בש"פ 8171/06 עבדלימוב גאורגי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת בר-זיו ) בב"ש 3138/06 מיום 17.9.06, בגדרה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בחדרה, אשר הורה לעצרו עד תום ההליכים נגדו.

2.כתב האישום, שהוגש ביום 24.7.06, מחזיק שלושה אישומים, בהם מיוחסות לעורר שתי עבירות של תקיפה בתנאים מחמירים, שתי עבירות של איומים, ועבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש. במסגרת האישום הראשון נטען כי ביום 19.7.06 תקף העורר את המתלוננת, בת זוגתו לשעבר. העורר אחז בכתפיה, דחף אותה אל הקיר, ירק עליה, לקח סכין מטבח ואיים כי יכה אותה אם לא תישאר איתו, וכן כי יהרוג אותה ואת עצמו. עוד הזהיר העורר את המתלוננת לבל תתלונן נגדו. במסגרת האישום השני מואשם העורר בכך שבמועדים שונים בשלוש השנים האחרונות, היה העורר דוחף את המתלוננת אל הקיר, סוטר לה ומאיים עליה כי תיפגע אם לא תחזור אליו. במסגרת האישום השלישי נטען כי בחודש מרץ 2004, בשעות הערב, תקף העורר את המתלוננת וגרם לה חבלה ממשית בכך שהכה באגרופו באפה.

3.המשיבה ביקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. ביום 24.8.06 נעתר בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט גינות ) לבקשה, לאחר שהוגש לו תסקיר מעצר בעניין העורר. בתסקיר צויין כי לא עלה בידי שירות המבחן ליצור קשר עם המתלוננת, ולכן התקשה להעריך מהי רמת הסיכון כי האלימות מצד העורר תישנה. עוד צויין בתסקיר כי אחי העורר וגיסתו, שהעורר הציע כי יפקחו עליו במסגרת חלופת המעצר המוצעת בביתם בבאר שבע, התקשו להגיע לפגישה במשרדי שירות המבחן, כך שהשירות לא יכול היה להתרשם מהם אלא באופן טלפוני. לאור זאת, נכתב בתסקיר כי אין בידי השירות להעריך באופן מדויק את יכולתם של המפקחים המוצעים לאיין את מסוכנות העורר. עם זאת, המליץ התסקיר על שחרורו של העורר לחלופה המוצעת, בתנאים נוקשים, בהבהירו שמדובר בחלופה הנמצאת במרחק רב ממקום מגוריה של המתלוננת. בתסקיר הודגש כי העורר נמצא במצוקה, וכי המשך מעצרו עלול לדרדר את מצבו הנפשי, ואולי אף להביאו לניסיון אובדני.

בית המשפט קבע כי קיימות ראיות לכאורה, העולות לא רק מהודעותיה של המתלוננת אלא גם מאמרותיו של העורר עצמו. כן קבע שהעבירות המיוחסות לעורר מקימות חזקת מעצר סטטוטורית. עוד קבע כי אופיו של המשיב ויחסו האובססיבי כלפי המתלוננת מעוררים חשש כי הוא עלול לחזור על מעשיו ולסכן את חייה. לאור כל אלה, סבר בית המשפט כי אין בחלופת המעצר עליה המליץ התסקיר כדי לאיין את מסוכנותו.

על החלטה זו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי, שדחה את הערר. בית המשפט המחוזי קבע אף הוא כי קיימות ראיות לכאורה, וסמך ידו על קביעות בית משפט השלום בעניין העדר היכולת לאיין את מסוכנותו של העורר בחלופת המעצר.

4.העורר טוען כי עוצמת הראיות נגדו "נפגמת", בשל הסתירות הקיימות בעדותה של המתלוננת, וכי מדובר במצב ראייתי של "גרסה מול גרסה". עוד טוען הוא כי לא קיימת בו מסוכנות לציבור, אלא לכל היותר למתלוננת בלבד. לטענתו, ככל שאכן קיימת בו מסוכנות כלפי המתלוננת, הרי שניתן לאיינה בהרחקתו מעיר מגוריה, בתנאים חמורים, כפי שהמליץ שירות המבחן. כן מדגיש העורר כי הוא נעדר עבר פלילי.

