בש"פ 7057/09 פלוני נ. פלוני

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי ), בגדרה נדחתה מרבית בקשתה של העוררת להטיל על המשיב מגבלות מכוח חוק המגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"ה – 2004 (להלן: חוק המגבלות ). העוררת מבקשת כי תבוטל ההחלטה הנ"ל ויוטלו מגבלות על המשיב, כך שלא יתגורר ולא יעבוד ברדיוס של קילומטר אחד מביתה ולחילופין – לפי שיקול דעתו של בית משפט זה.

הרקע לערר והמסגרת הנורמטיבית

2.

המשיב הורשע על פי הודאתו ב בית המשפט המחוזי בירושלים (בהרכב כב' סגן הנשיא , השופט צ' סגל

והשופטים: מ' דרורי ו- י' נועם ), בביצוע מעשה סדום בעוררת וכן בבעילתה האסורה בהסכמה של העוררת, בעת שהוא היה בן כ-49 והיא בת כ-15. יש לציין כי במסגרת הסדר הטיעון, שאליו הגיעו המדינה והמשיב בגדר התיק הפלילי – עתרו הצדדים לעונש מוסכם של: מאסר בפועל לתקופה בת 16 חודשים, שלוש שנות מאסר על תנאי ובלבד שהמשיב לא יעבור עבירת מין כלשהי מסוג פשע במשך שלוש שנים, ופיצוי של המתלוננת. בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ את הסדר הטיעון הנ"ל ופסק כי המשיב ישלם למתלוננת-העוררת פיצוי בסך 20,000 ש"ח, בציינו כך:

"חסד רב עשתה המאשימה עם הנאשם כאשר נאותה להסכים להסתפק בענישה האמורה, ואולם, הוסבר לנו כי הדבר נבע, בין השאר, מקשיים ראיתיים ומהרצון למנוע מהמתלוננת את חוויית מתן העדות בבית המשפט.

אך ורק בשל האמור לעיל, ולא בלי היסוס, החלטנו שלא לסטות מהסדר הטיעון בעניין עונש המאסר בפועל. עם זאת, יש לפסוק למתלוננת פיצוי שיהלום את הפגיעה המינית והנפשית שהוסבה לה, ואף יאפשר לה לקבל טיפולים מקצועיים בעתיד"

(תפ"ח (מח' – י-ם) 517/08 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 24.12.2008)).

3.

העוררת והמשיב היו שכנים בעת המעשים, נשוא התיק הפלילי הנ"ל, ושכנות נמשכת זו היא העומדת בבסיס הבקשה להטלת מגבלות מכוח חוק המגבלות , שהוגשה ל בית המשפט המחוזי הנכבד באמצעות בא-כוח העוררת (לקראת שחרורו של המשיב ממאסרו).

בבקשה – בית המשפט הנכבד קמא התבקש להטיל מגבלות מכח חוק המגבלות על מקום מגוריו ועל מקום עבודתו של המשיב – ברדיוס של 2 ק"מ מבית העוררת. הבקשה נומקה בצורך למנוע נזק נפשי לעוררת, שעלול להיגרם לה כתוצאה מהיתקלות תדירה בעבריין המין שפגע בה, לאחר שחרורו מבית הסוהר. בבקשה טענה העוררת כי היא מצויה במצב נפשי קשה מאז גילוי הפרשה וכי אף שהיא נתונה לטיפול, היא עדיין סובלת מסיוטים, מפחדים, מבכי חסר שליטה ומדיכאון. בבקשה הוסבר עוד כי העוררת חרדה עד מאוד מן האפשרות שתיתקל במשיב, בפרט בשים לב לעובדה שטרם שנחשפו מעשיו – הוא נהג, לטענתה, לאיים עליה שאם תספר על המעשים להוריה הוא יהרוג אותה. העוררת הדגישה שהמשיב מתגורר בשכנות לה – באותו שיכון דירות, אך בכניסה נפרדת, ועל כן, לשיטתה, אין מדובר באפשרות תיאורטית למפגש, אלא בוודאות קרובה להיתקלות. עוד טענה העוררת כי למשיב יש, למיטב ידיעתה, משפחה בעיר אחרת והוא יוכל להתגורר שם ללא קושי. העוררת גם ביקשה כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט בהתאם לסעיף 4 לחוק, אשר יחווה דעתו בכתב על מצבה ועל הנזק הנפשי הנוסף שעלול להיגרם לה כתוצאה ממגורים, או מעבודה של המשיב בקירבתה.

הסעיפים הרלבנטיים ב חוק המגבלות , עליהם, בין היתר, הסתמכה העוררת, קובעים כדלקמן:

"3.

(א)

בית המשפט רשאי להטיל על עבריין מין, בצו, מגבלות על מגורים או על עבודה בקרבת מקום המגורים או מקום העבודה של נפגע העבירה (בחוק זה – מגבלות), אם שוכנע, לאחר שקיים דיון בענין, כי יש צורך בהטלת מגבלות משום שלנפגע העבירה עלול להיגרם נזק נפשי של ממש אם עבריין המין יתגורר או יעבוד בקרבת מקום מגוריו או מקום עבודתו; בהחלטה לפי סעיף זה יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, את הפגיעה שתיגרם לעבריין המין בשל הטלת המגבלות.

[...]

(ד)

החליט בית המשפט להטיל מגבלות, יקבע את המגבלות כאמור בפסקאות (1) ו-(2), והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי למנוע נזק נפשי של ממש לנפגע העבירה:

(1)

יקבע את תקופת הזמן שבה ייאסר על עבריין המין להתגורר או לעבוד בקרבת מקום המגורים או מקום העבודה של הנפגע, ובלבד שהתקופה לא תעלה על שלוש שנים; בית המשפט

רשאי להאריך את התקופה מעת לעת לתקופות נוספות שלא יעלו על שלוש שנים כל אחת, אם שוכנע כי מתקיים האמור בסעיף קטן (א);

(2)

יקבע את האזור שבו ייאסר על עבריין המין להתגורר או לעבוד, לפי נסיבות הענין; קביעת האזור תיעשה, ככל הניתן, תוך שמירה על סודיות המען של מקום המגורים או מקום העבודה של נפגע העבירה.

4.

(א)

בית המשפט המקיים דיון לפי סעיף 3, רשאי למנות מומחה מטעמו אשר יחווה את דעתו בכתב על מצבו של נפגע העבירה; חוות הדעת תכלול הערכה של הנזק הנפשי שעלול להיגרם לו כתוצאה ממגורים או מעבודה של עבריין המין בקרבת מקום מגוריו או מקום עבודתו של נפגע העבירה (בחוק זה – חוות דעת); בהחלטתו אם למנות מומחה, יביא בית המשפט בחשבון את עמדת עבריין המין.

(ב)

מינה בית המשפט מומחה יחולו הוראות אלה:

(1)

בעל דין לא יהיה רשאי להביא עדות נוספת של מומחה לענין הנדון אלא ב רשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו;

(2)

נפגע עבירה שלגביו הוכנה חוות דעת לפי סעיף זה לא ייקרא להעיד בקשר אליה"

4.

בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט מ' דרורי ) מינה את

ד"ר אסתר גלילי , מנהלת היחידה לפסיכיאטריה לילדים ונוער בבית החולים "הדסה" (להלן: ד"ר גלילי ) כמומחית מטעמו לשם בדיקת מצבה הנפשי של העוררת, ומסירת הערכה לגבי הנזק הנפשי העלול להיגרם לה כתוצאה ממגורים, או עבודה של המשיב בקירבת ביתה. בתאריך 25.6.2009 הוגשה חוות דעתה של ד"ר גלילי לבית המשפט המחוזי הנכבד. בחוות הדעת נכתב כי לעוררת תסמינים של הפרעה פוסט-טראומטית ולכן מפגש יומיומי עם המשיב עלול להחמיר את מצבה הנפשי של העוררת ולהקשות על שיקומה.

5.

בתאריך 2.7.2009 נערך דיון ב בית המשפט

הנכבד קמא בבקשת העוררת, והוא קוים שלא בנוכחותה. במסגרת אותו דיון נחקרה ד"ר גלילי על חוות דעתה על ידי בא-כוח המשיב, והדבר נעשה – בהסכמת הצדדים – בדרך של שאלות שהוצגו למומחית בטלפון סלולרי עם רמקול. בהמשך הדיון ביקש בא-כוח המשיב להעיד גם את המשיב עצמו ו בית המשפט נעתר לבקשה, על אף התנגדותו של בא-כוח העוררת לכך. לאחר שמיעת עדותו של המשיב, הציע בית המשפט שתישמע גם עדותה של העוררת, בכל הנוגע לטענות שהועלו על ידי המשיב בדבר קיומו של קשר בין העוררת לבין המשיב, שהתקיים, לגרסתו, בהסכמה גם לאחר שהעוררת היתה מעל גיל 16. העוררת סירבה לבוא ולהעיד ומסרה לבא-כוחה כי נוכח מצבה הנפשי – היא איננה מסוגלת להעיד אל מול פני המשיב. לאחר מכן נדחה התיק לעיון.

טרם שאנו ממשיכים בתיאור הדברים יש לעשות כאן פסק-זמן קצר ולדווח על התפתחויות נוספות שחלו במכלול.

6.

לאחר הגשת בקשתה של העוררת מכוח חוק המגבלות נפתחו שני הליכים נוספים:

(א)

המדינה הגישה בקשה להטיל על המשיב פיקוח ומעקב מכוח חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה ). בקשה זו נדונה אף היא בפני כב' השופט מ' דרורי ובמסגרתה הוגשה הערכת מסוכנות, שנעשתה למשיב מכוח חוק ההגנה . בבקשה זו המדינה והמשיב הגיעו להסכמה ו בית המשפט (כב' השופט מ' דרורי ) אישר אותה, בתאריך 9.7.2009, והחליט כדלקמן (בהשמטות מתחייבות, בין השאר לצורך אי חשיפת העוררת):

"1. אני נענה לבקשה המשותפת והמוסכמת של הצדדים.

