בש"פ 4223/13פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 16.5.2013, בצ"א 15811-02-13, שניתנה על-ידי כב' השופטת מ' סוקולוב , בגדרה הוחלט על הארכת צו הפיקוח שניתן בעניינו של העורר בשמונה עשר חודשים נוספים, החל מיום 20.2.2013.

רקע והליכים קודמים

2.

העורר הורשע, על-פי הודאתו, בביצוע עבירה של מעשה מגונה בנסיבות אינוס, לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, שבו הודה העורר, יצר העורר, ביום 22.2.2007, קשר עם ר.ס. ילידת 1978 (להלן: המתלוננת ) שהגיעה מהודו במטרה לעבוד בארץ, והציע לה לטפל באמו החולה. המתלוננת הסכימה להצעה וכעבור מספר ימים, אסף העורר את המתלוננת ברכבו והביאה לבית אמו בכפר יונה. בו ביום, הכין העורר למתלוננת כוס תה שבה הוא ערבב חומר מרדים (חומר המכיל בנזודיאזפינים). המתלוננת לגמה מהמשקה שהכין לה העורר ובעקבות כך היא חשה סחרחורות, עייפות, קושי לפתוח את עיניה, ערפול, אי יציבות ורצון עז לישון. נטען בכתב האישום, כי העורר ניצל את מצבה של המתלוננת, שנגרם בשל שתיית החומר המרדים, והשכיבה על המיטה, מישש את שדיה ונישקה. המתלוננת ביקשה מהעורר לחדול ממעשיו, אך הוא המשיך בהם, הוא הסיר את נעליה ומכנסיה, שכב עליה כשהוא עירום בפלג גופו התחתון, וחיכך בכוח את איבר מינו באיבר מינה של המתלוננת, עד שהגיע לסיפוק.

ביום 2.11.2008, גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (תיק פ"ח 1024/07) על העורר את העונשים הבאים: 4 שנות מאסר לריצוי בפועל; שנת מאסר על תנאי לשלוש שנים מיום שחרורו של העורר ממאסר, לבל יעבור עבירות לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין (עבירות מין) או ניסיון, סיוע או שידול לביצוען; 8 חודשי מאסר על-תנאי לשלוש שנים מיום שחרורו של העורר ממאסר, לבל יעבור עבירות מסוג עוון לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין לרבות ניסיון, סיוע או שידול לביצוען; העורר חוייב בתשלום פיצויים למתלוננת בסכום של 20,000 ₪.

3.

בתאריך 18.12.2011, שוחרר העורר ממאסרו ברישיון, על-ידי וועדת השחרורים, ועם שחרורו הוא החל בטיפול במרכז יום לטיפול בעברייני מין מבוגרים בקהילה, ובשלב ראשון הוצא בעניינו צו פיקוח זמני, בהתאם לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: החוק ). ביום 20.3.2012, התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשת המדינה ליתן בעניינו של העורר צו פיקוח ומעקב למשך שנתיים (תיק צ"א 493102-12), ובהסכמת הצדדים ניתן צו פיקוח ומעקב למשך שנה אחת, מיום 19.2.2012, בתנאים שפורטו בבקשת המדינה, ועוד נקבע כי " לקצין הפיקוח יהיו כל הסמכויות המבוקשות ".

יצוין, כי לקראת הדיון בבקשה, הוגשה לבית המשפט הערכת מסוכנות בנוגע לעורר, ממנה עולה כי מדובר ביליד 1955, גרוש ואב לשני בנים בוגרים בגילאי 23 ו-27. העורר עבד כיועץ להשקעות בבנק הפועלים עד ליציאתו לגמלאות. העורר הינו נכה, בעל נכות פיזית של 100% לצמיתות והוא מתקיים מקצבת נכות של הביטוח הלאומי.

לדברי העורר, הוא הפסיד את מרבית הונו בשנת 2003, בעקבות סדרה של השקעות מוטעות בבורסה, ובאותה תקופה עזבה אשתו את הבית, אביו נפטר, והוא עבר להתגורר בבית אמו, הסובלת ממחלת אלצהיימר. העורר טען עוד כי, לאחר מעצרו בפרשה זו, הוא שוחרר בערבות והתגורר במשך שנתיים בבית אמו, ביחד עם המטפלת שלה, שאינה המתלוננת. לגבי הטיפול בו השתלב העורר לאחר שחרורו מהכלא, נאמר בתסקיר כי הוא התקבל לטיפול במרכז יום לטיפול בעברייני מין מבוגרים בקהילה,

והותר לו להגיע עצמאית למרכז ובחזרה. נאסר עליו להתגורר בבית אמו ונקבע כי עליו להמצא במעצר בית, בין השעות 06:00-22:00.

