בש"פ 3014/08פלוני נ. מדינת ישראל

1.

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה ( כב' השופט ר' שפירא ) מתאריך 9.3.08, בגדרה הוחלט על מתן צו פיקוח לעורר על פי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו – 2006 (להלן – חוק ההגנה ). הערר מכוון כנגד אותו רכיב של הצו שבמסגרתו נאסר על העורר להתגורר בבית משפחתו בצפון הארץ במשך שנה ממועד שחרורו (25.3.08).

הרקע

2.

העורר הורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות מין באחיו. בעת ביצוע העבירות היה העורר כבן שמונה עשרה ואחיו כבן חמש עשרה. העבירות בוצעו בבית המשפחה, כאשר העורר ואחיו היו לבדם בבית. בעקבות הרשעתו, נגזר על העורר עונש של שמונה שנות מאסר, מהן חמש שנים וחצי לריצוי בפועל. ערעור שהגיש לבית משפט זה וכוון כנגד חומרת העונש נדחה (ע"פ 820/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.8.03)).

3.

לקראת סיום מאסרו של העורר התבצעה הערכת מסוכנותו של העורר כנדרש על פי סעיף 6 לחוק ההגנה. נמצא כי רמת מסוכנותו של העורר היא בינונית, ובעקבות זאת ביקשה המדינה כי יינתן צו פיקוח ומעקב לגבי העורר למשך ארבע שנים ממועד שחרורו, במסגרתו ייקבעו התנאים הבאים:

(א)

שיתוף פעולה עם המפקח, חובת קיום מפגשים עם קצין הפיקוח, במועדים ובתדירות שייקבע קצין הפיקוח מעת לעת.

(ב)

הגבלה ביצירת קשר עם קורבן העבירה ואחיו הקטינים, אלא אם כן נוכח במקום בגיר נוסף.

(ג)

הגבלה על מקום מגוריו באופן האוסר עליו מגורים בבית המשפחה, מאחר ומשפחתו אינה משתפת פעולה עם גורמי הטיפול ובביתם מתגורר בן קטין, שעלול להיפגע על ידי המשיב.

(ד)

קבלת אישור קצין הפיקוח למקום עבודה, בין בתמורה ובין בהתנדבות – על מנת לוודא העדר קשר בינו לבין קטינים במקום העבודה וכן שלילת סכנה לקורבנות פוטנציאליים במקום העבודה.

4.

במסגרת הדיון שקיים בית המשפט הנכבד קמא בבקשת המדינה, הסכים העורר למגבלות האמורות בסעיפים (א), (ב) ו-(ד), אף כי סבר כי מדובר בתקופת פיקוח ארוכה מדי. בעניין זה קבע בית המשפט הנכבד קמא כי תקופת ההגבלה של 4 שנים היא ראויה – ועל כך אין ערר בפני.

בנוסף קבע בית המשפט הנכבד קמא כי יש לקבוע על העורר את המגבלה המפורטת בסעיף (ג), הנוגעת למקום מגוריו, אך להגבילה לתקופה קצרה יותר – למשך שנה אחת (במקום ארבע שנים, כפי שנתבקש על ידי המדינה). בית המשפט הנכבד קמא נימק את החלטתו בכך שהקורבן – אחיו של העורר – לא נמצא בבית הוריו בימות השבוע, אלא רק בסופי השבוע, וזאת נוכח לימודיו בעיר מרוחקת יותר. כמו כן ציין בית המשפט הנכבד קמא את העובדה שאביו של העורר הינו גמלאי של משטרת ישראל, אשר מאז ביצוע העבירות ועד היום יצא לגמלאות וכעת נמצא בבית באופן קבוע ולנוכחותו יש משקל של פיקוח שאין להתעלם ממנו. בית המשפט ציין כי חוק ההגנה מאפשר לקצין הפיקוח לשוב ולבקש את הארכת צו הפיקוח ככל שיש בכך צורך ועל כן אין מקום ליתן צו לתקופה כה ארוכה כבר בשלב זה. בית המשפט הדגיש כי בקיצור תקופת ההגבלה יש כדי לאזן את הסיכון הנשקף מן העורר כלפי קטינים וכלפי אחיו, בדרך של קביעת מגבלה מידתית, וכי בתקופה שבה יורחק העורר מבית הוריו ניתן וראוי לבחון את התנהגותו ואת האפשרות לחזרתו למגורים בבית הוריו. כנגד רכיב זה של החלטת בית המשפט הנכבד קמא מכוון הערר שלפני.

5.