2.אני מורה בזה כי המשיב יימצא במסגרת פיקוח ומעקב על ידי קצין הפיקוח, אשר ניתנות לו בזה סמכויות לפי סעיף 18(א)(1), (2), (3), (4), (6) ו-(8) ל חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 . על המשיב לשתף פעולה עם קצין הפיקוח, להתייצב לפגישות עמו ולקיים מפגשים עם קצין הפיקוח במועדים שייקבעו על ידי קצין הפיקוח...

3.ניתן בזה צו איסור יצירת קשר של המשיב עם נפגעת העבירה... ואיסור כניסה ושהות בכניסה ובחדר המדרגות בבניין בו מתגוררת נפגעת העבירה.

4.ניתן בזה צו איסור למשיב להתחבר עם קטינות, למעט קטינות בנות משפחתו.

5.ניתן בזה צו המורה למשיב לקבל את אישור קצין הפיקוח לפני תחילת עבודתו בכל מקום עבודה שהוא, בין בתמורה ובין בהתנדבות.

6.תוקף החלטה זו הינה למשך שנתיים מיום שחרורו של המשיב מן הכלא.

7.קצין הפיקוח רשאי לפנות ל בית המשפט בכל עת ולבקש לצמצם את התקופה, או לצמצם את סוגי המגבלות, וזאת לאור נתונים חדשים שיהיו בפני קצין הפיקוח במשך תקופת הפיקוח.

8.אם יתעורר צורך לערוך למשיב בדיקת מסוכנות נוספת, כי אז על המשיב להתייצב בפני הגורמים המוסמכים העוסקים בהערכת המסוכנות בבאר יעקב.

9.דברים אלה הוסברו כולם למשיב ושוכנעתי כי המשיב מבין אותם, כולל משמעות אי עמידתו באחת מבין המשימות המוטלות עליו, או משמעות הפרת אחד מן האיסורים האמורים לעיל".

(ב)

העוררת הגישה תביעה אזרחית-נגררת לפיצויים כנגד המשיב בעקבות התיק הפלילי הנ"ל מכוח סעיף 77 ל חוק

בתי המשפט

(נוסח משולב), התשמ"ד-1984 וזו הוסבה לאחר מכן – בהסכמה – לתביעה אזרחית רגילה (שטרם נדונה).

7.

במקביל להחלטה הנזכרת בפיסקה 6(א) שלעיל הוציא בית המשפט המחוזי הנכבד החלטה בבקשת העוררת שמכוח חוק המגבלות ובמסגרתה הוא קיבל את בקשת העוררת באופן חלקי בלבד, הכל כפי שיפורט להלן.

החלטת בית המשפט קמא, נשוא הערר

8.

בהחלטה מפורטת ומנומקת המתפרסת על פני 80 עמודים, ניתח כב' השופט מ' דרורי מספר סוגיות, פרוצדוראליות ומהותיות, הנוגעות ל חוק המגבלות ויישומו בנסיבות המקרה.

באשר ל היבטים הדיוניים קבע בית המשפט הנכבד מספר קביעות:

ראשית , נדחתה טענת המשיב ולפיה המותב המוסמך לדון בבקשה לפי חוק המגבלות הוא רק הרכב תלתא, וזאת לאחר שב"כ המשיב חזר בו מטענה זו בעקבות עיון ב-בש"פ 2686/07 מדינת ישראל נ' פלוני

(לא פורסם, 13.6.2007).

שנית , לדעת בית המשפט

הנכבד, בניגוד לעמדת בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה – אין הצדקה עניינית להקמת "חומת ברזל" בין הליכים המתקיימים לפי חוק המגבלות ובין הליכים המתקיימים לפי חוק ההגנה (שם בעמ' 53), שכן מדובר למעשה באותה מאטריה, אף כי הדגש באלה הראשונים הוא על הגנת הקורבן ואילו באלה האחרונים ההתמקדות היא במסוכנות לציבור. לפיכך, קבע בית המשפט

הנכבד קמא כי בעיקרון אין גם מניעה להעביר לעיון המתלוננת, המעורבת בהליך לפי חוק המגבלות , את הערכת המסוכנות שנערכת בעניינו של עבריין מין מכוח חוק ההגנה .

שלישית , בית המשפט הנכבד קמא הביע דעתו כי ההליכים לפי חוק המגבלות דומים יותר להליכים אזרחיים מאשר להליכים פליליים. הנפקות של אבחנה זו, לגישת בית המשפט המחוזי הנכבד, היא הן לגבי נטל הראייה הנדרש והן לגבי אופי ההליכים

(אזרחיים, או פליליים).

רביעית , לגבי מעמד העוררת בגדרי ההליך שבו פתחה, בית המשפט

הנכבד קמא הסיק כי נוכח קביעתו שההליך שבפניו דומה יותר להליך אזרחי – אין להיעדרותה מן ההליכים השפעה מאיינת, אך יש לכך "משקל משמעותי" (שם, בעמ' 65-63).

בהיבט המהותי

– בית המשפט

הנכבד קמא בדק את שאלת הקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי של העוררת, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחוות דעתה של ד"ר גלילי, לבין העבירות שבוצעו בה והאפשרות שהיתקלות תדירה עם המשיב תגרום לעוררת נזק נוסף. בהחלטת בית המשפט הנכבד קמא נאמר כי לאחר שניתנה חוות דעתה של ד"ר גלילי ולאחר שזו נחקרה בחקירה נגדית, העלה בא-כוח המשיב טענה ולפיה המצב הנפשי של העוררת איננו קשור לעבירות שבהן הורשע המשיב. טענת בא-כוח המשיב בהקשר זה היתה כי המשיב והעוררת קיימו ביניהם יחסים גם, ובעיקר, לאחר שמלאו לעוררת 16 שנים, ומעשים אלה לא היו בגדר עבירה פלילית. מכאן שלא הוכח כי מצבה הנפשי של העוררת נובע דווקא מהעבירות שבוצעו בה. כב' השופט דרורי הוסיף והסביר כי הוא ביקש לבדוק מבחינה עובדתית את השלכותיה של טענה זו ולכן הוא התיר למשיב להעיד בעניין זה. מעדותו זו של המשיב (שכללה גם חקירה נגדית ע"י בא-כוח העוררת) עלתה, לגישת בית המשפט המחוזי הנכבד, תמונה לפיה בין העוררת לבין המשיב אכן התקיימו יחסים מתמשכים לאחר הגיעה לגיל 16 ועד בסמוך להיותה בת 17, עת שקשרים אלה נפסקו, לאחר שדבר קיום היחסים נתגלה להוריה של העוררת. נוכח עובדה זו, קיבל בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו את עמדת המשיב בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי, וקבע כי אין לזקוף לחובתו של המשיב מעשים שלא היו בגדר עבירה. לפיכך, לשיטתו, ככל שלעוררת נגרם נזק נפשי כתוצאה ממערכת יחסים זו – לא הוכח קשר סיבתי בין העבירות שבהן הורשע המשיב לבין נזק זה, הנדרש, לדעתו, לצורך הטלת מגבלות מכוח החוק. הדברים סוכמו בהחלטה, בין השאר, כך:

"... לצערי, המומחית הוטעתה על ידי המבקשת, או על ידי הוריה, ביחס למספר נושאים עובדתיים, אשר לאחר שהוכחו בפניי, משנים הם את התמונה, לפחות לג בי הקשר הסיבתי מן הקצה אל הקצה...

פועל יוצא מכל הנתונים הללו הוא, כי גם אם נניח שלמבקשת יש מצב נפשי לא קל, כי אז אין קשר סיבתי בין אותם שלושה מקרים בהם הורשע המשיב לבין עשרות המעשים המיניים שבוצעו בין המבקשת לבין המשיב".

( שם בעמ' 76-75).

9.

סוגיה נוספת, אליה התייחס בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו, היא הפגיעה החוקתית במשיב – עבריין המין. בית המשפט הנכבד קמא ציין כי הוא רואה לנכון לאמץ את עמדת המשיב בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי, בין היתר בשל כך שהפגיעה המבוקשת במשיב היא פגיעה בזכותו לגור בביתו ולפיכך מדובר בפגיעה בזכותו הקניינית, המותרת רק אם התקיימו תנאי פיסקת ההגבלה שב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו .

לגישת בית המשפט הנכבד קמא – אין לאפשר הטלת מגבלה על אדם לגור בדירתו, רק בגלל שעשה שרשרת של מעשים מיניים, אשר רק חלק קטן מהם מהווה עבירה פלילית, ורובם המכריע מותר על פי המשפט הישראלי , ואין הם מהווים עבירה פלילית.

10.

נוכח כל האמור לעיל בית המשפט המחוזי

הנכבד נענה רק באופן חלקי לבקשת העוררת במובן זה שהורה למשיב שלא ליצור כל קשר טלפוני, כל קשר של שיחה, כל קשר של מכתבים, או כל קשר מכל מין וסוג שהוא עם העוררת. כן נקבע כי המשיב לא ייכנס לחדר המדרגות ואף לא לכניסה של חדר המדרגות שבו נמצאת דירת העוררת. עוד הורה בית המשפט כי אם ייפגשו המשיב והעוררת באקראי – על המשיב נאסר ליזום עם העוררת כל קשר שהוא. שאר המגבלות שהעוררת ביקשה להשית על המשיב – נדחו.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

טענות הצדדים

11.