לאחר שקלול גורמי הסיכון הסטאטיים והדינמיים הנוגעים לעורר, נקבע בתסקיר כי רמת מסוכנותו הינה " בינונית – נמוכה ", וצוין כי " סיום מוצלח של הטיפול עשוי להפחית את מסוכנותו המינית ", ומנגד, הפסקת הטיפול עלולה להגביר את המסוכנות המינית.

4.

ביום 7.2.2013, הוגשה על-ידי המשיבה בקשה להארכת צו הפיקוח והמעקב בעניינו של העורר למשך שנתיים נוספות, בתנאים כדלקמן:

"א. שיתוף פעולה עם קצין הפיקוח, חובת קיום מפגשים עם קצין הפיקוח במועדים

בתדירות שיקבע קצין הפיקוח מעת לעת.

ב.איסור יצירת קשר עם קורבן העבירה.

ג.הגבלה על מגורים בכך שייאסר על [העורר] להתגורר בבית יחד עם עובדת זרה/סיעודית, על מנת למנוע היווצרות נסיבות דומות לאלו שהיו בעת ביצוע העבירה. במידה וירצה לבקר את אמו ולה עובדת זרה או מטפלת, יחויב [העורר] לדווח לקצין הפיקוח על תחילת הביקור ועל סופו.

ד.קבלת אישור קצין פיקוח למקום עבודה, בין בתמורה ובין בהתנדבות, על מנת לוודא כי לא יעסוק בעבודה שיש בה שליטה ומרות על נשים העובדות מתחתיו".

בנוסף לתנאים הנ"ל, התבקש בית המשפט להאריך את סמכויותיו של קצין הפיקוח, בהתאם להוראות סעיף 18(א) לחוק, סעיפים קטנים (1), (2), (3), (4) ו-(8). כמו כן, התבקש בית המשפט לחייב את העורר להגיע למרכז הארצי להערכת מסוכנות לקראת תום תקופת הפיקוח, לצורך הערכת מסוכנותו המינית העדכנית, על-מנת לשקול את הצורך בהארכת צו הפיקוח.

5.

לבקשה צורפה הערכת מסוכנות עדכנית, מיום 11.1.2013, וכן המלצת יחידת הפיקוח מיום 24.1.2013. בדו"ח הערכת המסוכנות נאמר כי העורר מגלה מוטיבציה להמשך הטיפול, והוא ממשיך בתהליך זה למרות " שהסתיימה התנייה השיפוטית לכך ". עם זאת, העורר עדיין מתקשה להתייחס להתנהגותו השלילית, שבאה לידי ביטוי בביצוע העבירה והוא " משתדל למזער ולנרמל את הסיטואציות ".

עורכת התסקיר התרשמה כי העורר הינו בעל " בטחון עצמי וגברי נמוכים מאד ובעל דימוי עצמי נמוך ", הוא בעל קווי אישיות נרקיסיסטיים, והוא מתקשה להודות במעשיו השליליים ובכישלונותיו. העורר מתקשה להביע רגשות " ולחוש את האחר ". העורר מקבל, אמנם, אחריות על מעשיו, אך הוא " מתקשה עדיין לראות את בחירתו באשה חלשה תוך ניצול נזקקותה, בכדי להגביר את שליטתו בה ". העורר הינו אדם בודד ללא מערכת תמיכה משמעותית, והגם שהוא דיווח על קשר עם בת זוג, סבורה עורכת התסקיר כי אין לה עניין בתהליכי שיקומו של העורר. לאחר שקלול גורמי הסיכון הסטאטיים והדינמיים, הוערכה רמת המסוכנות המינית של העורר כ" נמוכה-בינונית " לטווח ארוך, כל עוד יתמיד העורר בשמירה על תנאי הפיקוח.

