בש"פ 962/10 משה חורב נ. מדינת ישראל

1.

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ). בהחלטה זו הוצא צו פיקוח ומעקב ביחס לעורר, המטיל עליו מגבלות שונות על פי חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 (להלן – החוק ).

רקע והליכים

2.

העורר הורשע בביצוע שורה ארוכה של עבירות מין חמורות בשתי אחייניותיו הקטינות (ת"פ (מחוזי ב"ש) 903/98). על פי קביעות בית המשפט, במשך תקופה שמ-1990 ועד 1996, ניצל העורר את אחייניותיו הקטינות פעם אחר פעם לשם סיפוק יצריו המיניים, ללא הסכמתן, בביתן ובבית סבתן, תוך פגיעה חמורה בגופן, בנפשן, בכבודן ובחירותן. לגבי האחיינית מ.ח., הורשע העורר בעבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים מאז היותה בת 9 ועד הגיעה לגיל 15; לגבי אחותה הצעירה, ל.ח., הוא הורשע בעבירות של מעשים מגונים ואינוס בעת היות הילדה כבת 7 עד 8. ביום 21.7.99 נידון העורר, בגין מעשים אלה, לשתים עשרה שנות מאסר בפועל. ערעור שהגיש העורר נדחה (ע"פ 5865/99), והוא הדין בבקשה שהגיש למשפט חוזר (מ"ח 11130/02).

3.

ביום 17.1.10 אמור היה העורר לסיים את ריצוי עונשו לאחר לסיום מלוא תקופת המאסר. המדינה פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יפעיל את סמכותו על פי סעיף 12 לחוק, ויוציא צו פיקוח ומעקב ביחס לעורר למשך 4 שנים בהתאם לחוק. היא בקשה כי בצו יוטלו על העורר תנאי פיקוח שונים. לבקשה נלוותה חוות דעת של הגורם המוסמך מיום 10.11.09, המעריכה את מסוכנותו של העורר, והמלצה של היחידה לפיקוח על עברייני מין לגבי תנאי הפיקוח.

4.

בהחלטתו, שניתנה לאחר דיון, סקר בית המשפט המחוזי את חוות הדעת בדבר מסוכנותו של העורר, וכן את הוראות החוק והפסיקה שניתנה לצורך יישומן. על פי חוות הדעת, נמצאה בעותר מסוכנות ברמה גבוהה לרצידיביזם מיני, ובין השאר הוזכר בה, כי העורר לא שיתף פעולה עם קבוצה טיפולית אליה שובץ בבית הסוהר. בית המשפט המחוזי ציין, כי העורר הסכים להוצאת צו הפיקוח, אך התנגד לחלק מן התנאים שהמשיבה בקשה להטיל עליו. כן ביקש, כי תקופת תחולתו של הצו תהיה קצרה מארבע שנים. בסופו של יום, בית המשפט נעתר לבקשת המדינה, והוציא צו פיקוח שתחולתו למשך ארבע שנים, הכולל את התנאים הבאים:

(1)

חובה לשתף פעולה עם קצין פיקוח, ולקיים עמו מפגשים לפי הוראותיו.

(2)

איסור להתחבר עם קטינות או לשהות עימן לבדן, ואיסור לשהות בבית שנמצאות בו קטינות אלא בפיקוחו של בגיר המודע להרשעתו של העורר ולתנאיו של צו הפיקוח.

(3)

איסור ללון בבית בו לנות קטינות.

(4)

איסור על יצירת קשר עם קורבנות העבירה, אלא ביוזמתן וברצונן.

(5)

קבלת אישורו של קצין הפיקוח לתעסוקה במקומות עבודה פוטנציאליים.

לצורך פיקוח על קיומם של תנאים אלה, נמסרו בידי קצין הפיקוח סמכויות שונות, על פי פסקאות 1, 2, 3, 4, 6 ו-8 לסעיף 18(א) של החוק. נקבע, כי הסמכות לחפש במקום מגוריו וברכבו של העורר על פי סעיף 18(א)(6) לחוק תהיה נתונה לקצין הפיקוח רק כאשר היא נדרשת על מנת לוודא שהעורר מקיים את תנאי הפיקוח שעניינם איסור על יצירת קשר עם קטינות.

טענות הצדדים

5.

העורר הגיש ערר על פי סעיף 23(2) לחוק. בערר הוא טוען, ראשית, כי הופלה לרעה ביחס לאסיר אחר, אשר השתחרר מעט לפניו, עליו הוטל צו פיקוח לשנה וחצי בלבד; על פי הטענה, אותו אסיר סרב לשתף פעולה עם המב"ן (המרכז לבריאות הנפש בשירות בתי הסוהר) בעת מאסרו, ואילו דוקא הוא, העורר, שיתף פעולה, שכר מטפלים על חשבונו, ואף נלחם על זכותו להצטרף לקבוצה טיפולית. עוד טוען העורר, כי בית המשפט המחוזי גילה כלפיו עוינות על רקע העובדה כי חזר בו מעיסקת טיעון במשפטו.