לטענת העורר, הרחקתו מבית הוריו פוגעת בחופש התנועה שלו ובחירותו באופן העולה על הנדרש והיא הפכה אותו בפועל לחסר בית הנאלץ ללון בפרדסים ובצידי הדרך. בא כוחו של העורר מדגיש כי העורר החל לרצות את עונשו בגיל 18 ולא הספיק להתבסס כלכלית בצורה שתאפשר לו כעת לעמוד ברשות עצמו. לטענתו, כל עוד חוק ההגנה אינו מציע אלטרנטיבה למי שהורחק מבית מגוריו – הן מבחינת מקום מגורים חלופי והן מבחינת מימון שכר דירה או השתתפות במימון שכזה, לא ניתן ליישם דרישה זו. בהקשר זה מפנה בא כוחו של העורר לפסיקה דומה שניתנה

בהקשר לחוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"ה- 2004 (להלן – חוק חזרת עבריין מין לסביבת נפגע העבירה ). מבחינה דיונית טען בא כוחו של העורר כי בית המשפט הנכבד קמא שגה בכך שלא נתן לו לחקור את עורך חוות הדעת בעניין המסוכנות הנשקפת מן העורר.

6.

לטענת המדינה, הרחקתו של העורר מבית הוריו הכרחית נוכח העובדה שעדיין מתגורר בבית קטין. בא כוח המדינה ציין עוד כי בניגוד לאמור על ידי בא כוחו של העורר, העורר עצמו מסר בשיחה עם קצין הפיקוח שלו כי הוא מתגורר בימים אלה בבית סבתו מצד אמו. עוד הדגיש בא כוח המדינה כי העורר סירב לקבל טיפול במהלך מאסרו ולכן ריצה את מלוא מאסרו וגם לא שוחרר בשחרור מוקדם. לשיטת המדינה, העורר עדיין לא מכיר בבעייתיות שבמעשים שביצע באחיו ועל כן לא ניתן לאפשר את חזרתו לבית. כן ציין בא כוחה של המדינה כי אף הורי העורר והקורבן אינם מכירים בחומרת המעשים שביצע העורר, וכל הנסיבות הללו מלמדות כי הרחקתו מן הבית לתקופה של שנה הינה הכרחית ומידתית. לגבי טענותיו בנוגע להיעדר חלופה למגורים או סיוע מטעם המדינה, הסביר בא כוחה של המדינה כי קיימות אפשרויות לסיוע לאסיר משוחרר, הן ברשות לשיקום האסיר והן ברשויות הרווחה המקומיות, והלין על כי העורר כלל לא פנה לאחד מן הגופים שיכולים לסייע לו בטרם הגיש את הערר לבית המשפט.

7.

לאחר הדיון שהתקיים בפני התבקש העורר לבדוק את כל החלופות האפשריות לקיום צו מעקב בהכוונת הרשות לשיקום האסיר, רשויות הרווחה בכפרו, או בסיוע קרובי משפחתו. בא כוחו של העורר עדכן כי פנה הן לרשות לשיקום האסיר והן לרשות הרווחה המקומית ואולם מאמציו להסדיר מדור לעורר עלו בתוהו. על כן ביקש כי תינתן החלטה בערר, וכך אעשה.

חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין

8.

חוק ההגנה הינו חוק צעיר יחסית, אשר נכנס לתוקפו בתאריך 1.10.2006. מטרתו, כאמור בסעיף 1 לו, היא "להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין, באמצעות הערכות מסוכנות בשלבים השונים של ההליך המשפטי ותכנית מעקב ופיקוח". על פי הקבוע בסעיף 12 לחוק ההגנה, רשאי בית המשפט – לאחר שקיבל הערכת מסוכנות – להוציא לגבי עבריין מין צו פיקוח ומעקב (לעיל ולהלן – צו פיקוח ) לתקופה שייקבע (שלא תעלה על חמש שנים), במידה וסבר שרמת הסיכון שעבריין המין יבצע עבירת מין נוספת איננה נמוכה. צו כאמור יוצא רק לאחר שקיים בית המשפט דיון לאחר קבלת המלצת יחידת הפיקוח והערכת המסוכנות.

9.

סעיף 13(ב) לחוק ההגנה מפרט מגבלות שונות, אותן רשאי בית המשפט לקבוע בצו הפיקוח, ובהן: מגבלה על צריכת משקאות משכרים, או שימוש בסמים מסוכנים; מגבלה על החזקת חומר או כל דבר שנועד לעורר מינית; מגבלה על הימצאות בסביבת מקומות מסוימים; מגבלה על קיום קשר עם עברייני מין; וכן מגבלה לעניין מקום מגורים או עבודה

(הקבועה בסעיף 13(ב)(11) לחוק).