בהמלצת היחידה לפיקוח על עברייני מין, להארכת צו הפיקוח בשנתיים נוספות במתכונתו הנוכחית של הצו, נאמר, בין היתר, כי:

"העבירות בוצעו על רקע משברים אישיים שפקדו את הנדון נכון לאותה עת. יחד עם זאת, וחרף חלוף הזמן, התרשמות מעריכת המסוכנות הינה כי לנדון עדיין קיים קושי של ממש בהתמודדות עם קשיים וכישלונות, על כן ובהעדר גורמי תמיכה משמעותיים בקהילה, במחובר לעובדה כי טרם הפנים את התכנים הטיפוליים שלמד במסגרת הטיפול הייעודי, סבורה יחידת הפיקוח כי הלה זקוק למסגרת חיצונית אשר תציב לו גבולות ותפקח על צעדיו במסגרת תנאי הצו".

6.

ביום 14.4.2013, התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בבקשת המשיבה להאריך את תוקפו של צו הפיקוח והמעקב. באת כוחו של העורר, עו"ד אבישג כהן-בן נתן, הביעה את התנגדותה לצו המבוקש, הן מבחינת משכו, שנתיים ימים, והן מבחינת המגבלה המבוקשת לגבי מגוריו של העורר בבית אמו. בהקשר לעניין אחרון זה, נטען כי העורר רשאי, כיום, לשהות בבית האם בכל שעות היום והלילה, ולכן אין כל סיבה למנוע ממנו להעתיק את מקום מגוריו לבית האם. המטפלת הזרה הביעה את הסכמתה להימצאותו של העורר בדירה, ונראה בבירור כי לא נשקפת לה כל סכנה הימנו.

בתום הדיון, התבקשה המשיבה להעביר לבית המשפט הבהרה מטעם מעריכת המסוכנות, מדוע יש למנוע מהעורר להתגורר בבית אמו, שעה שהוא רשאי לשהות בבית, כרצונו, בכל שעות היממה. ביום 18.4.2013, הוגשה לבית המשפט הודעה מטעם יועמ"ש המרכז להערכת מסוכנות ובה נאמר כי תנאי הפיקוח נקבעים על-ידי יחידת הפיקוח ולא על-ידי מעריכי המסוכנות, ולכן יש להפנות את בקשת ההבהרה ליחידת הפיקוח. בהתאם לכך, הבהירה יחידת הפיקוח, ביום 17.4.2013, כי אין דין ביקור בבית, לאחר מסירת הודעה מוקדמת ליחידת הפיקוח, כדין מגורים בבית, דבר שיש בו כדי להגביר את הסיכון להישנות מעשים, כדוגמת אלו בהם הורשע העורר.

התנערותו של המרכז להערכת מסוכנות מהשאלה שהוצבה על-ידי בית המשפט, גררה החלטה בפתקית, מיום 21.4.2013, שבה נאמר כי " על מעריך המסוכנות להבהיר אם קיימת מסוכנות מיוחדת בשינה בבית האם, לעומת השהייה שם במשך שעות היום. אחרת אין מקום לתנאי זה ". ועוד נאמר בהחלטה כי " יחידת הפיקוח איננה רשאית לקבוע מהם התנאים שנחשבים כמגבירי מסוכנות ".

7.

בהמשך להחלטה זו, נשלחה, ביום 3.5.2013, עמדת המרכז להערכת מסוכנות בנוגע לבקשת ההבהרה. מעריכת המסוכנות ציינה כי מהנתונים המצויים ברשותה, לא ברור אם יש לעורר כלים " לצורך התמודדות והמנעות מגורמי סיכון ". גורמי הסיכון האפשריים הם:

א.

תסכול כתוצאה מחוסר יכולת לספק את צרכיו המיניים.

ב.

בידוד חברתי.

ג.

ניצול מצבים בהם חש העורר שליטה על קורבנות פוטנציאליים.

ד.

משברי חיים ומצבי דחק שעימם מתקשה העורר להתמודד.

לגבי השאלה שנשאלה על-ידי בית המשפט, ציינה מעריכת המסוכנות כי אין זה בסמכותה לקבוע תנאי פיקוח קונקרטיים, אלא להצביע על רמת מסוכנות של אדם פלוני ועל גורמי הסיכון הרלבנטיים. עם זאת, הוסיפה מעריכת המסוכנות כי טענת העורר, לפיה הוא מבלה במשך כל שעות היום בבית אמו, הינה תמוהה, לאור דבריו כי הוא נמצא רוב הזמן עם בת זוגו. כמו כן, הוסיפה מעריכת המסוכנות כי " יש הבדל בין שהייה בשעות היום במקום מסויים לבין לינה בו למשך הלילה ".