לגופו של ענין נטען בערר, כי תנאי הפיקוח שהוטלו על העורר מחמירים יתר על המידה, בהתחשב במאסרו הממושך, אשר במהלכו הוא נחשב, לדבריו, אסיר חיובי, ואף זכה לתעודת הוקרה, ומילא תפקידים שונים בבית הסוהר. הוא מסביר, כי היעדרויותיו התכופות מקבוצה טיפולית, אליה שובץ, נבעו מכך שהקבוצה נפגשה בימי רביעי, שהוא היום היחיד שבו יכולים אסירים להיות נוכחים בדיונים בעתירות שהגישו. לבסוף טוען העורר, כי צו הפיקוח שהוטל עליו יעיב על מאמציו להינשא ולמצוא תעסוקה. הוא מציין, כי הוא מתחרט על מעשיו, אך רואה חובה להעיר, כי את "עיקר העבירה" ביצע ב-1987, ולא לאורך תקופה של 6 שנים, כפי שמיוחס לו בפסק הדין. הוא טוען, כי צו הפיקוח שהוצא בעניינו אינו משרת את האינטרס הציבורי, והוא עלול להביאו לכך שיפול לנטל על החברה.

6.

ב"כ העורר, נציגת הסניגוריה הציבורית, טענה בדיון כי גם נכון לעת זו אין העורר מתנגד לעצם הוצאתו של צו הפיקוח, אלא לחלק מתנאיו ולמשך התקופה שנקבעה לתחולתו. נטען, כי תקופת הפיקוח המקובלת גם במקרים של מסוכנות גבוהה היא קצרה מזו שהוטלה על העורר במקרה זה, וכי תנאי האיסור על שהייה בבית שמצויות בו קטינות, שלא בנוכחות אדם בגיר המודע להרשעתו של העורר ולתנאי צו הפיקוח, הוא תנאי מכביד במיוחד בחברה החרדית, אליה משתייך העורר. זאת, מאחר שבקהילה זו מתקיימים לעיתים קרובות אירועים חברתיים רבי-משתתפים בבתים פרטיים. עוד צויין, כי מצבו הבריאותי של העורר אינו טוב, וכי הוא זוכה לתמיכה משמעותית בקהילה, הן על ידי משפחתו והן על ידי רבנים. במהלך מאסרו, שיתף העורר פעולה, במידה מסוימת, עם מסגרת טיפולית; עתה, יהיו כל מעייניו נתונים לתיקון דרכיו, והוא מוכן לעבור הליך טיפולי מתאים. ב"כ העורר טענה עוד כי ככל שצו הפיקוח מטיל על המפוקח הגבלות חמורות יותר, כך גובר הצורך לקצר את משך תקופת תחולתו. היא הדגישה, כי אם תקוצר תקופת הצו על פי בקשתה, כי אז בתום תקופת הצו תוכל המדינה לפנות לבית המשפט ולבקש את הארכתו, על פי סעיף 14 לחוק, ככל שהנסיבות תצדקנה זאת.

7.

ב"כ המדינה הציגה בטיעונה את המסגרת הכללית של החוק, ועמדה על מיעוט הפסיקה בנושא זה. בקשר לעורר היא טענה, כי הוא הורשע במעשים נפשעים, שנעשו לאורך תקופה ארוכה; וחשוב מכך – מסוכנותו נבדקה שוב ושוב במהלך שנות מאסרו, ונמצא לאורך כל השנים, ובאופן רצוף ועקבי, כי מסוכנות זו לא פחתה. הוצגו חוות הדעת השונות שנצטברו בעניינו של העורר במשך השנים, מהן עולה כי הוא שובץ לקבוצה טיפולית מיוחדת לעברייני מין, אך לא שיתף פעולה עם התהליך הטיפולי. הודגש, כי בחוות הדעת השונות לגבי העורר, לרבות הערכת המסוכנות שהוכנה בסמוך לפני שחרורו מהמאסר, נקבע כי זוהו קוי אישיות המצביעים על מסוכנות: העורר נמצא כמי שדפוסי חשיבתו מעוותים, וכמי שמשליך אשמה על קרבנותיו, ומייחס להם את היוזמה למעשיו; נקבע, כי העורר אינו מודע לבעיותיו, ומתייחס לעצמו כקורבן; הוא בעל דחפים מיניים מוגברים, ומתקשה לשלוט בהם; הוא מניפולטיבי ולא אמין. בסיכומו של דבר נאמר, כי תקופת תחולתו של הצו הולמת את מסוכנותו של העורר, ואולי אף קצרה מן התקופה הראויה. עוד נאמר, כי התנאי המחייב את העורר בפיקוח בעת שהייתו בבתים שמצויות בהם קטינות הוא תנאי מקובל במקרים מסוג זה, וניתן היה בנסיבות הענין גם להטיל מגבלה מחמירה יותר. לבסוף הודגש, כי אם במהלך תקופת הצו יחול שינוי נסיבות מהותי מבחינת הישגי השיקום של העורר, ניתן יהיה לפנות לבית המשפט בהליך של עיון חוזר, על פי סעיף 23(1) לחוק.

