בש"פ 8426/07 מנשה מטטוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא נ' הנדל ) מיום 16.9.07, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (ב"ש 20926/07).

1.

ביום 8.5.07 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום המייחס לעורר עבירות אלימות, אשר בוצעו במהלך החודשים אוקטובר 2003 – מאי 2007 כנגד בת זוגו דאז (להלן: "המתלוננת") ובכללן מעשי תקיפה, איומים ואונס. על פי הנטען, העורר אף הניא את המתלוננת ממסירת הודעה בדבר מעשיו בחקירה על פי דין. יצוין, כי חלק ממעשי האלימות המיוחסים לעורר בוצעו בנוכחותם של ילדיה של המתלוננת וילדיו של העורר, לאחר שבית משפט השלום באשדוד אסר על העורר ליצור קשר עם ילדיו, למעט בפיקוח ובתנאים מגבילים (ב"ש 1685/06, ב"ש 254/07). בגין האמור יוחסו לעורר שלושה אישומים שנושאם תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש; ארבעה אישומים שנושאם תקיפת בת זוג; שלושה אישומים שנושאם הדחה בחקירה; אישום אחד שנושאו נהיגה בפזיזות; שמונה אישומים שנושאם הפרת הוראה חוקית; אישום אחד שנושאו אינוס בנסיבות מחמירות; שלושה אישומים שנושאם אינוס וארבעה אישומים שנושאם איומים. כל אלה עבירות לפי סעיפים 382(ג) בצירוף 380, 382(ב)(1) בצירוף 379, 245(ב), 338(1), 287(ב), 345(ב)(3), 345(א)(1) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. ביום 5.6.07 הורה בית המשפט המחוזי על הגשת תסקיר שירות המבחן לבחינת חלופת מעצר. זאת, נוכח טענת סנגורו כי העורר היה בפיקוח השירות במשך כארבעה חודשים במרכז לנפגעי אלימות בו שהה בגין מעצרו בתיק אחר של אלימות נגד ילדיו. תסקיר כאמור הוגש ביום 28.6.07. התרשמותו של שירות המבחן הייתה כי העורר הינו אדם "אשר הפנים ערכים של שימוש באלימות במערכות יחסים עם דמויות משמעותיות בחייו". בשיחתו עם שירות המבחן, שלל העורר מכל וכל את המיוחס לו. עוד נאמר בתסקיר, כי במסגרת הטיפול בעניין אחר התלוי ועומד נגדו, הופנה העורר למפגשים קבוצתיים במרכז לטיפול ומניעת אלימות במשפחה ושיתף פעולה ברמה הטכנית. עם זאת, ציין שירות המבחן כי "עלו סימני שאלה בנוגע ליכולתו של [העורר] להפנים וליישם את התכנים הטיפוליים ודרכי ההתמודדות הנלמדים בטיפול". בתסקיר אף צוין כי במהלך השיחה איתה סיפרה המתלוננת כי העורר מפעיל עליה לחצים בדרכים עקיפות על מנת שתבטל את תלונתה, וכי היא חוששת משחרורו של העורר לכל חלופה ובכל תנאי. עוד ציינה המתלוננת, כי אם ישוחרר העורר, היא תימנע ממתן עדות במהלך המשפט. שירות המבחן התרשם כי מהעורר נשקפת מסוכנות גבוהה, נוכח נטייתו להשתמש באמצעים כוחניים ואלימים מול דמויות שונות בחייו במערכת המשפחתית ומחוצה לה. שירות המבחן בחן שתי חלופות מעצר שהציע העורר בביתם של בני משפחה ובפיקוחם, אולם לא ראה להמליץ על איזו מהן, משום הערכת הסיכון הגבוהה והתרשמותו כי המפקחים שהוצעו נוקטים עמדה מגוננת כלפי העורר.

ביום 15.7.07 התקיים דיון נוסף בבית המשפט המחוזי. לבקשת העורר, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מעצר משלים לצורך בחינת חלופת מעצר נוספת. תסקיר כאמור הוגש ביום 17.7.07, ובגדרו נבחנו שתי חלופות נוספות בביתם של קרובי משפחתו של העורר. גם הפעם לא ראה שירות המבחן להמליץ על שחרורו של העורר לחלופות שהציע, בשל מסוכנותו והתרשמותו של קצין המבחן כי הערבים שהוצעו יתקשו להציב לעורר גבולות ולדווח במידה ויפר את תנאי השחרור.

ביום 16.9.07, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו ציין בית המשפט כי העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה לביצוע המיוחס לו בכתב האישום, ועמד על המסוכנות הנשקפת למתלוננת מן העורר. בית המשפט הוסיף ובחן

את חלופות המעצר שהוצעו על ידי הסנגוריה, על רקע תסקירי שירות המבחן שהונחו לפניו, העומדים על הסיכון הגבוה הנשקף ממנו. וכך נקבע:

"השילוב בין החולשה באופיים של הערבים, אף אם הדבר נובע מאהבתם כלפי [העורר], לבין הסיכון הגבוה הגלום בהתנהגותו הלא רציונאלית של [העורר], כעולה מהעובדות שבכתב האישום מובילים למסקנה, שלא הוצעה, על אף מאמציו הרבים של הסניגור, חלופה שבכוחה להשיג את מטרת המעצר".