8.

ביום 12.5.2013, התקיים דיון שני בבית המשפט המחוזי בבקשת המדינה להאריך את תוקפו של צו הפיקוח והמעקב בעניינו של העורר. באת כוחו של העורר חזרה וטענה כי אין מקום להארכת צו הפיקוח בשנתיים נוספות וכי ניתן להסתפק בשנה אחת. אשר לנושא המגורים בבית אמו של העורר, נטען כי העורר מבקש זאת מסיבות כלכליות ובשל רצונו לשהות בקרבתה של אמו החולה.

החלטת בית המשפט המחוזי

9.

בהחלטתו, התייחס בית המשפט המחוזי לשתי נקודות המחלוקת הנוגעות להארכת צו הפיקוח. אשר לנושא המגורים בבית האם, ציין בית המשפט כי מטרת ההגבלה בעניין זה, היא " למנוע היווצרות נסיבות דומות לאלו שהיו בעת ביצוע העבירה ". לדידו של בית המשפט, מדובר בתנאי שהוא " מידתי וראוי בנסיבות העניין ". כיום, נדרש העורר לדווח לקצין הפיקוח על תחילת הביקור וסיומו, כאשר דיווח זה נועד כדי לוודא שהעורר לא נשאר ללון בבית אמו.

עוד נקבע, כי טענת העורר לפיה הוא שוהה דרך קבע בבית האם אינה נכונה, שכן מדובר באדם העובד ומטופל במרכז יום, הוא שוכר דירה בהוד השרון, ומגיע לבית אמו בסופי שבוע ובחגים. הוא שוהה בבית כפעמיים בשבוע ונמצא בדירה מספר שעות " בידיעת קצין הפיקוח ובפיקוחו ". לפיכך, נדחתה הסתייגותו של העורר מהתנאי שהוצב על-ידי יחידת הפיקוח, לפיו אין הוא רשאי לעבור לבית האם לצורך מגורים בדירה.

אשר למשך הזמן, שבו יהיה צו הפיקוח בתוקף, החליט בית המשפט להעמיד את התקופה על 18 חודשים בתוקף מיום 20.2.2013 (כפי שהובהר בתיקון טעות שנעשה על-ידי בית המשפט). יתר תנאי הפיקוח אושרו, בהסכמת באת כוח העורר.

הערר על החלטת בית המשפט המחוזי

10.

במסגרת הערר, התבקשתי להורות על קיצור תקופת צו הפיקוח, ולהורות על ביטול מגבלת מקום המגורים, האוסרת על העורר להתגורר בבית האם, בשל נוכחותה של מטפלת זרה. עו"ד אבישג כהן-בן נתן, באת כוחו של העורר, ציינה כי העורר שהה במשך שנתיים בבית אמו במחיצתה של המטפלת הזרה, במהלך משפטו, וזאת באישורו של בית המשפט, מבלי שהתעוררה בעיה כלשהי. עוד נטען, כי אין בנמצא הסבר המניח את הדעת לכך שהעורר רשאי לשהות בבית האם " שעות רבות כרצונו וללא כל הגבלה ", בעוד שנאסר עליו ללון בבית האם. עוד נטען, כי המטפלת הזרה חתמה על תצהיר ממנו עולה כי היא מודעת לנסיבות ביצוע העבירה, ואין לה התנגדות כי העורר יעבור להתגורר בבית האם. העורר טוען בנוסף, כי הוא בן משפחה יחיד לאמו, ומשכך מוטלת עליו חובת הדאגה לאם, והוא עומד עמה, ועם המטפלת הזרה, בקשר יומיומי, תוך שהוא מבלה בחברת האם שעות רבות.

כמו כן, נטען כי העורר עבר תהליך טיפולי מסיבי " שחולל בו שינוי תהומי ", כך שמסוכנותו פחתה משמעותית, ואין מקום להחמיר את תנאי הפיקוח, דווקא בנסיבות אלה. עוד הודגש, כי העורר מעוניין לעבור לבית האם, בשל מצבו הכלכלי שאינו מאפשר לו לעמוד בשכר הדירה הנדרש.

אשר למשך תקופת צו הפיקוח, נטען כי בית המשפט האריך את תוקפו של הצו לשנה וחצי בלא כל הנמקה. נטען עוד, בהקשר זה, כי הצו הראשון היה למשך שנה אחת ואין זה סביר כי, כאשר הערכת מסוכנותו המינית פחתה והוא נתון בתהליך טיפולי מוצלח, דווקא אז יוארך הצו בשנה ומחצה.