סעיף 23 לחוק ההגנה קובע כי על החלטה ליתן צו כאמור יכול עבריין המין, או נציג היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית המשפט שהוציא את צו הפיקוח בבקשה לעיון חוזר, או להגיש ערר לבית משפט של ערעור. בית משפט זה פסק כי ערר שיוגש לפי סעיף 23 לחוק ההגנה ידון בפני דן יחיד, גם אם נדון בבית המשפט קמא בפני הרכב תלתא. במקרים מסוימים ונדירים ידון בית משפט זה בערר לפי סעיף 23 בהרכב תלתא, ומקרים אלה ייקבעו בהתאם לשיקולים המקובלים לקביעת הרכב שלושה במקום דן יחיד (בש"פ 5668/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.2007) (להלן – עניין פלוני )).

10.

לא למיותר לציין כאן כי נוכח חדשנותו של חוק ההגנה במחוזותינו, הוא טרם פורש ופותח די הצורך בפסיקה, ועל כן אנו צועדים כאן עדיין בשדה לא חרוש. עלינו לבחון איפוא כעת, מהם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בטרם יתן צו פיקוח בכלל, וצו המטיל מגבלות על מקום מגורים בפרט?

כאמור לעיל, מטרת חוק ההגנה החדש הינה להגן על כלל הציבור מפני פגיעה חוזרת של עבריין המין (ראו: סעיף 1 לחוק; דברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח 3180, 923-922). על כן, נערכת לעבריין המין מבעוד מועד הערכת מסוכנות, במטרה לבחון מהו הסיכון שיישקף ממנו לחברה לאחר שחרורו ממאסר. בפני בית המשפט ניצבת הערכת המסוכנות, והיא צריכה להוות את הבסיס לכל החלטה לגבי צו הפיקוח. במה דברים אמורים? על בית המשפט לבחון את עניינו הפרטני של עבריין המין, כפי שהוא משתקף מהערכת המסוכנות שבוצעה לו – נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה, התנהגותו של עבריין המין במאסרו, הכרתו במעשים שביצע ונכונותו לקבל טיפול במידה והגורמים המוסמכים סברו כי יש מקום לטיפול, הערכת גורמי הטיפול לגבי המסוכנות הקונקרטית הנשקפת ממנו, ועוד גורמים נוספים המשתנים ממקרה למקרה. לאור נתונים אלה יש לשקול את הבקשה למתן צו פיקוח. יוער, כי בניגוד לחוק חזרת עבריין מין לסביבת נפגע העבירה – אין הכרח על פי חוק ההגנה לבחון את מצבו של הקורבן ביחס לעבריין המין, שכן מטרת החוק אינה להגן על הקורבן הספציפי, אלא על הציבור בכללותו. מובן, עם זאת, שככל שהמגבלה הנדרשת בצו הפיקוח על פי חוק ההגנה היא מגבלה הנוגעת ליחסי עבריין המין עם הקורבן, הרי שאז יש לבחון גם סוגיה זו.

ההגנה על הציבור נעשית באמצעות צו הפיקוח, שמכוחו נערכות עם עבריין המין פגישות תקופתיות ונמסרים דיווחים מטעמו לקצין הפיקוח (ראו: סעיף 13(א) לחוק ההגנה וכן בש"פ 2686/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 13.6.2007)). הטלת המגבלות בדרך של צו פיקוח היא שמאפשרת את היכולת לנהל הליך בקרה על עבריין המין ובכך להגן על הציבור.

לצד שיקולים אלה, המשקפים את תכלית ההגנה על הציבור, על בית המשפט להביא בחשבון גם שיקולים הנוגעים לזכויות עבריין המין (ראו: עניין פלוני הנ"ל, בסעיף ז' לפסק הדין; סעיף 3 לדברי ההסבר להצעת החוק, ה"ח 3180, 923). נדבך זכויותיו של עבריין המין, שלגביו מתבקש צו פיקוח בא לידי ביטוי בחוק ההגנה עצמו, בכמה נקודות: לעבריין המין זכות לקבל העתק מהערכת המסוכנות שנערכה לגביו ולטעון לגביה. במידה והחליט בית המשפט שלא ליתן לעבריין המין העתק של הערכת המסוכנות מחשש לפגיעה של ממש בשלומו של אדם או בביטחונו, עליו למסור לעבריין המין תמצית מן המידע האמור. כמו כן, בעת הליך זה של העברת העתק מהערכת המסוכנות, על בית המשפט למנות לעבריין המין סנגור (ראו סעיף 6(ב), (ג) ו-(ד) לחוק). כמו כן, מובן שככל חוק, על בית המשפט לפרשו בשים לב להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולזכויות שנקבעו בו, ובהקשר זה – בשים לב לכך שהפגיעה בזכויות המוגנות בחוק היסוד האמור לא תהיה במידה העולה על הנדרש, ותעמוד בתנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק היסוד.