העוררת טוענת בערר כי כל שהיה על בית המשפט הנכבד קמא לבדוק במקרה זה בהקשר אליה הוא האם עלול להיגרם לה נזק נפשי של ממש, אם המשיב ישהה בסביבת מגוריה. לשיטת העוררת, העדתו של המשיב והניסיון להעיד גם את העוררת, מהווים מעין ניסיון למשפט חוזר, או המשך של המשפט הפלילי שכבר נערך למשיב והסתיים בפסק דין מרשיע, חלוט. זאת ועוד – לרשות בית המשפט הנכבד קמא עמדה חוות דעתה של ד"ר גלילי, והיה עליו להסתפק בחוות דעת זו לשם בחינת הנזק הנפשי הפוטנציאלי לעוררת, בהינתן שעבריין המין יימצא בקרבת ביתה של העוררת. זאת ועוד, לגישת העוררת, בית המשפט

הנכבד קמא לא צריך היה לייחס כל משקל לסירובה להעיד, שכן ל פי סעיף 4 (ב)(2) ל חוק המגבלות , נפגע עבירה שלגביו הוכנה חוות דעת – לא ייקרא להעיד בקשר אליה. גם מן הבחינה המהותית, טוענת העוררת – אין מקום להשוות בין התנהלותה היא ואי הסכמתה להעיד נוכח מצבה הנפשי וחששה מן המשיב, לבין התנהלות המשיב, המבוגר והמנוסה, שהסכים להעיד. עוד טוענת העוררת כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה כשקבע כי לא מצא קשר סיבתי הכרחי בין מעשיו הפליליים של המשיב, בהם הורשע, לבין הנזק שנגרם לעוררת. יתר על כן, בית המשפט נתן ידו ל"הרחבת חזית אסורה" מצד המשיב, כאשר התיר לו להעלות במסגרת הדיון בבקשתה – טענות שלא הציג אותן ב בית המשפט הפלילי, שם היה מקומן, אם בכלל. העוררת גם התייחסה ל"טעם החוקתי" שהעלה בית המשפט

הנכבד קמא בהחלטתו, לפיו יש לבחון את הרחקתו של עבריין המין גם במבחני "פיסקת ההגבלה" וטענה בהקשר זה כי דרישתה להטלת מגבלות על המשיב עומדת ממילא במבחנים האמורים, שכן הרחקת המשיב מתחום ביתה, כפי שהתבקשה, היא מכוח חוק ( חוק המגבלות ), תכליתה ראויה והיא מידתית.

12.

עמדת המשיב היא כי דין הערר להידחות, וכי החלטת בית המשפט הנכבד קמא מפרשת בדרך נכונה את חוק המגבלות ומאזנת כראוי בין כל השיקולים הרלבנטיים השונים. ב"כ המשיב חזר וטען כי הנזק המתואר על ידי ד"ר גלילי בחוות דעתה איננו נובע מהמעשים הפליליים שבהם הורשע המשיב, אלא מהתפכחותה של העוררת ממערכת היחסים שנוהלה בין המשיב לבינה, ודי בכך כדי לאיין את האמור בחוות דעתה של ד"ר גלילי. כן הדגיש ב"כ המשיב כי העוררת לא לקחה כל חלק שהוא בהליך שהתקיים ב בית המשפט המחוזי ולגישתו – הבקשה המקורית כולה, כמו הערר שבפני, הוגשו ביוזמת הוריה של העוררת, ולא הוכח שהעוררת מצדדת בכלל בהתנהלות זו. עוד הדגיש ב"כ המשיב כי הערר הוגש כחודשיים לאחר שניתנה החלטת בית המשפט הנכבד קמא, נשוא הערר, כאשר המשיב כבר שוחרר ממאסרו ושב לביתו. לגישת המשיב יש ליתן משמעות לשיהוי זה, ככל שמתבקש שינוי המצב הקיים, מעבר למה שנקבע בהחלטה.

13.

לאחר הגשת הערר ביקשתי כי היועץ המשפטי לממשלה ישקול התייצבות בהליך באמצעות פרקליטות המדינה ויביע עמדתו בשאלות המתעוררות כאן. נציגת היועץ המשפטי לממשלה, שהתייצבה לדיון, טענה כי עמדת היועץ המשפטי לממשלה איננה נוגעת לסוגיות הפרטניות העולות בערר ומתמקדת רק בהצגת גישתו העקרונית לגבי השקפתו והנחיותיו של בית המשפט הנכבד קמא בכל הנוגע ליחס הראוי שבין חוק ההגנה לבין חוק המגבלות . ב"כ היועץ המשפטי לממשלה ביקשה, בהקשר זה, כי תבוטל קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד כי אין בהכרח מקום להפריד בין שני ההליכים שמכוח החוקים הנ"ל וכי אין גם מניעה להעביר את הערכת המסוכנות שנערכת לעבריין המין מכוח חוק ההגנה – לידי הקורבן, שיוזם הליך מכוח חוק המגבלות . הטעם לעמדתו הנוגדת של היועץ המשפטי לממשלה הוא כי הערכת המסוכנות היא מסמך מקיף, הכולל פרטים אישיים רבים הנוגעים: לעבריין המין, לאורח חייו ולבני משפחתו. בהקשר זה ישנה חשיבות מירבית בשיתוף פעולה של עבריין המין עם עורך מסמך הערכת המסוכנות וקיים חשש כי אם ידע עבריין המין שהערכה זו עלולה להגיע לידי צדדים שלישיים, לרבות קורבנות העבירה, תפחת מידת שיתוף הפעולה שיפגין ולא תושג המטרה החשובה שבבסיס הערכת המסוכנות, המיועדת למנוע סכנה מן הציבור. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה הזכירה עוד כי בפרשה זו הוגשה, כאמור, גם בקשה להטלת פיקוח על המשיב מכוח חוק ההגנה

ובגדרה הורה בית המשפט המחוזי הנכבד את מה שצוטט בפיסקה 6(א) שלעיל. לגבי שאלת הקשר הסיבתי ציינה ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כי לגישתה – בחוק המגבלות אין מדובר בנטל הוכחה המוטל על מבקש המגבלות, הדומה לזה הקיים במשפט הפלילי ("מעבר לספק סביר"), אם כי צריך שתהיה עילה והצדקה מידתית לכל הגבלה המוטלת על עבריין המין מכוח חוק המגבלות .

14.

לאחר שמיעת הצדדים, ניסיתי מספר פעמים להביא אותם לידי הבנה, שתייתר הכרעה שיפוטית, זאת מאחר שסברתי (ועדיין אני מחזיק באותה דעה) כי הסדר מוסכם יאה לעניין שלפני. בשלב כלשהו הובעה הסכמה מסוימת של המשיב להעתקת מגוריו למרחק של ק"מ אחד מביתה של העוררת, כמבוקש בערר (זאת כנגד ביטול כל ההליכים התלויים ועומדים כנגדו). אולם בסופו של יום הדבר לא הסתייע, בין השאר מאחר שנותרה, כנראה, מחלוקת באשר לגורלה של התביעה האזרחית (נושא שלא ראיתי להיכנס אליו במסגרת הליך זה) ובשים לב לכך שהעוררת ביקשה לפתע לתחום למשיב רדיוס של 3 ק"מ מביתה ( מעבר למבוקש בבקשתה המקורית, שדיברה ברדיוס של 2 ק"מ ולנעתר בערר שבפני, שם צוין, כאמור, רדיוס של ק"מ אחד בלבד. ב"כ העוררת הסביר שבערר נפלה טעות-סופר בהקשר זה). לאחר כשלון המגעים להסדר הוסיפו בא-כוח העוררת ואמה לעדכן בהודעות שונות, עליהן נתבקשו תגובותיו של המשיב והגענו איפוא לבסוף למצב שבאין תוצאה מוסכמת – נדרשת חריצת דין. בכך נעסוק להלן, ואולם, קודם שאנו עוברים לפרק האמור נציין עוד מספר נתונים רלבנטיים שעלו מהחומר המצוי בתיק, מההודעות שנמסרו על ידי הצדדים ומהדיונים שהתקיימו בפני (הכל במגבלות המכוונות למנוע חשיפה אפשרית של העוררת ופגיעה, שלא לצורך, בפרטיות כל הנוגעים בדבר):

(א)

משפחת העוררת ומשפחת המשיב (שהינו נשוי) מטופלות בילדים רבים ומצבן הכלכלי איננו שפיר.

(ב)

המשיב עמד עד כה במגבלות שהושתו עליו בהחלטה, נשוא הערר, וכן בהחלטה הנזכרת בפיסקה 6(א) שלעיל.

(ג)

כשנדרש הדבר העוררת יוצאת מן הבית, וגם אז בליווי אמה, או אדם אחר – על מנת לוודא שלא תיתקל במשיב, ומצבה, לדברי אמה, עדיין קשה, הגם שהיא חזרה ללמוד כסדר (זה המקום אף לציין שהעוררת לא התייצבה גם לדיונים שהתקיימו בפני).

(ד)

המשיב (יחד עם אשתו), הינם, על פי הצהרת המשיב, הבעלים של הדירה, בה מתגוררים: המשיב, אשתו וילדיהם. על הדירה רובצת, לדברי המשיב, משכנתא. העוררת לא הוכיחה נתונים אחרים, אף על פי שבא-כוחה טען בשלב כלשהו שהדירה שכורה.

(ה)

המשיב, לדבריו, לומד ומעת לעת עובד באזור מגוריו – במעון לקשישים.

נעבור איפוא עתה לדיון המשפטי ולהכרעה.