לאור האמור, התבקשתי לקבל את הערר ולצמצם את משכו של צו הפיקוח ולהסיר את התנאי האוסר על מגורי העורר בבית האם.

תגובת המשיבה

11.

המשיבה מבקשת לדחות את הערר, ושלא לקצר את תקופת הפיקוח או לבטל את מגבלת המגורים שהוטלה על העורר. בהקשר לנושא המגורים, נטען כי קיים הבדל מהותי בין עבריין מין הנדרש לדווח לקצין הפיקוח על כניסתו ויציאתו מבית האם, לבין מי שאמור לשהות בבית אמו " במחיצת העובדת הזרה הסועדת אותה ", ללא כל תנאי וללא כל מגבלה. עוד נטען, כי ביטול תנאי המגורים טומן בחובו סיכון לא מבוטל, בשים לב לאמור בהערכת המסוכנות, לפיה העורר מנצל מצבים בהם הוא חש שליטה על קורבנות פוטנציאליים, כדוגמת העובדת הזרה, המטפלת באמו הקשישה. העורר מגלה תובנה חלקית לגורמי הסיכון הפוטנציאליים, ומדובר באדם בודד שאין לו מערכת תמיכה משמעותית. לפיכך, כך נטען, לא ברורה מידת יכולתו של העורר להמנע ממצבי סיכון עתידיים. ביטול המגבלה, ובצידה גם חובת הדיווח ליחידת הפיקוח עלול, לגישת המשיבה, להפר את האיזון שהושג עד כה, ולגרום לסיכון בלתי סביר על הציבור " בניגוד למטרות החוק ותכליתו ".

עו"ד חדד, באת כוח המשיבה, הבהירה במסגרת הטיעון בפניי, כי מגבלת המגורים היא לב ליבו של צו הפיקוח, ובלעדיה יתרוקן הצו מכל תוכן. ביטול המגבלה ייצור תנאים לחזרה על המעשה הפלילי, כאשר חובת הדיווח עשוייה להקטין עד מאוד את הסיכון. אשר לטענה כי הותר לעורר לשהות במחיצת המטפלת במשך כשנתיים ימים, במהלך בירור עניינו בתיק העיקרי, הפנתה המשיבה להחלטות שניתנו על-ידי כב' השופט ד' רוזן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מהם עולה כי העורר הושם במעצר בית מלא בבית אמו, תחת פיקוחה של בת זוגו, כך שאין מדובר במגורים בבית, ללא כל מגבלה או תנאי.

12.

אשר לנושא משך תקופת הפיקוח, נטען כי התקופה הראשונה עמדה, אמנם, על שנה אחת, אך הדבר נעשה בהמלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, ואין בכך כדי לכבול את ידי המדינה לעתיד לבוא. עוד נטען, כי חרף העובדה שהעורר מצוי בשלב מתקדם של ההליך הטיפולי, הרי שלהערכת גורמי המקצוע הוא עדיין מתקשה להפנים את התנהגותו השלילית והוא מנסה למזער את חומרת מעשיו. בנסיבות אלה, סבורה המשיבה כי אין מקום להתערב בתקופת הפיקוח שנקבעה על-ידי בית משפט קמא, שהחלטתו להעמיד את התקופה על שנה וחצי " הינה החלטה סבירה ומאוזנת ואין כל עילה להתערב בה ".

דיון והכרעה

13.

חוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, נכנס לתוקפו ביום 1.10.2006, ובשנים שחלפו מאז כניסתו לתוקף, זכה החוק לבחינתו של בית משפט זה במספר הזדמנויות, ולהלן נעמוד על העקרונות המרכזיים שנקבעו. כפי שהובהר בבש"פ 962/10 פלוני נ' מדינת ישראל (24.3.2010) (להלן: עניין פלוני 1 ), חוק זה מצטרף לשורה של דברי חקיקה המסדירים את נושא הטיפול בעברייני מין, במקביל ובתום ההליך הפלילי בעניינם. לעניין זה, ניתן להצביע על דברי החקיקה הבאים: חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסויימים, התשס"א-2001, וחוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"ה-2004. מטרת החוק הוגדרה בסעיף 1, בהאי לישנא:

"מטרתו של חוק זה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין על ידי ביצוע הערכות מסוכנות לגבי עברייני מין בשלבים השונים של ההליך המשפטי, וכן ביצוע פיקוח ומעקב ושיקום מונע לעבריינים כאמור, והכל לשם מניעת ביצוע עבירות מין חוזרות".