8.

ב"כ העורר טענה בתגובה, כי הליך העיון החוזר מטיל על העורר את הנטל לפעול לקיצור תקופת הצו, ולשכנע את בית המשפט שהקיצור הוא מוצדק. לדבריה, בנסיבות הענין, ובמסגרת ההגנה הראויה על העורר, ראוי לקצר את תקופת תוקפו של הצו, ולהטיל על המדינה את נטל השכנוע להראות בסמוך לפקיעת הצו כי יש מקום להארכתו.

דיון והכרעה

9.

ענייננו במאטריה חקיקתית חדשה יחסית, שטרם זכתה להתייחסות נרחבת בפסיקה, על שום ראשוניותה והנדירות היחסית המאפיינת את יישומה (ראו לדוגמא: בש"פ 2686/07 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 13.6.07); בש"פ 5668/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.9.07); בש"פ 3014/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.08); בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.09)). בטרם נבחן את עניינו הפרטני של העורר, נסקור בתמצית את מסגרתו הכללית של החוק; את הוראותיו המרכזיות בנושא צווי הפיקוח והמעקב; ואת אמות המידה והאיזונים העומדים בבסיס הפעלתו של ההסדר החקיקתי ביחס לצווים כאלה.

החוק – מסגרת כללית

10.

תחילתו של החוק ביום 1.10.06. הוא הצטרף לשורה של דברי חקיקה מן השנים האחרונות, המסדירים את מישור הטיפול בעברייני מין בהיבטים החורגים מן הענישה הפלילית (ראו במיוחד: חוק למניעת העסקה של עברייני מין במוסדות מסוימים, התשס"א-2001 ; חוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"ה-2004 (להלן – חוק סביבת נפגע העבירה )). מקורו של החוק ב הצעת חוק עברייני מין (הגנה על הציבור), התשס"ב-2002 (הצעות חוק 3180, התשס"ב, 922) (להלן – הצעת החוק ), שהיא הצעת חוק פרטית מטעם קבוצת חברי כנסת, ובראשם חברת הכנסת תמר גוז'נסקי, אשר עברה בכנסת בקריאה ראשונה ביום 14.10.02. החוק שנתקבל מחיל עצמו, בהדרגה, על קטיגוריות מתרחבות והולכות של עברייני מין, החל מיום 1.10.06 ועד ליום 2.10.11, מועד בו, לכל המאוחר, הוא עתיד לחול על כלל עברייני המין (סעיף 34 לחוק).

11.

מטרת החוק, כאמור בסעיף 1 לו, היא להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין. לצורך הגשמת מטרה זו, תוכנן בשלב הגשת הצעת החוק לפעול בשלושה מישורים: מישור השיקום המניעתי, מישור הפיקוח והמעקב, ומישור הערכת המסוכנות. כך תוארו מישורים אלה בדברי ההסבר של הצעת החוק:

"1.

הנדבך הראשון מתרכז במאמץ לחולל שינוי פנימי בעבריין המין. כדי לחולל שינוי כזה, מוצע שעבריין המין יחויב להשתתף ב תכנית שיקום מניעתי , הנבנית במיוחד בעבורו, שמטרתה לסייע לו לשנות את דפוסי התנהגותו, המחשבה והרגש שלו.

2.

הנדבך השני מתרכז ב מעקב ופיקוח חיצוני על עבריין המין בקהילה... תכנית המעקב תעוצב בהתחשב בהערכת המסוכנות של העבריין ובמצבו המשפטי...

3.

הנדבך השלישי המוצע הוא קביעת מערכת הערכות מסוכנות לעבריין המין. הערכת המסוכנות היא הכלי המרכזי הדרוש לשם יישום תכנית השיקום ותכנית הפיקוח והמעקב, והיא אמורה לענות על השאלה באיזו מידה עבריין המין עלול לשוב ולבצע עבירות, ומה מידת הסיכון הטמון בו..." (הצעת החוק, עמ' 922-923; ההדגשות אינן במקור).

הנדבך הראשון המתואר, שעניינו בניית תוכניות לשיקום מניעתי לעברייני המין, נפקד מן החוק, כפי שנחקק לבסוף. זאת, בעקבות החלטת הכנסת מיום 19.12.05, כי חלק זה של החוק יופרד מחלקיו האחרים (דברי הכנסת התשס"ו, 27239). נושא זה המשיך להידון בהליכי חקיקה בכנסת ( הצעת חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין (תיקון – שיקום מניעתי), התשס"ו-2006 , דברי הכנסת ליום 25.10.06 (טרם פורסם); הצעת חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין (תיקון), התש"ע-2010 , הצעות חוק 475, התש"ע, 164), אולם עד היום לא שולב בספר החוקים; יש לקוות כי נושא זה ימצא את הסדרו בחקיקה בטווח הנראה לעין ( בש"פ 5668/07 שם, פסקה ד(1); חגית לרנאו ואיילת עוז, "חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין – מבט ביקורתי", ה"ש 11-17 (צפוי להתפרסם ב הפרקליט נא(1)) (להלן – לרנאו ועוז ); עמית מררי "השיקום המונע במסגרת החוק להגנה על הציבור מפני עברייני מין: ההסדר המוצע" הפיקוח על עברייני מין בישראל – ענישה או טיפול? 129 (2008) (להלן – ענישה או טיפול )).

