן הראוי כי תתלבנה ותתבררנה בשלב ההוכחות, אך בשלב זה לא מצאתי כי הראיות לכאורה לעניין המעשים המיוחסים לעורר לוקות בחולשה המצדיקה את שחרורו לחלופת מעצר, בודאי לא טרם שנתקבל תסקיר שירות המבחן וטרם שנבחנו חלופות ראויות אשר יבטיחו את שלומה של המתלוננת.

אשר על כן, הערר נדחה.