החוק מעמיד שני אמצעים להגשמת מטרתו. האמצעי האחד, הינו נושא הערכות המסוכנות, דבר המוסדר בפרק ב' לחוק, והאמצעי האחר הינו נושא הפיקוח והמעקב, המוסדר בפרק ג' לחוק.

אשר להערכת המסוכנות, נקבע בסעיף 5 לחוק כי שר הבריאות ושר הרווחה ימנו מעריכי מסוכנות שתפקידם לערוך הערכות מסוכנות, ובסעיף 6 לחוק נמנו הגופים אשר מחוייבים לעיין בהערכת מסוכנות עדכנית, טרם קבלת החלטה בנוגע לעברייני מין. לענייננו חשובים שני גורמים, והם: בית משפט הדן בבקשה להוצאת צו פיקוח ומעקב (סעיף 6(א)(1)(ב) לחוק), ויחידת הפיקוח, בעת מתן המלצה על תנאי הפיקוח והמעקב (סעיף 6(א)(9) לחוק). כפי שנקבע בבש"פ 8763/13 פלוני נ' מדינת ישראל (23.12.2012) (להלן: עניין פלוני 2 ), על מעריכי המסוכנות להיות בעלי הכשרה וכישורים באבחון ובטיפול עברייני מין, וחוות דעתו של מומחה פרטי אינה יכולה לשמש, לשם הערכת מסוכנות בהתאם לחוק (וראו גם, ע"פ 7787/11 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2012)).

אשר לנושא הפיקוח והמעקב אחר עברייני מין, נקבע בסעיף 11 לחוק כי השר לבטחון פנים יקים יחידת פיקוח, שמתפקידה, בין היתר, " להמליץ לפני בית המשפט, על-פי הערכת מסוכנות, על-תנאי פיקוח ומעקב לעבריין מין ". (סעיף 11(2) לחוק). בהתאם לסעיף 12 לחוק, רשאי בית המשפט, לאחר שקיבל הערכת מסוכנות, להוציא צו פיקוח ומעקב לעבריין המין, אם סבר, לאחר דיון שקיים בנושא " שרמת הסיכון כי עבריין המין יבצע עבירת מין נוספת אינה נמוכה ". משמעות הדבר היא כי כאשר הערכת המסוכנות הינה נמוכה, לא ניתן להוציא בעניינו של עבריין המין צו פיקוח.

התקופה המירבית להוצאת צו פיקוח הינה חמש שנים (סעיף 14(א) לחוק), ואם הוצא צו פיקוח לתקופה קצרה יותר, ניתן להאריך את הצו, מעת לעת, לתקופות נוספות, שאינן עולות במצטבר על התקופה המירבית (סעיף 14(ב) לחוק). אם, לפי הערכת המסוכנות, רמת הסיכון לביצוע עבירות מין נוסף מוגדרת כגבוהה, ניתן להוציא צו פיקוח חדש לגבי עבריין המין, גם לאחר מיצוי התקופה המירבית (סעיף 14(ג) לחוק).

אין צריך לומר, כי במקרים המתאימים ניתן להוציא צו פיקוח ומעקב, לעבריין מין המצוי בתהליכי שיקום, גם בשנה החמישית, שכן " עסקינן בתחום שיפה לו זהירות מטעם בתי המשפט, מטעמים שאין צורך לפרטם, והחשש המובנה – כאמור – לרצידיביזם בסוג עבירות זה " (בש"פ 3730/13 נודלמן נ' מדינת ישראל (4.6.2013) (להלן: עניין נודלמן )).

סעיף 13 לחוק מגדיר את תנאי הפיקוח והמעקב, כאשר החלוקה היא לתנאי חובה, כמפורט בסעיף 13(א) לחוק, ולתנאי בחירה או רשות, לאחר עיון בהמלצות יחידת הפיקוח, ובלבד " שקיים קשר בין המגבלה הקבועה בתנאים לבין הסיכון הנשקף מעבריין המין לבצע עבירת מין נוספת " (סעיף 13(ב) לחוק). הגם שהחוק קובע כי המלצת יחידת הפיקוח הינה בגדר תנאי מוקדם להחלטה בעניין תנאי המעקב והפיקוח, נציין את המובן מאליו כי בית המשפט אינו כפוף להמלצת יחידת הפיקוח, או לתנאים המתבקשים על-ידי המדינה (בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל (24.2.2009)).