12.

החוק אכן מעיד על עצמו, כי מטרתו " להגן על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין " ( סעיף 1). "עבריין מין", לענין החוק, הוא מי שהורשע בכך שביצע, בבגירותו, עבירה מבין רשימת עבירות מוגדרות על פי חוק העונשין, התשל"ז-1977 , או על פי חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 . מ דובר

בעבירות של אינוס, בעילה אסורה בהסכמה, מעשה סדום, יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל, מעשה מגונה ומעשה מגונה בפומבי.

13.

החוק במתכונתו כיום מעמיד שני אמצעים לשם להגשמת מטרתו: "הערכות מסוכנות" ו"תכניות פיקוח ומעקב". נושא הערכות המסוכנות מוסדר בפרק ב' לחוק. לב הוראותיו של פרק זה הן, כי שרי הבריאות והרווחה ימנו מעריכי מסוכנות, בעלי רקע מקצועי מתאים והכשרה מיוחדת, שתפקידם יהיה לערוך הערכות מסוכנות לעברייני מין (סעיף 5); כן נקבע, כי גופים מוסמכים שונים, שתפקידם להחליט בעניינים שונים הנוגעים לעברייני מין, לא יחליטו כאמור אלא לאחר שקבלו הערכת מסוכנות עדכנית ביחס לעבריין המין. על גופים אלה נמנים בתי משפט המחליטים בעניינים שונים, נשיא המדינה בדונו בחנינה או בהקלה בעונש, ועדת שחרורים, וגופים נוספים (סעיף 6(א) לחוק). עוד קבועות בפרק ב' לחוק הוראות דיוניות לגבי הליך קבלת הערכת המסוכנות (סעיפים 6(ב)‑6(ד) לחוק); הוראות ביחס לכללי ראיות הנוגעים להערכות המסוכנות (סעיפים 7 ו-8 לחוק); והגבלות הקשורות במתן הערכת מסוכנות, הנעוצות בניגוד ענינים (סעיף 9 לחוק).

14.

נושא הפיקוח והמעקב מוסדר בפרקים ג' וד' לחוק. החוק קובע, כי בית המשפט מוסמך להוציא צו, המחייב עבריין מין בפיקוח ומעקב של קצין פיקוח, וזאת לאחר שסיים לרצות את עונשו; הצו עשוי לכלול הגבלות ואיסורים שונים שיוטלו על עבריין המין. נסקור בתמצית את עיקרי הוראות החוק בנושא זה.

צווי פיקוח ומעקב – תשתית נורמטיבית כללית

15.

סעיף 10 לחוק קובע הוראה כללית לפיה " עבריין מין יהיה מצוי בפיקוח ובמעקב בהתאם להוראות פרק זה ... במטרה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירת מין נוספת על ידי עבריין המין, ובמידה הנדרשת כדי למלא אחר מטרה זו ". סמכותו של בית המשפט להוציא צווי פיקוח ומעקב קבועה בסעיף 12 לחוק. הסמכות להוציא צו פיקוח מותנית בקבלת הערכת מסוכנות, ובכך שהתברר לבית המשפט כי " רמת הסיכון כי עבריין המין יבצע עבירת מין נוספת אינה נמוכה ". דיון בהוצאת צו פיקוח כאמור מתקיים על פי יוזמת בית המשפט, או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, או בכל מקרה לגבי מי שהורשע בעבירת מין בקטין; הדיון מתקיים בסמוך לאחר מתן גזר הדין, ואם עבריין המין נידון למאסר בפועל, בסמוך לפני שחרורו מהמאסר. מטעמים מיוחדים, ניתן לקיים דיון בהוצאת צו פיקוח כאמור גם לאחר מועדים אלה.

16.

מהות התנאים והמגבלות אשר חובה לכלול, ואשר ניתן לכלול, בצווי הפיקוח

מוסדרת בסעיף 13 לחוק. תנאי צו הפיקוח נחלקים לשתי קטיגוריות. קטיגוריה אחת עניינה בתנאים שיש חובה לכלול בכל צו פיקוח (סעיף קטן (א)). תנאים אלה הם, בעיקרם, חובתו של עבריין המין להתייצב ביחידת פיקוח, למסור לה פרטים אודות עצמו, ולקיים מפגשים עם קצין הפיקוח ולשתף עמו פעולה.