דיון והכרעה

15.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בכל החומר שהצטבר, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל חלקית , הכל כמבואר בהמשך ומסוכם אופרטיבית לגבי הצדדים שבפני בפיסקאות 29-25 שלהלן. הטעמים לדבר יובאו בהמשך ואולם נפתח בהצגת חוק המגבלות ובחידושיו, ככל שהם שייכים למסכת שבפנינו.

ייחודו של חוק המגבלות וניתוח הוראותיו הרלבנטיות לענייננו

16.

כ פי שציין בית המשפט

הנכבד קמא, חוק המגבלות הינו חוק חדש יחסית, שטרם נדון בבית משפט זה באופן מקיף. לפיכך עלינו לבחון את החוק בקפדנות, ולנסות ולאתר את תכליותיו ומטרותיו ואת השיקולים שיש להפעיל בעת בחינת בקשה המוגשת מכוחו.

17.

מטרת החוק מובאת בסעיף 1 שבו וקוראת כך: " להגן על נפגע עבירה ולמנוע נזק נוסף שעלול להיגרם לו מהיתקלות תדירה בעבריין מין שפגע בו, בלי לפגוע במידה העולה על הנדרש בזכויותיו של עבריין המין ". הנה כי כן החוק מבקש לאזן בין הצורך למנוע פגיעה נוספת בקורבן העבירה, לבין זכויות היסוד של עבריין המין ובכללן: הזכות לקניין, לחופש תנועה ולחופש עיסוק.

עבריין מין, על פי החוק, הוא מי שבית משפט קבע, לרבות מכוח סעיף 15(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 , כי ביצע עבירת מין (לפי סימן ה' בפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), או לפי סעיף 75 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 , למעט עבירה לפי סעיף 352 לחוק העונשין) בהיותו בגיר, או מי שהורשע בביצוע עבירה כאמור (סעיף 2 ל חוק המגבלות ). סעיף 3 ל חוק המגבלות קובע כי בית המשפט רשאי להטיל בצו על עבריין מין מגבלות על מגורים, או על עבודה בקרבת מקורים המגורים, או מקום העבודה של נפגע העבירה, אם שוכנע, לאחר שקיים דיון בעניין, כי יש צורך בהטלת מגבלות כאמור משום שלנפגע העבירה עלול להיגרם נזק נפשי של ממש אם עבריין המין יתגורר, או יעבוד בקרבת מקום מגוריו, או מקום עבודתו. עוד נאמר בחוק, כי בהחלטה לפי סעיף זה יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, את הפגיעה שתיגרם לעבריין המין בשל הטלת המגבלות האמורות. במילים אחרות, על בית המשפט מוטלת המלאכה לאזן

בין מניעת הנזק הנפשי הממשי הנוסף שעלול להיגרם לנפגע העבירה אם עבריין המין יחזור לסביבתו, לבין הפגיעה שתיגרם לעבריין המין בשל השתת אותן מגבלות.

סעיף 4 ל חוק המגבלות קובע שבעת דיון בבקשה להטלת מגבלות, כמפורט לעיל, רשאי בית המשפט , תוך שהוא מביא בחשבון את עמדת עבריין המין, למנות מומחה מטעמו, אשר יחווה את דעתו בכתב על מצבו של נפגע העבירה. חוות הדעת תכלול הערכה של הנזק הנפשי שעלול להיגרם לנפגע העבירה כתוצאה ממגורים, או מעבודה של עבריין המין בקרבת מקום מגוריו, או מקום עבודתו של נפגע העבירה. סעיף 4(ב)(2) קובע כי נפגע עבירה שלגביו הוכנה חוות דעת לפי סעיף זה – לא ייקרא להעיד בקשר אליה. בנוסף סעיף 5 לחוק מחייב כי בדיקה בידי מומחה כאמור תיערך רק בהסכמת נפגע העבירה.

18.

לאחר שסקרנו את לשון החוק, עלינו ליתן לדברים את המשמעות המגשימה את תכליתה של הנורמה (עיינו: אהרון ברק , פרשנות תכליתית במשפט

135-133 (2003)) . בדיקה זו מעלה כי ב חוק המגבלות – הזרקור מופנה אל הנזק שנגרם לקורבן העבירה ועלול עוד להיגרם לו מהיתקלות צפויה תדירה בעבריין המין. המסוכנות לציבור, העלולה לנבוע מן העבריין – איננה מעניינו של חוק זה, שכן בה מטפל חוק ההגנה (עיינו במאמרה המקיף והמאלף של ד"ר דנה פוגץ': "'ביום שאחרי' – גישות חדשות ב מערכת המשפט לניהול סיכון של פגיעה מינית – מענישה בלבד לפיקוח ומניעה", עתיד להתפרסם ב הפרקליט

נ"א (1), להלן: פוגץ, ביום שאחרי ).

בהצעת החוק (שפורסמה ב ה"ח הכנסת 49, 152 (תשס"ד)) נאמר על ידי חה"כ גילה גמליאל , מציעת חוק המגבלות , כי "היתקלות כזו של נפגע העבירה בעבריין המין עלולה להביא את נפגע העבירה למצב של שיתוק וחוסר תפקוד, והיא מביאה לעתים נפגעי עבירות מין ומשפחותיהם לעקור ממקום מגוריהם". הדבר גם קיבל ביטוי בדיונים שנערכו בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת על נוסח החוק. באחד הדיונים שקיימה הוועדה, הסבירה עו"ד רחל גרשוני , נציגת משרד המשפטים , את תכליתו של החוק באלה המילים:

"הערך המעוגן (כך במקור – ח"מ ) הוא לא סיכון אלא נזק. זה מהווה חוק מאוד מהפכני בקונסטלציה הישראלית, כי עד עכשיו החוק שהלך הכי רחוק היה החוק למניעת הטרדה מאיימת. אפילו החוק למניעת הטרדה מאיימת, שמאפשר הוצאת צווים, מגן

על כך שהאדם לא יעבור עבירות. החוק שלנו פה לא מגן על זה, הוא מגן על דבר שעד כה לא ראינו. אפילו באנגליה זה הגן על עבירות חוזרות, או על התנהגות חוזרת.

פה לא מדובר על זה. צריך למקם את הדבר הזה כדבר מהפכני".

(דיון ועדת החוקה, חוק ומשפט מתאריך 28.6.2004 – עמ' 10 לפרוטוקול הדיון).

באותה ישיבה גב' הילה קרנר-סולימן , מנכ"ל איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית, הוסיפה בחריפות כך:

"זה חוק שהוא לא מידתי, הוא לא מאוזן, הוא גם לא אמור להיות מאוזן. הוא שם במרכז את נפגע העבירה. יש הבנה בציבור הרחב שפגיעה מינית או תקיפה מינית היא לא כמו עבירה. יש נזק שאי אפשר לכמת אותו בצורה מוגדרת...

לנפגעות אין שיקום. לעולם היא לא תהיה מה שהיא היתה לפני הפגיעה, לעולם ההשלכות ילוו אותה ברמה כזאת או אחרת. ההליך הפלילי מאפשר לעשות איזו שהיא סגירה. כשהיא יודעת שיש סיכוי שהיא תפגוש אותו בחדר מדרגות או בסופר-מרקט – חרב עליה עולמה".

( שם , בעמ' 11)

לשם השלמה יש לציין כי לאחר הדברים הללו העיר מי שכיהן אז כיושב ראש הוועדה, חה"כ מיכאל איתן , כדלקמן: " היא טועה. החוק הזה מאוד מאוזן. המילה "איזון" לא הוכנסה במקום הנכון. את יודעת איפה האיזון נעשה? אצל השופט. זה החוק הכי מאוזן" ( שם , שם). בהקשר להערה אחרונה זו הנני מרשה לעצמי להוסיף:

(א)

"מאז כוננה הכנסת את חוקי היסוד בדבר זכויות האדם – אנו משתמשים באמות המידה הקבועות בהם גם לשם פירושן של הסמכויות השלטוניות, אשר הוענקו בחקיקה (ראשית, או משנית)". הציטוט הוא מדברי הנשיא א' ברק , ב-בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה , פ"ד נ"א (4 ) 1, 43 (1997); עיינו גם: דברי הנשיאה ד' ביניש

ב-בג"צ 10203/03 המפקד הלאומי בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפיסקה 7 לפסק דינה (טרם פורסם, 10.8.2008). כן ראו: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (לא פורסם, 12.11.2006), בפיסקה 13 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה ; גדעון ספיר "מידתיות ופשרה" ספר דליה דורנר 397, 398, ה"ש 6 (2009) (להלן: ספיר, מידתיות ופשרה ). במקרה שלפנינו אין מדובר בפירושן של סמכויות שלטוניות, אלא באיזון בין שני פרטים הנעשה על ידי בית המשפט. "פיסקת ההגבלה" לא חלה איפוא כאן במישרין ואולם המבחן שאומץ ב חוק המגבלות שאול מ עקרון המידתיות , המקובל עתה במשפט ארצנו, הן בתחום החוקתי והן בתחום המינהלי (משמעותו של העיקרון בהקשר המיוחד שלפנינו ילובן בפיסקאות 19 ו-20 שלהלן). עיינו: אהרון ברק

מידתיות במשפט – הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 261-258 (2010; להלן: ברק, מידתיות במשפט ); זאב סגל

"עילת העדר היחסיות ( disproportionality ) במשפט המינהלי" הפרקליט לט 507 (1990); יצחק זמיר "המשפט המינהלי של ישראל בהשוואה למשפט המינהלי של גרמניה" משפט וממשל ב 109 (1994); בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת , פ"ד מח(5) 412, 435 (1994); בג"ץ 3477/95 בן עטיה נ' שר החינוך התרבות והספורט , פ"ד מט(5 ) 1, 10 (1995)).