14.

לצד הסמכויות הנרחבות שנקבעו בחוק, בנושא צווי המעקב והפיקוח, שתכליתם הגנה על הציבור, יצר החוק כלים שנועדו לצמצם את הפגיעה בחירותו, בחופש התנועה, ובזכויותיו האחרות של עבריין המין. ראשית לכל, נתונה לעבריין המין הזכות לקבל העתק מהערכת המסוכנות ולהשמיע את טיעוניו לגביה (סעיף 6(ב) לחוק). אם יש מניעה למסור את הערכת המסוכנות במלואה, על בית המשפט למסור את תמציתה. כמו כן, נקבעה חובת ייצוג לגבי עבריין מין שאינו מיוצג, ועל הבית משפט למנות לעבריין סניגור לייצגו בהליך זה, אם אינו מיוצג (סעיף 6(ד) לחוק). (ראו, לעניין זה, בש"פ 3014/08 פלוני נ' מדינת ישראל (7.12.2008)).

ככל שהמטרה היא להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין נוספות על-ידי עבריין המין, מורה אותנו סעיף 10 לחוק, כי הצעדים שיינקטו יהיו " במידה הנדרשת כדי למלא אחר מטרה זו ". משמע, צעדי הפיקוח והמעקב יינקטו, אך ורק, למטרה שנקבעה בחוק ובאופן מידתי להגשמת המטרה. על עקרון המידתיות וההתאמה למטרה, שהיא הגנה על הציבור מפני עברייני המין, ניתן ללמוד גם מסעיף 13(ב) לחוק, שבו נקבע כי בית המשפט רשאי לכלול תנאים שונים בצו הפיקוח " אם סבר שקיים קשר בין המגבלה הקבועה בתנאים לבין הסיכון הנשקף מעבריין המין לבצע עבירת מין נוספת ".

באופן דומה, נקבע בסעיף 18(א), כי קצין הפיקוח יפעיל את סמכויותיו בהתאם לחוק " כדי למנוע ביצוע עבירת מין נוספת ", ובסעיף 18(ב) נקבע כי " קצין הפיקוח יעשה שימוש בסמכויות הנתונות לו לפי חוק זה, במידה הדרושה כדי למלא אחרי תנאי הפיקוח והמעקב, ותוך הגנה מרבית על פרטיותו של עבריין המין ". לבסוף, ואולי כנקודת מוצא, יש להחיל על החוק את עקרון המידתיות, מכוח פסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

15.

ככל שמדובר ביישומו של עקרון המידתיות, קבעה הפסיקה מספר מבחני משנה הישימים לענייננו: ראשית , יש לוודא את התאמת אמצעי הפיקוח למטרת החוק, היינו התאמת התנאים והמגבלות לסיכון הנשקף מהעבריין. שנית , יש לוודא כי אמצעי הפיקוח שיאושרו יהיו כאלה שפגיעתם בחירותו ובזכויותיו של העבריין יהיו המצומצמות ביותר. שלישית , יש לבחון את המגבלות והתנאים שנקבעו במבחן של עלות מול תועלת, היינו האם הסיכון לפגיעה בציבור עולה על הפגיעה בעבריין המין, ולפיכך יש הצדקה בהטלת הצו (לדיון נרחב בנושא זה, ראו עניין פלוני 1 ועניין פלוני 2 , וכן, בש"פ 1098/12 פלוני נ' מדינת ישראל (8.12.2011); בש"פ 6880/12 פלוני נ' מדינת ישראל (5.11.2012)).

התאמת התנאים והמגבלות צריכה להיעשות באופן אינדיווידואלי לעבריין המסוים, תוך בחינת עניינו הפרטני של העבריין, ותוך הטלת תנאים מידתיים, במטרה למנוע את הסיכון הנשקף ממנו להישנות עבירות מין נוספות.

ומן הכלל אל הפרט

16.