בקטיגוריה שניה כלולים תנאים אופציונליים להכללה בצו הפיקוח, שאותם רשאי בית המשפט להוסיף לצו, לאחר קבלת המלצה של יחידת הפיקוח בענין זה (סעיף קטן (ב)). מ דובר במגבלות ואיסורים בנושאים הבאים: צריכת משקאות משכרים או סמים מסוכנים; החזקת חומר או כל דבר שנועד לעורר מינית; נהיגה בכלי רכב; הימצאות מחוץ למקום המגורים בשעות מסוימות; הימצאות בסביבת מקומות מסוימים; קיום קשר עם עברייני מין; התחברות עם קטינים; רכישה, החזקה או נשיאה של חפצים מסוימים; פגישה עם נפגע העבירה או הימצאות בקרבת מקום מגוריו; עבודה במקומות מסוימים; בחירת מקום מגורים או מקום עבודה; ושימוש בשירותי אינטרנט.

17.

לצורך ביצוע תפקידו, ניתנו בידי קצין הפיקוח סמכויות שונות (סעיף 18 לחוק). בית המשפט מגדיר בצו את סמכויות קצין הפיקוח, מבין שורה של סמכויות המפורטות בהוראת החוק, כאשר מטרת מתן הסמכויות מכוונת כל כולה למניעת ביצוע עבירות מין נוספות.

18.

התקופות המירביות לתחולת צווי הפיקוח קבועות בסעיף 14 לחוק. הכלל הוא, כי משך התקופה של צו פיקוח לא יעלה על חמש שנים. אם הוצא צו לתקופה קצרה יותר, ניתן להאריכו, מעת לעת, עד לתקופה של חמש שנים, אם מצא בית המשפט שרמת הסיכון להישנות עבירת מין אינה נמוכה . לאחר תום חמש שנים, רשאי בית המשפט להוציא צו פיקוח חדש, לאחר קבלת הערכת מסוכנות מעודכנת, אך זאת, רק אם מצא שמסוכנותו של עבריין המין היא גבוהה . בכל מקרה, תקופת הפיקוח המצטברת לא תעלה על עשרים שנה מיום שחרור האדם ממאסר בפועל או מאשפוז, או מיום מתן גזר הדין, ולא תעלה על תקופת המחיקה כהגדרתה בסעיף 16 לחוק המרשם הפלילי, לפי המוקדם מכל אלה. וכל זאת – אלא אם בתקופת הפיקוח הורשע עבריין המין בעבירת מין נוספת, או בהפרת תנאי הפיקוח, שאז יחל מחדש מניינן של התקופות המקסימליות האמורות.

19.

בכל שלב, רשאים עבריין המין, או נציג המדינה, לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בצו הפיקוח, אם התגלו עובדות חדשות או השתנו הנסיבות (סעיף 23(1) לחוק).

20.

עוד נציין, כי החוק קובע הוראות בדבר ניהולו של מרשם, הכולל פרטים אישיים מוגדרים של עברייני מין, ומידע בדבר הרשעותיהם וגזרי דינם (סעיף 19 לחוק); הוראות לגבי חובתו של עבריין המין להתייצב ביחידת הפיקוח, למסור שם פרטים אישיים, ולעדכן בדבר שינויים בפרטים אלה (סעיף 20 לחוק); הוראות ביחס לסמכות הענינית בהליכים על פי החוק (סעיף 21 לחוק; בש"פ 2686/07 ו בש"פ 5668/07 לעיל); והוראות בדבר ענישת מי שמפר את הוראות צו הפיקוח (סעיף 22 לחוק).

צווי פיקוח ומעקב – שיקולים ואיזונים

21.

הסדרי החוק, ובכלל זה הכללים בדבר צווי הפיקוח והמעקב הכלולים בו, מגלמים ברקעם התנגשות בין זכותו של נאשם לחירות לאחר תום ריצוי עונשו, כנגזרת מזכויות היסוד הנתונות לו לחירות ולכבוד, לבין האינטרס הציבורי שנועד להגן על בטחון הציבור מפני עבריינות מין עתידית, הטומנת בחובה פוטנציאל פגיעה בעל חומרה מיוחדת בקרבנות עתידיים. מציאת נקודת האיזון הראויה בהתנגשות זו מונחית על ידי הצורך בריסון רב בהטלת מגבלות על חירות נאשם שהשלים את ריצוי עונשו, והגבלתן לתכליות המוגדרות שהחוק נועד להשיגן, תוך שמירה על מידתיות האמצעים הננקטים, לבל יופעלו מעבר לנדרש. נפרט בענין זה:

האינטרס הציבורי אשר הביא לחקיקתו של החוק נהיר על פניו. הוא נולד מתוך צורך להגן על הציבור מפני פגיעתם הרעה של עברייני מין מועדים. עבירות מין נמנות על החמורות שבעבירות המנויות בחוק העונשין, ועל הקשות והפוגעניות ביותר מבחינת תוצאותיהן לקרבנות העבירה; לא אחת, מתאפיינים מבצעיהן בתכונה של רצידיביזם, ולעיתים הקרבנות הם קטינים ובגירים חסרי ישע. המגמה לצמצם את הסיכון להתרחשותן העתידית של עבירות אלה משקפת צורך חברתי חיוני.