המשיבה, מנגד, טוענת כי הראיות בתיק מבוססות ונסמכות הן על הודעות המתלוננת והן על הודאות העורר עצמו. המשיבה מדגישה כי העורר מודה שאיים על המתלוננת כי יהרוג אותה, אם תהיה עם גבר אחר. כן היא מצביעה על יחסו האובססיבי של העורר למתלוננת. המשיבה מציינת כי תסקיר המעצר אינו נוקט עמדה בעניין דיותה של חלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנות העורר.

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. נחה דעתי כי קיימות בענייננו ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת למעצר עד תום ההליכים. הסתירות, שבא כוח העורר הצביע עליהן בטיעונו לפניי, אינן מחלישות באופן משמעותי את גרסת המתלוננת. לכך מתווספת העובדה כי בהודאותיו של העורר עצמו, כפי שעמד עליהן בית משפט השלום, יש כדי לתמוך בגרסתה. בנוסף, מתקשה אני להבין את טענת העורר כי אינו מסוכן לציבור. המעשים המיוחסים לו מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית, ואין בקביעה כי העורר מסוכן לאדם ספציפי בלבד כדי לסתור חזקה זו. סעיף 21(א)(1)(ב)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו - 1996, קובע חזקת מסוכנות מפורשת גבי אדם המואשם בעבירת אלימות כלפי "בן משפחה", כמשמעו בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א – 1991. הניסיון מלמד כי פעמים רבות, סכנה לביטחונו של בן זוג הינה מוחשית יותר מסכנה לביטחון הציבור באופן כללי.

כן באתי למסקנה כי חלופת המעצר המוצעת אין בה כדי לאיין את מסוכנותו של העורר. בית משפט זה כבר עמד על המסוכנות המיוחדת העולה מעבירות של אלימות במשפחה (ובין בני זוג):

"נאמר לא אחת בנוגע לעבירות אלימות במשפחה כי הן מאופיינות בהתפרצויות זעם בלתי נשלטות ולפיכך חלופת מעצר בדרך-כלל לא תצליח לאיין את המסוכנות הנשקפת מהחשודים בעבירות אלו (ראו למשל בש"פ 5273/99 פלוני נ' מדינת ישראל , תק-על 99(3) 205). חששות אלו אינם בעלמא. התופעה של פגיעה חמורה או אפילו רצח על רקע סכסוך בין בני זוג אינה זרה, לצערי, לחברה הישראלית. אין זה נדיר אף לשמוע על מעשים מעין אלו שמבוצעים לאחר פרידת בני הזוג ואף לאחר גירושיהם ... לפיכך, אין בית המשפט רשאי לקחת את הסיכון של שחרור העורר תוך הותרת החשש לפגיעה במתלוננת" (בש"פ 7626/06 פלוני נ' מדינת ישראל , ניתנה ביום 26.9.06, פסקה 9, מפי השופטת ארבל ).

אמנם, אין להסיק מכך כי לעולם לא תימצא חלופת מעצר הולמת לנאשם בעבירות של אלימות במשפחה, או כלפי בן או בת זוג. עם זאת, בשל המימד הפסיכולוגי החזק וההתנהגות הלא רציונאלית, הטבועים בעבירות מסוג זה, שמור תפקיד מיוחד לתסקיר המעצר בקביעה אם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בחלופת מעצר אם לאו. בענייננו, תסקיר המעצר רחוק מלהיות חד משמעי בהקשר זה. שירות המבחן מציין את ספקותיו והתלבטויותיו באשר להמלצה לשחררו. מעיון בתסקיר, עולה כי המלצתו לשחרור העורר לחלופת מעצר מתבססת על התרשמותו של השירות ממצבו הקשה של העורר, ולא על נתונים המצביעים כי ניתן לאיין את מסוכנותו בחלופה המוצעת. הדברים עולים מתוך התסקיר עצמו, בו צויין כי לא עלה בידי שירות המבחן ליצור קשר עם המתלוננת או לפגוש את המפקחים המוצעים פנים מול פנים. בתנאים אלו, לא ניתן לשחרר את העורר.

הערר נדחה. לא נעלם מעיניי מצבו הנפשי של העורר, אך בשלב הנוכחי, האיזון בין מצבו לבין ביטחונה של המתלוננת דוחק להשארתו במעצר.

תשומת לב שירות בתי הסוהר מופנית בזה למצבו הנפשי של העורר, ולצורך להשגיח עליו ביתר שאת עקב כך, כמומלץ בתסקיר המעצר.