11.

מהם השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו ליתן צו פיקוח בהתאם לסעיף 13(ב)(11) לחוק ההגבלה, ובו מגבלה לעניין מגורים? כאמור בסעיף 13(ב) לחוק ההגבלה, בית המשפט רשאי להטיל מגבלות מסוג זה במידה וסבר כי קיים קשר בין המגבלה הנדרשת ובין הסיכון הנשקף מעבריין המין לבצע עבירת מין נוספת. כלומר על בית המשפט לבחון את רמת הסיכון הכללית הנשקפת מן העבריין בבואו ליתן צו פיקוח, ובטרם יטיל מגבלות פרטניות על עבריין המין, עליו לבחון קיומו של סיכון ספציפי הנשקף מן העבריין בהקשר המגבלה המבוקשת. שיקולים פרטניים שנראה כי ראוי לשקול בהקשר למגבלה על מגורים הם מידת הסיכון הנשקפת מעבריין המין במידה ויתגורר במקום שבו מבקשים לאסור עליו להתגורר, ומידת הכוללניות של המגבלה. כך למשל, האם המגבלה נועדה למעשה להרחיק את עבריין המין מהציבור בכללותו ו"להגלותו" מן החברה, או שמא יש סיכון מסוים ומוגדר שהמדינה מבקשת לאיין בהטילה מגבלה שכזו.

בהערת אגב אציין כי במשפט האמריקאי ניתן למצוא התייחסויות רבות לסוגיית הרחקת עברייני מין ממקומות מגורים מסוימים, אמנם בהקשר הכוללני יותר של הרחקת עברייני מין ובעיקר פדופילים ממוקדי חיכוך עם ילדים וילדות (בישראל יש לכך ביטוי מסוים בחוק חזרת עבריין מין לסביבת נפגע העבירה , ולאו דווקא בחוק ההגנה שלפנינו). סוגיה זו רחבה ביותר ואינה משיקה ישירות לשאלה הקונקרטית שלפנינו ועל כן אסתפק בכך שאומר כי גם בארצות הברית הנושא עודנו שנוי במחלוקת. עם זאת, לפחות ב-21 מדינות בארצות הברית קיימים חוקים המגבילים את אזורי המגורים של עברייני מין בקהילה ומרחיקים אותם מאזורים שבהם מצויים ילדים לרוב. אחת הביקורות הקשות בארצות הברית על חוקים אלה הינה שהם מאלצים את עברייני המין לעבור לאיזורים כפריים ונידחים ולעיתים גורמים לעברייני המין להפוך לחסרי דיור, זאת, בין השאר, מבלי להתייחס למסוכנותם הספציפית (עיינו למשל: Corey Rayburn Yung “Banishment by a Thousand Laws: Residency Restrictions on Sex Offenders” 85 Washington L. Rev 101; “No Easy Answers”, Human Rights Watch 102-20 , ניתן לצפייה באתר: http://www.hrw.org/reports/2007/us0907 ). אולם כאמור, ביקורת זו אינה בהכרח רלוונטית בעניינו נוכח העובדה שחוק ההגנה אצלנו דורש בפירוש כי תתקיים מסוכנות שאיננה נמוכה בעבריין המין ורק מכח מסוכנות שכזו ניתן יהיה להטיל עליו מגבלות כלשהן (דהיינו שהחוק והמעשה השלטוני נועדים כאן לתכלית ראויה).

לאחר סקירת הדין והשיקולים הראויים בעת הכרעה על פי חוק ההגנה – נעבור לבחון את עניינו הקונקרטי של העורר.

מן הכלל אל הפרט

12.