צווי הפיקוח והמעקב ניצבים בראש סולם האמצעים שהחוק מספק לצורך השגת תכליתו – מניעת הישנות עתידית של עבירות מין. מתן צווי פיקוח לא נועד משום בחינה להוסיף על עונשו של עבריין המין. אמצעי זה נסמך על הערכת מסוכנות עדכנית של עבריין המין, הצופה את פני העתיד, ולא על הרשעתו וגזר דינו, הנטועים במעשי העבר. צו הפיקוח צופה את פני העתיד, וכל מטרתו למנוע פגיעה נוספת, עתידית, של עבריין המין בקרבנות פוטנציאליים נוספים ( בש"פ 2686/07 שם, פסקה 5).

22.

בצד התועלת לציבור שבמתן צו פיקוח לעבריין מין, לא ניתן להתעלם ממשמעותו כבדת המשקל מבחינתו של הפרט, עליו הוא מוטל. צו הפיקוח, ובמיוחד התנאים האופציונליים הנכללים בו, פוגע פגיעה ניכרת בחירותו, בפרטיותו ובכבודו של האדם אליו הוא נוגע, ולא אחת גם בחופש העיסוק ובחופש התנועה שלו. הוא עלול להגביל את יכולתו לנוע למקומות שונים, לחסום את קשריו החברתיים, לצמצם את חופש הבחירה של עיסוקו, להטיל מגבלות על מקום מגוריו, וכיוצא באלה מגבלות. עבריין מין עליו מוטל צו פיקוח עשוי להיות אדם שהורשע, נידון, וריצה את מאסרו, ולאחר כל אלה, בצאתו לחופשי, מוצא עצמו כפוף למגבלות שונות בחייו העלולות להצר עד מאד את חירויות היסוד הנתונות לו, בבחינת אמצעי מנע מפני פגיעה עבריינית עתידית נוספת העלולה להתרחש.

23.

נקיטת אמצעי מנע, המגבילים אדם בתחומי חיים שונים, החורגים ממסגרת הענישה הפלילית, הינה תופעה חריגה בשיטתנו המשפטית. " אדם שעניינו הוכרע ועונשו רוצה, הוא בגדר נאשם שנתן את הדין ושילם את חובו לחברה ולנורמות הדין הפלילי "; ובדרך כלל, " לא יעלה על הדעת לפגוע בחירותו של אסיר אשר ריצה את מלוא עונשו, והוא יוצא לחופשי בלא כל מגבלה גם כאשר מסוכנותו לציבור בעינה עומדת " (בש"פ 5024/07 מדינת ישראל נ' דיאב , פסקה 8 (לא פורסם, 10.6.07); בש"פ 1111/10 בטאטה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (לא פורסם, 23.2.10); אפרת שהם "הקדמה: על מי המדינה מגנה וכיצד?" ענישה או טיפול , בעמ' טו, יז (להלן – שהם )). החברה נדרשת ליטול על עצמה סיכונים מסוימים הכרוכים בחזרתו של העבריין לקהילה לאחר שריצה את מלוא דינו, גם כאשר מסוכנותו נותרה קיימת, וכל זאת כדי לבטא את זכותו למיצוי חירויות היסוד הנתונות לו בשיטה הדמוקרטית. ואכן, ביסוד גישה זו ניצבים ערכים כבדי-משקל: " רעיון השיבה למוטב והרהביליטציה הם רעיונות אוניברסליים המוכרים בכל חברה בת תרבות, והם נותנים ביטוי לזכותו של אדם לכבוד בהיבטיה השונים... מתן אפשרות לעבריין שריצה את עונשו ושב לנהל חיים נורמטיביים לפתוח דף חדש בחייו בלא שעברו הפלילי יעמוד לו לרועץ, מגינה על כבודו כאדם ועל זכותו לפרטיות ולצנעת הפרט " (דנ"פ 9384/01 אל נסארה נ' לשכת עורכי-הדין בישראל , פ"ד נט(4) 637, 661-662 (2004); בג"ץ 1935/93 מחפוד נ' השר לענייני דתות , פ"ד מח(1) 752 (1994)).

24.

גישה זו של נטילת סיכונים חברתיים בלא נקיטת אמצעי מנע כלפי עבריינים שריצו את דינם מאפיינת את השיטה בתחומי פשיעה רחבים. ההסדר בחוק ביחס לעברייני מין, החורג מן ההסדר הכללי הקיים לענין זה, נובע מהחשש המיוחד הנילווה לעבריינות מין, על שום תכונותיה המיוחדות הפוגעות לעיתים קרובות בחסרי ישע, ואף בתחום המשפחה פנימה. חומרתה המיוחדת של עבריינות זו, נפוצותה, והקושי להתמודד עמה בשל התרחשותה רחוק מעין-זר, הביאו ליצירת הסדר חקיקתי המאפשר פיקוח על עבריין המין גם לאחר שחרורו, מקום שמסוכנותו העתידית הוכחה, וכאשר הדבר נדרש למניעת הישנות עבירות מין דומות.