לפיכך החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים במשפטו.

3.

מכאן הערר שלפני, בגדרו משיג העורר על קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ומבקש להורות על שחרורו לחלופת מעצר. העורר אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה, אולם טוען כי נוכח עברה הפלילי של המתלוננת וקיומם של מכתבים ששלחה בעת האחרונה לעורר, עצמת הראיות נחלשה. עוד טוען העורר, כי המסוכנות הנשקפת ממנו – אם אכן קיימת – אינה מכוונת כלפי כולי עלמא, כי אם כלפי המתלוננת בלבד; כי החלופה האחרונה שהציע הינה חלופה הולמת וכי היה על בית המשפט להתחשב בנסיבותיו האישיות, ובכללן עובדת היותו יתום מאב מגיל צעיר והשתתפותו בתוכנית טיפולית וכי משפטו צפוי להימשך זמן רב.

המשיבה מתנגדת לערר, מטעמיו של בית המשפט המחוזי. כן מציינת המשיבה, כי העובדה שהעורר ביצע את העבירות המיוחסות לו תוך הפרה של צו שיפוטי, מעידה כי לא ניתן ליתן בו אמון הדרוש לצורך שחרורו לחלופת מעצר.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. התופעה של נשים שהינן קורבנות עבירות אלימות במשפחה, אשר מתקשות להתנתק מבן הזוג האלים אינה נדירה במקומותינו. מכאן שמשלוח מכתבים על ידי המתלוננת, המעידים על קשר רגשי הדוק עם העורר גם לאחר הגשת התלונה נגדו אינה פוגעת בתשתית הראייתית הלכאורית הקיימת להוכחת המיוחס בכתב האישום (השוו: בש"פ 4627/ 00 מדינת ישראל נ' ניע (לא פורסם, 28.6.00); ראו גם דברי השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 260/06

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.2.06)). הדברים אמורים ביתר שאת בנסיבות העולות מכתב האישום, לפיהן בשלב מסוים אזרה המתלוננת כוחותיה ונפרדה מהעורר, אולם לאחר שכנועיו הסכימה לחזור להיות בת זוגו.

מסוכנותו של העורר הינה גבוהה. העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5), אותה לא הצליח להפריך. כתב האישום מגולל מסכת עגומה, בגדרה – לפי המיוחס – הפליא העורר מכותיו במתלוננת כל אימת שלא היה שבע רצון מהתנהגותה, ואף גרם לה חבלות רבות. בהזדמנות אחת, שעה שהמתלוננת נהגה ברכב והעורר ישב במושב הנוסע, אחז העורר בהגה וסובב את הרכב בחוזקה לעבר קיר מגן. פגיעת הרכב בקיר נמנעה אך משום שהמתלוננת בלמה בלימת חירום; בהזדמנות אחרת, הצמיד סכין מטבח לבטנה תוך שהוא מאיים עליה פן תנסה להימלט ממנו שוב; כשלא רצתה לקיים עמו יחסי מין, אנס אותה באכזריות עד כדי גרימת חבלות של ממש, וכשביקשה המתלוננת להימלט מפניו, משך בשערותיה והשליך נעל על גבה, בנוכחות בתה. במעשים המיוחסים לו בכתב האישום, הטיל העורר אימה על המתלוננת וביטל את רצונותיה עד כדי הפיכתה לשק חבטות אנושי. שירות המבחן מציין אף הוא, כי העורר הפנים ערכי אלימות ביחסיו עם משפחתו. עברו הפלילי של העורר, הכולל – בין היתר – הרשעות במספר לא מבוטל של עבירות אלימות, מעיד אף הוא על מסוכנותו.

העורר טוען, כאמור, כי ניתן להפיג את מסוכנותו כלפי המתלוננת באמצעות שחרורו לחלופת המעצר שהציע. עצמת האלימות המיוחסת לעורר ומהותן של העבירות, מצביעים על המסוכנות הנשקפת ממנו (בש"פ 7626/06 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 29.9.06); ראו גם: בש"פ 5773/03 מדינת ישראל נ' אזולאי (לא פורסם, 3.7.03); בש"פ 4529/07

פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.5.07)). בעבירות מעין אלה "שמור תפקיד מיוחד לתסקיר המעצר בקביעה אם ניתן לאיין את מסוכנותו של הנאשם בחלופת מעצר אם לאו" (בש"פ 8171/06 עבדלימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.10.06)). בעניינו, לא ראה שירות המבחן להמליץ על שחרורו של העורר לחלופות המעצר שהציע, ואיני מוצא טעם טוב שיצדיק – בנסיבות עליהן עמדנו – סטייה מהמלצותיו. זאת, אף בשים לב לחשש המובנה הקיים בתיקי אלימות במשפחה לשיבוש הליכי משפט (ראו, למשל, בש"פ 11378/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.12.05)). חשש זה רלוונטי גם בענייננו.

אשר על כן, הערר נדחה.