הערר שלפני עוסק במגבלה שהוטלה על העורר מכוח צו הפיקוח, בגדרה נאסר על העורר לשוב להתגורר בבית הוריו, שם בוצעו עבירות המין שבגינן הורשע וריצה את מאסרו. בבית ההורים מתגורר עדיין אחיו הצעיר של העורר – בן כ-10 שנים – וכן מתגורר הקורבן, שהוא כיום בגיר, הסובל מבעיות ראיה קשות. יש לציין עם זאת כי הקורבן מתגורר למעשה במהלך השבוע מחוץ לבית הוריו, נוכח לימודיו בעיר מרוחקת יותר, והוא חוזר לביתו בסופי שבוע בלבד. כמו כן, מהערכת המסוכנות עולה – מבלי לפרט מעבר לנדרש על מנת לשמור על פרטיותה של משפחת העורר – כי משפחתו של העורר אינה משתפת פעולה עם רשויות הרווחה המקומיות ואינה רואה בעייתיות כלשהי בחזרתו של העורר לבית שבו מתגוררים עדיין אחיו הצעירים. עוד יש לציין כי במהלך מאסרו של העורר הוא לא עבר כל טיפול ייעודי לעברייני מין, וזאת בשל סירובו העקבי לכך. כמו כן, הוא ביצע בכלא עבירת משמעת, כשברשותו נמצא סרט פורנוגרפי. יחידת הפיקוח המליצה על הטלת המגבלה בדבר איסור מגורים בבית המשפחה לתקופה של ארבע שנים, וזאת נוכח "חוסר התובנה למהות וחומרת מעשיו, התכחשות למצבי סיכון עתידיים, היעדר טיפול ייעודי, אי בהירות לגבי המניע לביצוע העבירה והכחשה של הוריו למסוכנותו המינית" ובית המשפט צמצם אותה והעמיד אותה על שנה בלבד.

13.

בנסיבות העניין, אינני יכול לקבל את טענת העורר לפיה הטלת המגבלה כאמור הינה בלתי מידתית ופוגעת במידה העולה על הנדרש בזכויותיו הבסיסיות. בית המשפט הנכבד קמא איזן, לשיטתי, כראוי בין האינטרס להגן על הציבור בכללותו וכן על קורבנות עתידיים פוטנציאליים מחד גיסא, ובין זכותו של העורר למגורים ראויים, מאידך גיסא, בכך שהגביל את צו הפיקוח בהקשר למגבלת המגורים לתקופה של שנה. במהלך תקופה זו אמור העורר ממילא להיות תחת פיקוח ובבחינת הליך השתלבותו המחודשת בקהילה, ובתום תקופה של שנה ניתן יהיה לאמוד טוב יותר את מידת הסיכון הנשקפת ממנו. ככל שמידת הסיכון תישאר בינונית או למעלה מכך, ממילא יוכל קצין הפיקוח לעתור להארכת צו הפיקוח. ככל שלא כך יקרה – הרי שצו הפיקוח, ברכיב זה שלו, יפקע, והעורר יוכל לחזור לגור היכן שירצה ואף לביתו. בכל מקרה, הנתון החשוב, לשיטתי, הוא הסיכון שנשקף מן העורר במידה ויחזור לגור בבית הוריו והחשש הקונקרטי כי יפגע באחיו הצעיר, כפי שפגע באחיו האחר (הקורבן).

אין להתעלם אמנם מטענתו של העורר ולפיה גם אם תכלית חוק ההגנה ראויה, הרי שלא הוקצו כל משאבים ליישומו הראוי, כך שניתן יהיה לאפשר מדור חלופי לעברייני מין דוגמת העורר, אשר לא הספיקו להתבסס כלכלית טרם מאסרם ותלויים עדיין בבני משפחתם. ואולם, אין זה המקרה שבו מתעוררת בעיה זו במלוא חריפותה. יש לזכור – העורר הוא בגיר בן 25, שיכול לעמוד ברשות עצמו ולהשיג לעצמו מדור חלופי, שאינו בבית הוריו. אף העורר עצמו אמר בשיחה עם קצין הפיקוח שלו שהוא מתגורר בבית סבתו מצד אמו (אם כי בא כוחו של העורר הדגיש בטיעונו כי מדובר בסידור זמני בלבד). כמו כן, כעולה מדברי בא כוחה של המדינה בדיון שנערך בפני, קיימות – מעבר להיזקקות לבני משפחה, כמה אפשרויות לסיוע והשתתפות מסוימת בעלות שכר דירה העומדת לכל אסיר משוחרר או נזקק, בהתאם לקריטריונים הקבועים בחוקים שונים. אמנם בא כוחו של העורר עדכן כי לא הצליח להשיג סיוע זה, ואולם סבורני כי לא מוצו עדיין כל האפשרויות בתחום זה וניתן להמשיך ולבחון אפשרויות נוספות. בכל אופן, הגשת סיוע כזה איננה תנאי הכרחי לתקפות הצו – לא חוקתית ולא על פי חוק ההגנה.

14.

נוכח כל הטעמים המפורטים לעיל – הערר נדחה איפוא. צו הפיקוח כפי שהושת על יד בית המשפט הנכבד קמא יעמוד על כנו.