(ב)

האיזון שהופקד פה בידי בית המשפט

הוא אחד מהטעמים העשויים להצדיק שלילה של טענה לגבי אי-חוקתיות החוק, אם תעלה. ראו:

פוגץ', ביום שאחרי , טקסט בסמוך לה"ש 230-215; השוו: בג"ץ 5026/04 דיזיין 22 – שארק דלוקס רהיטים בע"מ נ' רוזנצוויג , פ"ד ס(1) 38, 63 (2005). עיון במשפט המשווה מוביל למסקנה דומה:

בארצות הברית, למשל, חוקקו חוקים המסמיכים את הרשויות "להגלות" עברייני מין לאחר הרשעתם – לאזורים נידחים, או שמאפשרים להגביל את עברייני המין מלגור (או לשהות ) ליד בתי ספר, או מקומות שוקקים בילדים. ניסיונות לתקוף חוקים אלה חוקתית – נכשלו בארצות הברית. ראו:

Doe

v. Miller,

405 F .3 d 700 (8th cir. 2005)

(להלן: עניין

Miller ); WEEMS v. Little Rock, 4 53 F .3d 1010, 1015 (8th Cir. 2006); Doe v. Baker , 2006 WL 905368 (N.D Ga. 2006) ;

People v. Morgan , 881 N.E.2d 507, 821 (Ill. App. 3d. Dist. 2007) . עיינו גם: John J. Herman, Not in my Community: Is It Legal for Private Entities to Ban Sex Offenders from Living in Their Communities? , 16 Widener L.J 165 (2006) ; Karen A. Salvemini, Sex Offenders Parents: Megan’s Law and Schools’ Legal Options in Protecting Students Within Their Walls , 17 Widener L.J 1031 (2008) .

באשר לדין ולהלכה באנגליה – עיינו:

R v. Smith [2007] EWCA

Crim. 1622; Paul Lewis Practice Points: Tougher Regime for Sex Offenders , Law Society Gazette

(2004) (ניתן לעיון באתר: http://www.lawgazette.co.uk/news/tougher-regime-sex-offenders ) .

ביחס למצב במדינות אחרות – עיינו: מרכז המחקר והמידע של הכנסת הטיפול בעברייני מין והפיקוח עליהם (2005).

זה המקום לציין כי המשפט העברי שם דגש בסוגיות קרובות לענייננו על התשובה הנדרשת מעבריין המין, האמור להוכיח כי הוא מסוגל לכבוש את יצרו "באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום" (בבלי, יומא, דף פ"ו עמ' ב; רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ב', הלכה א'). עם זאת, אחרונים בחרו לסייג תפיסה זו והעדיפו גם הם גישה של הרחקה, בהנמקה שמי שהוא בעל תשובה המשול לצדיק גמור, איננו רשאי להעמיד עצמו במקום העלול להביאו לידי חטא. לסיכום מקורות – עיינו: נחום רקובר תקנת השבים – מעמדו של עבריין שריצה את עונשו , עמ' 594-586 והנספח השביעי לספר (תשס"ז-2007).

19.

עתה עלינו לסקור את השיקולים המהותיים שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו להכריע בבקשה להטלת מגבלות מכוח החוק.

כאמור בסעיף 3(א) ל חוק המגבלות , בית המשפט רשאי להטיל על עבריין מין מגבלות, במידה ושוכנע, לאחר דיון , כי יש צורך בהטלת המגבלות משום שלנפגע העבירה עלול להיגרם נזק נפשי של ממש אם עבריין המין יחזור לסביבתו של נפגע העבירה. כלומר, בצד זה של כף המאזניים על בית המשפט לבחון את מידת הנזק הממשי הנוסף שעלול להיגרם לקורבן העבירה, ולוודא שאותו נזק עלול להיגרם כתוצאה מחזרתו של עבריין המין לסביבתו של קורבן העבירה. המבחן המסתבר הוא, לדעתי, של ודאות קרובה (עיינו: בג"ץ 73/53 קול העם נ' שר הפנים , פ"ד ז 871 (1953); אמנון רובינשטיין וברק מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל , כרך ב',

594-593 (2005); אבנר ברק "מבחן הוודאות הקרובה במשפט החוקתי" עיוני משפט יד 311 (תשמ"ט)).

הנחת המחוקק

היא שלנפגע עבירת מין כבר נגרם נזק קודם מעבריין המין שפגע בו וכי עלול להיגרם לו נזק נפשי ממשי נוסף מהיתקלות אפשרית ותדירה שלו עם עבריין המין שפגע בו, אם זה יחזור לסביבת מגוריו, או עבודתו של נפגע העבירה. את הנחתו של המחוקק בהקשר זה – אין מקום לסתור (השוו: בג"ץ 188/63 בצול נ' שר הפנים , פ"ד יט(1) 337, 350-349 (1965); דבריי ב-בג"ץ 430/ 08 ארגון נכי צה" ל נ' שר הביטחון

(טרם פורסם, 18.7.2010)). מכאן שהדיון שאותו קיים בית המשפט המחוזי הנכבד בסוגיית "הקשר הסיבתי" ביחס לטענה שאין בהכרח לכרוך את מצבה הנפשי של העוררת למעשי העבירה שבוצעו בה (ואשר המשיב הורשע בהם, על פי הודאתו) – בכל הכבוד לא נדרש. ממילא אף הרדוקציה שנעשתה בהחלטה, נשוא הערר, ביחס למסקנות חוות הדעת של המומחית, ד"ר גלילי, עקב הקביעות של בית המשפט המחוזי בסוגיית "הקשר הסיבתי" – איננה יכולה להתקבל. מכאן עולה המסקנה כי הדיון ב בית המשפט המחוזי הנכבד ואף בערר זה אמור להתנהל על בסיס הקביעה של ד"ר גלילי כי מפגש יומיומי של העוררת עם המשיב עלול להחמיר את מצבה הנפשי של העוררת ולהקשות על שיקומה. בנקודה זו על בית המשפט

להמשיך ולבחון האם המגבלה המבוקשת על ידי העוררת היא מידתית , במובן זה שאין היא גורפת מדי – מבחינת: מהותה, זמן תחולתה ומבחינת היקפה הגיאוגרפי (ראו סעיף 2 וסעיף 3(ד) לחוק).

הטעם בדבר נעוץ בכך שתכלית החוק איננה מיועדת, כפי שהובהר, להעניש פעם נוספת את עבריין המין, אלא לאפשר לקורבן עבירת המין לשקם את חייו ולמנוע ממנו נזק נפשי ממשי נוסף, מבלי לפגוע במידה העולה על הנדרש בזכויותיו של עבריין המין. כאמור, ניתן ללמוד על תכלית זו ועל האיזון הנדרש בגדרה הן מהוראת סעיף 1 לחוק, הן ממקבץ תכניו והן מן הדיונים שקדמו לחקיקת החוק, בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בה נאמר, למשל, על ידי גב' רחל גרשוני , בין היתר, גם כך: "אני חושבת שתכלית החוק הזה הוא להגן על הנפגע ולא להעניש את העבריין. זה לא רק מילים, זה הרעיון" (ראו: דיון הוועדה מתאריך 19.8.2004, עמ' 35). תכלית זו, על שני היבטיה, נגזרת גם מהצורך לשמור על הרמוניה במשפטנו, תוך התחשבות במגמה שהתגבשה אצלנו בעקבות "המהפכה החוקתית" בתחום זכויות הנידונים והמורשעים בהליך הפלילי (עיינו והשוו: בג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (לא פורסם, 8.10.2006); ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2009)). בחינה זו תיעשה על פי מבחני המידתיות המוכרים, במיוחד שקריטריון הפרופורציונאליות שולב כאמור ישירות ב חוק המגבלות , ואולם אני מניח בהקשר זה בצריך עיון שתי סוגיות:

(א)

האם האפשרות הניתנת בידו של נפגע העבירה לדרוש מגבלות היא בגדר אינטרס, או זכות תת-חוקתית, או שמא מגיעה היא אפילו כדי זכות חוקתית, הנגזרת מהזכות לשלמות הגוף (והנפש), או מהזכות לכבוד (לחזור לחיים תקינים, ככל האפשר) – זכויות המעוגנות בסעיפים 2 ו-4 ל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

ואשר עשויות לחייב נוסחאות איזון עם הדגשים שונים. השוו: בג"ץ 114/86 וייל נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(3) 477 (1987). עיינו: ראם שגב , שקלול ערכים ואיזון אינטרסים 91-89 (2008); ברק, מידתיות במשפט , פרק שלישי בעמ' 132-115.

(ב)

בהנחה שמדובר באינטרס של נפגע העבירה, או בזכות תת-חוקתית שלו – מהו היחס הנדרש כאן, אם בכלל, בין מבחן המידתיות השלישי לבין מבחן המידתיות השני. כיום, נערך, כידוע, עיקר האיזון בגדרי מבחן המידתיות השלישי (ראו: ברק, מידתיות במשפט , פרק שנים עשר), אך לאחרונה נשמעה גם הדעה כי יש לתת את הבכורה בעניין זה למבחן המידתיות השני (ראו, לדוגמה: ספיר, מידתיות ופשרה ).

20.