בענייננו, ניתן ללמוד מהערכת המסוכנות העדכנית כי רמת מסוכנותו של העורר ירדה " מבינונית-נמוכה ", כעולה מהערכת המסוכנות מחודש פברואר 2012, לרמה של " נמוכה-בינונית ", בהתאם להערכת המסוכנות מחודש ינואר 2013. ואולם, נקבע בהערכת המסוכנות העדכנית, כי רמת מסוכנות זו תשמר ככל שהעורר " ימשיך בשמירה על תנאי הפיקוח ". זאת ועוד, נקבע בהערכה העדכנית כי העורר מקבל, אמנם, אחריות על מעשיו, אך הוא " אינו מגלה תובנה של ממש לגורמים שהובילו אותו לביצוע העבירה ". ועוד נקבע, כי הוא " מגלה תובנה חלקית ובעיקרה קוגנטיבית לגורמי סיכון הפוטנציאליים ". הוא אינו מודע לחלקים הבעייתיים באישיותו, ואינו מגלה אמפתיה של ממש לקורבן העבירה. העורר הוגדר כאדם בודד, שאינו זוכה למערכת תמיכה של ממש, ואף קיימת אי בהירות באשר לשאלה אם הוא מקיים קשר כלשהו עם בת זוגו, ומכל מקום, לא נטען כי היא עשוייה לשמש עבורו מקור תמיכה. עוד נאמר בהערכת המסוכנות, כי העורר אינו מגלה תובנה לגבי האיסור להתגורר עם אמו, בצוותא חדא עם המטפלת הסיעודית, וקיים ספק אם יש ברשותו כלים להימנע ממצבי סיכון.

בנסיבות אלה, וחרף כברת הדרך הראויה לשבח שעבר העורר במסגרת התהליך הטיפולי, הנני סבור כי ישנה הצדקה מלאה לקיומו של התנאי, לפיו העורר לא יעתיק את מקום מגוריו לבית אמו, שם יוכל להמצא, ככל העולה על רוחו, במחיצתה של המטפלת, ללא כל פיקוח או השגחה מצד אדם בוגר.

לעניין זה, מקובלים עליי דברי המשיבה כי קיים הבדל איכותי ולא רק כמותי, בין מצב שבו מבקר העורר בבית האם, גם אם לשעות ארוכות, לאחר מסירת הודעה על בואו ועל צאתו לקצין פיקוח, לעומת מגורים מלאים בבית האם. זאת, כאשר הסיכון לפגיעה במטפלת עודנו שריר וקיים, גם אם העורר אינו מתכנן זאת ואף אינו רוצה, בשלב זה, בכך. כעולה מהערכת המסוכנות, קיים חשש כי העורר ירצה להשיג שליטה במטפלת, העשויה להיות טרף קל מבחינתו, כדי לענות על צרכיו המיניים, גם אם, כאמור, הדבר אינו נשקל על-ידו, בשלב הנוכחי. עוד ראוי לציין, כי שהייתו של העורר בבית האם, במהלך משפטו, אינה מאיינת את הסיכון הנשקף הימנו, שכן באותה תקופה הוא היה נתון במעצר בית, תחת פיקוחו של אדם בוגר, שאינו המטפלת עצמה.

לאור האמור, הנני סבור כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא, אשר קיבל את המלצת הגורמים המקצועיים, ככל שהדבר נוגע להגבלת מקום מגוריו של העורר.

17.

אשר לנושא תקופת ההגבלה, אף כאן אינני סבור כי יש להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא. כזכור, ביקשה המשיבה כי צו הפיקוח יהיה לשנתיים ימים ואילו באת כוח העורר הסכימה לשנה אחת. בסופו של יום, העמיד בית משפט קמא את התקופה על שנה ומחצה, ונראה בעיניי כי יש בהחלטה זו כדי לאזן כראוי בין האינטרסים השונים.

בהקשר זה, ברצוני לחזור ולהזכיר את דברי השופט א' רובינשטיין בעניין נודלמן לפיהם " במקום של ספק או גבוליות תיטה הכף לכיוון הפיקוח " וכן " עסקינן בתחום שיפה לו זהירות מטעם בית המשפט ... ראוי להם לבתי המשפט לנהוג ככלל בכגון דא, שכל הזהיר בו הרי זה משובח ".

סבורני, כי גם במקרה דנן, מתחייבת זהירות, על-מנת שלא לשים מכשול בפני עיוור ושלא להעמיד את העורר, זמן קצר יחסית לאחר הרשעתו בדין, בפני אותה סיטואציה, אשר הביאה אותו לפגיעה מינית במטפלת, שנשכרה על-ידו כדי לטפל באמו הקשישה.

18.

לאור האמור, הערר נדחה.