המתח החריף בין האינטרס הציבורי, המצריך פיקוח על עבריין מין מסוכן לאחר ריצוי עונשו, לבין משמעות הפגיעה בחירויות היסוד הנתונות לו, הנובעת מהכפפתו למגבלות שונות במסגרת צו הפיקוח, יצרו דילמה מורכבת בבסיס תפיסתו של החוק. על הדילמה הפנימית והקושי הטמונים בהסדרי החוק מבחינה זו, עמד ח"כ מיכאל איתן, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, בעת הצגת החוק בקריאה שניה:

"מצד אחד, אנחנו צריכים להיות זהירים. אדם ישב בכלא על ביצוע מעשה פלילי, קיבל את עונשו, ריצה אותו, ואנחנו צריכים לתת לו אפשרות להשתקם ולחזור לחיים נורמליים. מצד שני, אנחנו יודעים שכל אדם שלישי כזה יכול להוות סכנה..." (דברי הכנסת התשס"ו, 27383; דברי הכנסת ליום 25.10.06 (טרם פורסם)).

25.

הוראות החוק משקפות את המתח והניגוד בין האינטרסים המתנגשים האמורים הטמונים בהסדר הנוגע לצווי פיקוח המוצאים בעניינו של אדם שריצה את מלוא עונשו ויוצא לחפשי. במסגרת האיזון הנדרש בין השיקולים הנוגדים, החוק מחייב זהירות וריסון מיוחדים בעצם הפעלת הסמכות השיפוטית להורות על מתן צו פיקוח. בענין זה, נדרשת הקפדה יתירה בעצם עשיית השימוש באמצעי של מתן צווי פיקוח, ובענין זה נדרש שלא לחרוג מעבר לצרכים החיוניים בלבד להגנת הציבור. שנית, משהוחלט על הוצאת צו פיקוח, קימת חובה להגביל את תוכנם של תנאי הפיקוח להכרחי בלבד. העובדה כי הפרט, אשר לגביו מוצא צו פיקוח, ריצה כבר את עונשו, שילם את חובו לחברה, וניצב בפתחו של דף חדש בחייו, מחייבת נקיטת זהירות מרובה, לבל תפגענה זכויותיו למעלה מן הנדרש.

26.

הריסון השיפוטי המתחייב מכח החוק בענין מתן צווי פיקוח, מצריך קודם לכל התייחסות לשאלה האם מתקיימים תנאי הסף להוצאת צו פיקוח, בשים לב לרמת המסוכנות של העבריין שהוכחה. בענין זה, החוק קובע את רמת המסוכנות הנדרשת בשלבים השונים של ההליך. רמה זו מתווה את אופן הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בענין זה. בשלב הראשון, לצורך הוצאת צו הפיקוח, נדרש כי "רמת הסיכון כי עבריין המין יבצע עבירת מין נוספת אינה נמוכה" (סעיף 12(א) לחוק). גם הארכת צו הפיקוח עד לגבול התקופה המירבית מחייבת רמת סיכון ש"אינה נמוכה" (סעיף 14(ב) לחוק). לעומת זאת, הוצאת צו פיקוח חדש, לאחר תום התקופה המירבית של צו פיקוח קודם מותרת רק אם רמת הסיכון לביצוע עבירה נוספת היא

גבוהה (סעיף 14(ג) לחוק). יצירת רמות שונות של מסוכנות, כתנאי להוצאת צווי פיקוח בשלבים שונים של ההליך, משקפת סטנדרט מסוכנות משתנה ככל שתקופת הפיקוח מתארכת. ככל שמבקשים להאריך את תקופת הפיקוח, כך עולה רף המסוכנות של העבריין, הנדרש כתנאי להוצאת צו חדש, לאחר פקיעת תוקפו של צו קודם, עם חלוף התקופה המירבית.

27.

שנית, הריסון השיפוטי ביישום ההסדר החקיקתי בענין צווי פיקוח משתקף גם בשלב שלאחר ההחלטה ליתן צו. הוא נוגע לסוג האמצעים שיש להטילם במסגרת צו הפיקוח, משהוחלט על הוצאתו. הוא נוגע למשך התקופה שבה יחול הצו במסגרת התקופה המירבית. על אמצעים אלה ועל משך תקופת התחולה לעמוד בדרישת המידתיות.