נוכח האמור בפיסקה

19 שלעיל – לאחר שמוכח (בכפוף לנטלים ולמידות, שידונו בפיסקה 22 להלן) בוודאות קרובה הנזק הנפשי המשמעותי שעלול להיגרם לנפגע העבירה מהימצאותו של עבריין המין בקירבתו – יש לבדוק את הפגיעה שתיגרם לעבריין המין בשל הטלת המגבלות. זאת נעשה באמצעות שלושת מבחני העזר של המידתיות:

(א)

מבחן האמצעי המתאים : מבחן עזר זה בוחן למעשה האם הטלת המגבלות עשויה להשיג את מטרתה. המבחן מתמקד בשאלת הקשר הסיבתי שבין הנזק הנפשי הממשי הנוסף שעלול להיגרם לנפגע העבירה לבין הצו מטיל המגבלות. הנה כי כן, אם יימצא, למשל, שהקורבן חווה ממילא תופעות נפשיות קשות מרגע שהוא יודע שעבריין המין נמצא מחוץ לכלא ( בכל מקום ), אזי לכאורה אין טעם בהטלת המגבלות, שהרי אלה לא צפויות "לרפא" את הטראומה. מאידך גיסא, אם חששו של נפגע העבירה הוא מהיתקלות מקרית עם עבריין המין ככל שיימצא בקירבתו – אזי יש טעם בהשתת המגבלות על פי מבחן עזר זה. לחוות דעת המומחה יש, כמובן, חשיבות רבה בסוגיה זו.

(ב)

מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה : בגדרי מבחן עזר זה יש להשוות בין חלופות שונות לצו, שניתן להטיל. החוק מאפשר רמות שונות של הגבלה:

(1) מגבלות על מגורים/מגבלות על מקום עבודה. לדעתי צריך לערוך כאן הבחנה: מגבלה על מגורים היא קשה יותר ממגבלה על מקום עבודה, ומטבע הדברים, מגבלה משולבת (מגורים+מקום עבודה) היא קשה מכל אחת מן המגבלות בנפרד. לדעתי צריך לתת את הדעת, בהקשר זה, בנוסף, לשאלה – האם עבריין המין גר/עבד במקום לפני שהורשע, או שמא הוא מבקש לעבור

עתה למיקום החדש, הקרוב יותר לקורבן ואם כן – מה הסיבה לכך (למשל, קבלה למקום עבודה חדש ).

(2) תקופת הזמן הרלבנטית (עד שלוש שנים, שניתנות להארכה, ראו סעיף 3(ד)(1) לחוק).

(3) קביעת גודל האיזור שעליו יוטל הצו (ראו: סעיף 3(ד)(2) לחוק).

(4) הטלת ערובה כדי להבטיח את קיום המגבלות (ראו: סעיף 6(א) לחוק).

מבחן עזר זה מתמצה, איפוא, בשאלה – מהו הצו המצומצם ביותר שמאפשר את הגשמת המטרה (מניעת הנזק הנפשי הנוסף)? כאן יש לשים לב עוד לכך כי חוק המגבלות (בשונה מ חוק ההגנה ) לא פירט חלופות אחרות ומתונות יותר לאלו שאוזכרו לעיל– למשל: של איסור קשר, וראוי לתקן חוסר זה שבחוק. עיינו: פוגץ', ביום שאחרי (טקסט מול ה"ש 227-226).

(ג)

מבחן המידתיות במובן הצר : זהו מבחן עזר "ערכי", אשר בוחן האם המטרה של מניעת הנזק הנפשי הנוסף לנפגע העבירה היא באמת חשובה דיה כדי להצדיק את הפגיעה בזכויות עבריין המין, אף בצורה המצומצמת ביותר שלהן במשמעות המבחן השני. מבחן זה קשור קשר הדוק לסמכות שבשיקול דעת, אשר מוענקת ל בית המשפט , ככזה, בגדרי חוק המגבלות – להשית את המגבלות (ראו, למשל, לשון רשאי שבסעיף 3(א) לחוק).

הנה כי כן, עלינו לצאת מנקודת מוצא כי המחוקק בהחלט התכוון שתותר פגיעה מסוימת בזכויותיו של עבריין המין, על מנת להקל על הקורבן; מכאן שכל עוד הפגיעה איננה "עולה על הנדרש", הרי שיש לאפשר אותה. קרי, טענה של פגיעה בנוחיות חייו של עבריין המין, או אפילו פגיעה לא מכבידה מדי בקניינו, בחופש העיסוק, או בחופש התנועה שלו, או בזכותו לחיי משפחה (עיינו והשוו: בג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' שר הפנים , עמ' 141, 178, 241, 265-260 (טרם פורסם, 14.5.2006)), לא יהוו, לשיטתי, הגנה מוחלטת מפני הפעלת חוק המגבלות כנגד עבריין המין. עם זאת במסגרת הבדיקה על בית המשפט לוודא כי המגבלה המבוקשת נובעת מהנזק הנפשי שעלול להיגרם לנפגע עבירת המין, ולא

מרצון להגן על הציבור בכללותו, שהרי לשם כך נועד חוק ההגנה (עיינו: החלטתי ב-בש"פ 3014/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2008) (להלן: עניין פלוני ); החלטתה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה ב-בש"פ 962/10 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.3.2010); פוגץ', ביום שאחרי , טקסט שמול ה" ש 188), או מניסיון להעניש עונש נוסף את עבריין המין (ראו: ד"ר חגית לרנאו ואיילת עוז "חוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין – מבט ביקורתי", עתיד להתפרסם ב הפרקליט נא(1)).

תשומת לב נוספת יש להפנות גם לעובדה שאין החוק מתייחס, בניגוד לסברתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, למדרגים השונים של עבירות המין, אלא הוא רואה בכל עבירות המין באשר הן (בהתאם להגדרתן בסעיף 2 לחוק) כמצע אפשרי להפעלת החוק, והדגש הוא על הנזק הנפשי שנגרם לנפגע העבירה בעטיין (ולא על סוג העבירה). זוהי "עילת הסף" להשתת המגבלות.

לסיכום עניין זה נזכיר כי בהחלט יתכן ש בית המשפט יחליט, בתום בדיקת המידתיות, על שלושת מרכיביה, כי המגבלה המבוקשת גורפת מדי: במהותה, בהתפרסותה הגיאוגרפית, או מבחינת תחולתה בזמן וכי אין היא נחוצה לשם הגשמת המטרה של מניעת נזק נפשי ממשי נוסף לקורבן עבירת מין. ניתן לחשוב לפיכך על מספר דוגמאות שבהן תישמע טענה לגבי מידתיות, או אי-מידתיות המגבלה המבוקשת, ואולם מאחר שהמציאות עולה בסופו של דבר על כל דמיון – הנני מעדיף להתמקד רק בעובדות המקרה שלפנינו ואינני מוצא לנכון להביא כאן רשימת מקרים אפשריים, שהרי נושא זה כולו הוא תלוי נסיבות , וזוהי, כידוע, אחת מההצדקות למבחני המידתיות ככאלה.

בתום דיון ראשוני זה במהות אמת המידה של הפרופורציונליות והקשרה לענייננו – יש מקום לעסוק אף במספר היבטים דיוניים של חוק המגבלות . בכך נרחיב להלן.

21.

האיזון האמור בין הרצון למנוע נזק ממשי נוסף מקורבן עבירת המין, מחד גיסא, לבין שמירה על זכויותיו של עבריין המין, מאידך גיסא, בא לידי ביטוי ב חוק המגבלות גם במישור הפרוצדוראלי. נפרט:

(א)

בהיבט הראשון הנ"ל אנו מוצאים בחוק מנגנונים שונים שנועדו למנוע אי נעימות ונזק נוסף לקורבן העבירה, ולו בדרך ניהול ההליך. כך למשל:

(1) בדיקה בידי מומחה של נפגע העבירה לצורך מתן חוות דעת – לא תיעשה אלא בהסכמתו של קורבן העבירה (סעיף 5(א) לחוק).

(2) נפגע העבירה עומד בראש רשימת הגורמים שיכולים להגיש בקשה לפי חוק המגבלות (ראו: סעיף 3(ב)(1)(א) לחוק).

(3) נפגע עבירה, או אדם מטעמו, יכול לבקש מ בית המשפט

שלא

לקיים דיון להטלת מגבלות, אף אם בית המשפט התבקש לעשות כן על ידי אחד מן הגורמים האחרים המנויים בסעיף 3(ב)(1) לחוק: היועץ המשפטי לממשלה, או נציגו, תובע משטרתי, או צבאי לפני העניין, או פקיד סעד, כהגדרתו ב חוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958 .

(4) נפגע העבירה שלגביו הוכנה חוות דעת ל פי סעיף 4 לחוק – לא

ייקרא להעיד בקשר אליה. סעיף זה דומה להוראת סעיף 191א(ג) ל חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 וטעמיו דומים לו, שכן המחוקק הכיר בקושי של הנפגע להעיד ולהיחקר נגדית פעם נוספת (לאחר עדותו במהלך המשפט הפלילי, ככל שזו נדרשת) מקום בו גורם אובייקטיבי, שמונה על ידי בית המשפט , העריך כבר את מצבו הנפשי. עיינו: פוגץ', ביום שאחרי , טקסט וה"ש 213. השוו: ע"פ 4634/02 פלוני נ'

מדינת ישראל , פיסקה 5 (לא פורסם, 30.10.2003).

מכאן, שבניגוד לגישתו של בית המשפט המחוזי הנכבד – לא היה מקום ליחס משמעות כלשהי להימנעותה של העוררת מלהעיד בעת הדיון שהתקיים בבקשתה.

(ב)

בהיבט השני הנ"ל, אנו מוצאים בחוק גם מנגנונים שנועדו לשמור על זכותו של עבריין המין, כגון: שקילת עמדתו של עבריין המין בעת החלטה האם למנות מומחה מטעם בית המשפט לצורך הכנת חוות דעת ל פי סעיף 4 לחוק ובעיקר זכותו להישמע ולהשתתף בדיון על הטלת המגבלות (סעיף 3 לחוק) וכן זכותו להיות מיוצג בידי סנגור ממונה, אם אין לא אמצעים לשכור לעצמו סנגור (סעיף 9 לחוק). אמצעים אלה מבטיחים קיום הליך הוגן , דבר שתרם בארצות הברית להכרה בחוקתיות של חוקים מגבילים מסוג זה אלה. עיינו: פוגץ', ביום שאחרי , טקסט בסמוך לה"ש 226-225.

עתה נעבור מסדרי דין – לראיות.

נטלי ההוכחה ומידת ההוכחה הנדרשת

22.

בצד הטיעון והבירור הענייני בתיק זה עלו הן ב בית המשפט המחוזי הנכבד והן בערר שבפני גם שאלות לגבי "אופי" ההליך (פלילי, או אזרחי) ולגבי נטלי

ההוכחה ומידת ההוכחה הנדרשת. לשיטתי, אין צורך לקבוע כאן מסמרות לגבי אופיו הכולל של ההליך, שהוא מיוחד במינו ( sui generis ), ויש בו סממנים שונים מזה ומזה (לביקורת על ההבחנה הכללית בין "פרוצדורה אזרחית" לבין "פרוצדורה פלילית" – ראו: יששכר רוזן-צבי וטליה פישר "מעבר לאזרחי ולפלילי: סדר חדש לסדרי הדין" משפטים

לח(3) 489, 506 (תשס"ט)).

זאת ועוד – אחרת. אחת מאמות המידה המרכזיות, שמכוחן אמור בית המשפט להכריע באם להשית מגבלות על חזרתו של עבריין המין לסביבת נפגע העבירה היא כאמור המידתיות , וזו שאולה, כמובהר לעיל, מהמשפט הציבורי. ענף זה מצדיק החלת כללים נפרדים, כדברי השופט י' זמיר

ב-בג"ץ 6055/95 צמח נ' משרד הביטחון , פ"ד נג(5) 241, 268 (1999):

"ספק בעיני אם ההלכה בעניין נטל ההוכחה, שהורתה ותחולתה בתחום המשפט הפלילי ובתחום המשפט האזרחי חלה, באותה מתכונת גם בתחום המשפט הציבורי".

עיינו גם: ברק, מידתיות במשפט , עמ' 548-547.

הקביעה האמורה מביאה אותנו לשאלת נטלי ההוכחה ו מידת

ההוכחה הנדרשת בענייננו.

כפי שציינתי לעיל, על מבקש המגבלות לטעון ולהוכיח שלנפגע העבירה עלול להיגרם בוודאות קרובה

נזק נפשי של ממש אם עבריין המין יתגורר, או יעבוד בקרבת מקום מגוריו, או מקום עבודתו של נפגע העבירה. יעמוד נפגע העבירה במטלה זו – מוטל עליו עדיין נטל נוסף: להביא ראיות ולהוכיח כי אין אפשרות להגשים את התכלית של מניעת הנזק הנפשי הצפוי לו – בדרך , שלפי טענת עבריין המין, פגיעתה בו (בעבריין המין) תהיה פחותה מזו המבוקשת. השוו: פסק דינו של השופט א' א' לוי

ב-בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי נ' שר האוצר , פ"ד ס(3) 464, 510-508 (2005); בג"ץ 8035/07 אליהו נ' ממשלת ישראל

(לא פורסם, 21.5.2008); בג"ץ 124/09 דוויאת נ' שר הביטחון

(לא פורסם, 18.3.2009); עיינו גם: ברק, מידתיות במשפט , 537-530.

מידת ההוכחה הנדרשת פה היא, לגישתי, ברמה של מאזן הסתברויות וזאת ניתן להסיק גם מן הפסיקה המקבילה בנושא בארצות הברית. ראו: Doe v. City of Lafayette , 377 F .3d 757, 766 n.8 (7th Cir. 2004)

וכן עניין

Miller . למען ההגינות ושלמות התמונה אציין עם זאת כי בבריטניה נדרש לענייננו נטל שכנוע מוגבר מזה המקובל במשפט האזרחי. עיינו: R . v. Halloren, [2004] EWCA Crim 233; R v. D [2005] EWCA Crim. 3660 .

היחס בין חוק ההגנה לבין חוק המגבלות

23.

האמור לעיל מביא אותנו לסוגייה האחרונה שהתעוררה במישור העקרוני במכלול שבפנינו, ובאה לידי ליבון נוסף לאחר התייצבות היועץ המשפטי לממשלה באמצעות הפרקליטות – בעקבות החלטתי בהקשר זה. כמפורט לעיל, נציגת היועץ המשפטי לממשלה ביקשה בעת הדיון בערר כי תבוטל קביעתו של בית המשפט

הנכבד קמא, שהגיע למסקנה כי אין הצדקה עניינית להפריד בין הליכים המתנהלים על פי חוק המגבלות

לבין הליכים המתנהלים לפי חוק ההגנה ולפיכך ניתן גם להעביר לידי קורבן עבירת המין העתק מהערכת המסוכנות שנערכת לעבריין המין בהתאם ל חוק ההגנה .

24.

את עמדתי הראשונית בהקשר ל חוק ההגנה כבר הבעתי בהחלטתי ב עניין פלוני , שם אמרתי, בין השאר, כך:

"מטרת חוק ההגנה החדש הינה להגן על כלל הציבור מפני פגיעה חוזרת של עבריין המין (ראו: סעיף 1 לחוק; דברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח 3180, 923-922). על כן, נערכת לעבריין המין מבעוד מועד הערכת מסוכנות, במטרה לבחון מהו הסיכון שיישקף ממנו לחברה לאחר שחרורו ממאסר. בפני בית המשפט ניצבת הערכת המסוכנות, והיא צריכה להוות את הבסיס לכל החלטה לגבי צו הפיקוח...

יוער, כי בניגוד לחוק חזרת עבריין מין לסביבת נפגע העבירה – אין הכרח על פי חוק ההגנה לבחון את מצבו של הקורבן ביחס לעבריין המין, שכן מטרת החוק אינה להגן על הקורבן הספציפי, אלא על הציבור בכללותו. מובן, עם זאת, שככל שהמגבלה הנדרשת בצו הפיקוח על פי חוק ההגנה היא מגבלה הנוגעת ליחסי עבריין המין עם הקורבן, הרי שאז יש לבחון גם סוגיה זו".

במילים אחרות, וכפי שנאמר כבר לעיל, לשיטתי קיים שוני בין

חוק ההגנה לבין חוק המגבלות , גם ברמה העיונית-תכליתית וגם ברמה המעשית. ברמה התיאורטית, החוקים מבקשים להגן על גורמים שונים – חוק ההגנה על הציבור הרחב מפני עבריין המין המסוכן, ו חוק המגבלות על קורבנו הספציפי של עבריין המין, ללא קשר לרמת מסוכנותו של עבריין המין. הנה כי כן, אף אם עבריין המין איננו עוד מסוכן, או שמסוכנותו נמוכה מאוד, ניתן עדיין להשית עליו מגבלות מכוח חוק המגבלות , על מנת למנוע נזק נפשי ממשי נוסף מנפגע העבירה. עיינו: פוגץ', ביום שאחרי , טקסט מול ה"ש 185 ומול ה"ש 227.

ברמה הקונקרטית-מעשית, במסגרת חוק ההגנה נערכת לעבריין המין הערכת מסוכנות מפורטת, שמטרתה לבחון מהי רמת המסוכנות הנשקפת מן העבריין לקראת חזרתו לחברה. הערכת מסוכנות זו היא פולשנית ביותר והיא כוללת פרטים רבים ואישיים לגבי: עבריין המין, ניסיונו המיני, משפחתו וסביבתו הקרובה. הערכת מסוכנות זו מחייבת בבסיסה שיתוף פעולה מצד עבריין המין, שכן היא כוללת, בין השאר: עיון בהיסטוריה הרפואית והעונשית שלו, ורכיב של שיחה נוקבת עימו ועם הקרובים לו. הערכת מסוכנות זו, הדומה לעתים במהותה לחוות דעת פסיכיאטרית, הינה קריטית לשם הגשמת תכליתו של חוק ההגנה ולפיכך צודקת המדינה בחששה כי העברת חוות דעת זו לצד ג', אפילו שמדובר בקורבן עבירת המין, עלולה לפגוע בערך הציבורי החשוב שבבסיס חוק ההגנה , לא כל שכן בפרטיותו של עבריין המין. הדבר אף עולה מהוראת סעיף 6 ל חוק ההגנה , המפרט את הגופים הרשאים להיעזר בהערכת המסוכנות ואת התנאים והמגבלות שבהם תימסר הערכת המסוכנות לידי עבריין המין, או סנגורו. מכלל הן האמור שם נראה לי שיש להסיק איסור לגבי כל גורם, או אדם אחר, שאיננו נזכר בהוראה האמורה, לרבות נפגע העבירה – לקבל את הערכת המסוכנות (ראו בהקשר זה במיוחד האמור בסעיף 6(ד)(2) לחוק). הדבר אף מתבקש חוקתית מכוח הוראת סעיף 7(א) ו-7(ד) ל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו .

זאת ועוד – למעשה אין כל צורך בהערכת המסוכנות במסגרת בקשה לצו לפי חוק המגבלות , שכן כאמור לעיל, הבחינה לצורך חוק זה מתמקדת במצבו הנפשי של קורבן עבירת המין, ולא במסוכנות הנשקפת מן העבריין. מכאן, שככלל גם אין לאחד את ההליכים הנפתחים מכוח שני החוקים הנ"ל ואולם ראוי ש בית המשפט הדן בכל תיק לפי אחד משני המסלולים יקבל דיווח על קיומו של התיק המקביל ועל התוצאה בו. דבר זה ימנע כפילויות, או סתירות מיותרות ולעתים הוא עשוי אף לאפשר פתרון (כגון: איסור יצירת קשר עם נפגע העבירה), שניתן להורות עליו בגדר חוק ההגנה , אך לא בגדר חוק המגבלות

בנוסחו הנוכחי. עיינו: פוגץ', ביום שאחרי , בטקסט שמול ה" ש 199. לכלל הנ"ל יתכנו חריגים מצומצמים ביותר, שאין מקום לפרטם כאן (ואף בהם לא ראוי לחשוף את הערכת המסוכנות בפני נפגע העבירה). השוו: ב"ש (מח'-ת"א) 91076/08 ג'אמל נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 31.8.2008), מפי כב' השופטת מ' דיסקין (להלן: עניין ג'אמל )).

משעמדנו על ההיבטים העקרוניים שבמכלול, נעבור עתה לבחון את החלטת בית המשפט

הנכבד קמא ואת ההשגות שהועלו בערר באופן פרטני.

מן הכלל אל הפרט

25.

נוכח כל השיקולים שנסקרו לעיל – אין לשיטתי מנוס מקבלה חלקית של הערר, הכל כמבואר בהמשך.

26.

חוות דעתה של ד"ר גלילי בעניינה של העוררת היתה ברורה למדי: העוררת מתמודדת עם חוויות פוסט-טראומטיות, זכרונות חודרניים בעירנות ובשינה, והיא חוששת מאוד מחזרתו של המשיב לסביבתה וחרדה שיפגע בה, או בבני משפחתה. מסקנתה של המומחית שמונתה על ידי בית המשפט

היתה כי מפגש יומיומי של העוררת עם המשיב עלול להחמיר את מצבה הנפשי של העוררת (שלא היה פשוט גם קודם לשחרורו של המשיב ממאסרו) ולהקשות על שיקומה. נוכח מסקנה זו, ד"ר גלילי המליצה שלא לאפשר למשיב להתגורר בשכנות לעוררת.

בית המשפט המחוזי הנכבד לא קיבל המלצה זו של ד"ר גלילי והסתפק בהגבלת כניסתו של המשיב לחדר המדרגות של פתח אגף הבית שבו נמצאת דירת העוררת. כן הוא חזר למעשה על איסור יצירת הקשר, שהושת על המשיב מכוח חוק ההגנה . בהנמקתו בית המשפט הנכבד קמא ציין כי אכן קיים אצל העוררת נזק נפשי, אך, לגישתו, נזק זה נגרם מהשלכות המעשים שבוצעו בהסכמה בין הצדדים ומהפסקתם – ולא כתוצאה מהמעשים הפליליים שבהם הורשע המשיב. מסקנה זו הוסקה מעדות המשיב ומסירובה של העוררת להעיד.

לשיטתי, בית המשפט המחוזי הנכבד לקה כאן – בכל הכבוד – פעמיים:

(א)

בהידרשו לסוגיית " הקשר הסיבתי ", מעבר

להנחה הסטאטוטורית הקבועה בהקשר זה בחוק, כמבואר בפיסקה 19 שלעיל, ומעבר

למסקנותיה המקצועיות של ד"ר גלילי.

(ב)

ביחסו משמעות להימנעותה של העוררת מלהעיד – דבר העומד בניגוד להוראות סעיף 4(ב)(2) לחוק, הקובע המפורשות כי: "נפגע העבירה שלגביו הוכנה חוות דעת לפי סעיף זה – לא ייקרא להעיד בקשר אליה" (ההדגשה שלי – ח"מ ).

עם זאת, בשלב זה של ההליכים התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי הנכבד ניתנת להצדקה, בתיקונים מסוימים, המפורטים בפיסקה 27 שלהלן – זאת מכוח עיקרון המידתיות . נבהיר:

(א)

איסור הכניסה לחדר המדרגות של פתח אגף ביתה של העוררת הוא ההגבלה המינימאלית המבטיחה אי היתקלות בין המשיב לבין העוררת. ניתן "למקם" מגבלה זו בגדר מבחן העזר השני, או השלישי – לדרישת הפרופורציונאליות. ד"ר גלילי עצמה ביקשה בהמלצותיה להביא לתוצאה של שלילת מפגש יומיומי בין העוררת לבין המשיב ומהדיונים שהתקיימו בפני למדתי לדעת שהמשיב שמר עד כה על המגבלה האמורה שהושתה עליו, ובפועל מפגש יומיומי כזה

– אכן נמנע. לפיכך, מבלי שיחול שינוי מהותי בנסיבות (עניין אפשרי, עליו אעמוד בפיסקה 27 שלהלן) – אין מקום, בשלב זה, להרחבה של המגבלה הנ"ל שהושתה על המשיב.

בהערת אגב אציין פה שהמשיב אף עמד במגבלות איסור הקשר שהושת עליו (שהמקור המשפטי להטלתו מצוי, כאמור, ב חוק ההגנה ). הוא אף לא ערער על הצו שהוצא כנגדו בהקשר זה ולכן גם דינו של איסור זה – להישאר בעינו במלוא תוקפו.

(ב)

הקשיים הכלכליים בהם נתונים שני הצדדים – אינם מאפשרים, בשלב זה, הפרדת מגורים נרחבת יותר. זה המקום להעיר כי ראוי שהרשות המחוקקת והרשות המבצעת יתנו דעתם להקצאת משאבים שתניח תשתית לשם בחינת חלופות של הפרדה משמעותית יותר, ככל שזו נדרשת, לדעת בית המשפט , על פי החוק, או להקלת ביצועה של הרחקה מעין זו. ראו: פוגץ', ביום שאחרי , טקסט בסמוך לה"ש 229-228. השוו: ב"ש (ת"א) 94506/06 פלונית נ' אלמוני , החלטת כב' השופטת ש' ברוש בהסכמת כב' השופטים: ש' טימן ו- ת' שפירא (טרם פורסם, 7.6.2007); באשר לדילמה הכרוכה בסיטואציות מעין אלו – את מי להעדיף במימוש

ההגבלה – עיינו בהחלטתי ב-בש"פ 3782/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פיסקאות 12 ו-13 (טרם פורסם, 6.7.2008)).

27.

התיקונים הנדרשים בהחלטה, נשוא הערר – לעת הזו – הם שניים:

(א)

ראוי לקבוע כי על המשיב ייאסר לעבוד במקום עבודה כלשהו המצוי ברדיוס הנופל מ-ק"מ אחד ממקום מגוריה של העוררת. מגבלה זו מכבידה פחות מהטלת חיוב לשינוי מקום המגורים של המשיב (מגבלה הפוגעת בקניין ובזכות לחיי משפחה) והיא מוצדקת, בנסיבות העניין, כאשר עבודתו של המשיב היא ממילא מזדמנת ולא הובאו בפני ראיות מטעמו שהיא עונה לדרישת ה חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים, התשס"א-2001 (להלן: חוק מניעת העסקה ). עיינו: פוגץ', ביום שאחרי , פרק ד'. יתר על כן אם מקום עבודתו של המשיב יהיה ברדיוס העולה על ק"מ אחד ממקום מגוריה של העוררת, כי אז יצומצמו (בנוסף למגבלות שהושתו) – האפשרויות-שבכוח להיתקלות בין העוררת לבין המשיב. לכן מגבלה נוספת זו באה, מהטעמים שנסקרו לעיל, בגדר דרישת המידתיות.

(ב)

יש להצהיר כי בידי העוררת קיימת הזכות לפנות ל בית המשפט המחוזי

הנכבד בבקשה לעיון חוזר בהחלטה שלא להטיל מגבלות נוספות על המשיב (במקרה זה על מגורי המשיב), אם יתגלו עובדות חדשות, או ישתנו הנסיבות. זכות זו מעוגנת בסעיף 7(ב) ל חוק המגבלות וראיתי לנכון להדגישה ולהכלילה בהחלטה שבערר למקרה שתחול, חס וחלילה, הרעה במצבה של העוררת, או שהמשיב לא יעמוד באיזו מן המגבלות שהושתו עליו, או שיתגלו עובדות חדשות, או שישתנו הנסיבות בדרך אחרת כלשהי (השוו ודייקו: עניין ג'אמל ). תשומת לב הצדדים שבמקרה כזה יהיה עליהם לבסס בצורה יסודית יותר ממה שעשו עד כה את מה שייטען על ידם – עובדתית ומקצועית (בין השאר בעזרת חוות דעת) – זאת בהסתמך, בין היתר, גם על ההנחיות שפורטו בהחלטתי זו.

28.

העולה מכל המקובץ הוא שהערר מתקבל, איפוא, חלקית ובמסגרת זו המשיב נדרש:

(א)

לא להיכנס לחדר המדרגות של אגף הבית שבו נמצאת דירת העוררת.

(ב)

לא לעבוד במקום עבודה כלשהו הנמצא ברדיוס הנופל מ-ק"מ אחד ממקום מגוריה של העוררת.

(ג)

לשמור על איסור קשר מוחלט עם העוררת, כפי שהושת עליו בהחלטות בית המשפט המחוזי הנכבד הנזכרות בפיסקה 6(א) ו-10 שלעיל (עליהן לא ערער) ובמסגרת זו להקפיד גם על המגבלות שהוטלו עליו מכוח חוק ההגנה ועל הוראות חוק מניעת העסקה .

29.

תוקף ההגבלות הנ"ל הוא לשלוש שנים, שיימנו החל מתאריך 9.7.2009 ואולם לעוררת שמורה הזכות לבקש חידושן, במידת הצורך, מכוח סעיף 3(ד) ו-7 ל חוק המגבלות .