בנושא זה נציין, תחילה, כי החוק נוקט באמצעים מתונים יחסית, בהשוואה לחלק מאלה שהוצעו בהצעות חוק קודמות, וכן בהשוואה להסדרים הנוהגים בנושא זה ברבות ממדינות העולם האחרות – כגון מרשם פומבי , המספק פרטים אודות עברייני המין לציבור, והליך של " civil commitment ", מעין כליאה טיפולית, לעתים בלא הגבלת זמן (הכנסת, מרכז המחקר והמידע "סקירה משווה בנושא: הטיפול בעברייני מין והפיקוח עליהם" (7.9.05); לרנאו ועוז , ה"ש 5-10).

28.

מגמת הריסון בשימוש באמצעי של הוצאת צווי פיקוח, לצורך צמצום הפגיעה בעברייני המין, והגנה ככל האפשר על זכויותיהם, הן המהותיות הן הדיוניות, בולטת בהוראות החוק. סעיף 10 , המגדיר את העקרון הכללי בדבר הפיקוח והמעקב, קובע כי הצווים לפי החוק יוצאו " במטרה להגן על הציבור מפני ביצוע עבירת מין נוספת ", וכי הדבר ייעשה אך " במידה הנדרשת כדי למלא אחר מטרה זו "; סעיף 12 , המסמיך את בית המשפט להוציא צו פיקוח, מתנה את הוצאת הצו בקבלת הערכת מסוכנות, ובקיום דיון בענין; סעיף 13(ב) , שעניינו תנאי הפיקוח והמעקב שבית המשפט רשאי לקובעם בצו הפיקוח, מורה כי הדבר ייעשה רק לאחר קבלת המלצה של יחידת הפיקוח, ורק אם בית המשפט " סבר שקיים קשר בין המגבלה הקבועה בתנאים, לבין הסיכון הנשקף מעבריין המין לבצע עבירת מין נוספת "; סעיף 13(ג) מורה שתנאי פיקוח לפי סעיף 13(ב) ייקבעו " בהתחשב ברמת הסיכון הנשקפת מעבריין המין לביצוע עבירת מין נוספת "; ומוסיף:

" ואולם לא יורה בית המשפט על הכללתו של תנאי מסוים בצו הפיקוח אם ניתן להשיג את מטרת הפיקוח והמעקב באמצעות תנאי אחר שפגיעתו בעבריין המין פחותה ".

סעיף 18 , אשר מאפשר לבית המשפט להעניק לקצין הפיקוח סמכויות שונות, קובע שסמכויות אלה יהיו נתונות לו " כדי למנוע ביצוע עבירת מין נוספת ", ומורה כי "קצין פיקוח יעשה שימוש בסמכויות הנתונות לו לפי חוק זה במידה הדרושה כדי למלא אחרי תנאי הפיקוח והמעקב, ותוך הגנה מירבית על פרטיותו של עבריין המין ".

29.

הוראות אלה, בהכללה, מבטאות את דרישת ה מידתיות הנילווית לשימוש בסמכות הוצאת צווי פיקוח וקביעת אופי ההגבלות במסגרתם. החוק מבקש להגשים את ההגנה על הציבור מפני עבירות מין נשנות באופן הפוגע בזכויות העבריין "במידה שאינה עולה על הנדרש" (כלשון סעיף 8 ל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסעיף 4 ל חוק יסוד: חופש העיסוק ).

מתוך מכלול "הוראות המידתיות" בנושא הוצאת צווי הפיקוח ניתן לגזור שלושה עקרונות כלליים, המושפעים, בראייה כוללת, משלושה "מבחני המשנה" הנגזרים מעקרון המידתיות החוקתית: מבחן התאמת האמצעי למטרה; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; ומבחן המידתיות במובן הצר (בג"ץ 3477/95 בן-עטייה נ' שר החינוך , פ"ד מט(5) 1, 12-13 (1996); בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר , פ"ד נא(4) 367, 384 (1997)). ואלה העקרונות:

ראשית , יש להקפיד, כי צו הפיקוח בכלל, והתנאים הקבועים בו בפרט, מיועדים לשרת נאמנה את המטרה העומדת ביסודם, קרי – ההגנה על הציבור מפני עבירות מין נשנות. הוצאת צו פיקוח, והכללת תנאי פיקוח או מתן סמכויות פיקוח, שאינם מתאימים להגשמת מטרה ספציפית זו, פסולים הם (ראו, בהתאמה, בסעיפים 10, 13(ב) רישא ו-18 רישא לחוק). בכלל זה, יש להקפיד כי צווי פיקוח לא יוטלו כענין שבשגרה, על בסיס מאפייניו הכלליים של המקרה, בלא שנעשתה בחינה מדוקדקת של נסיבותיו הפרטניות; כנגזר מכך, יש להקפיד על עריכתן של הערכות מסוכנות אינדיבידואליות מקיפות (השוו: דרור אורטס-שפיגל "מושגים ראשוניים בהערכת מסוכנות לעברייני מין" הסניגור 124, 4 (2007)). כן יש להקפיד, כי צו הפיקוח יצפה את פני המסוכנות העתידית, וכי מעשים שנעשו בעבר, ככל שלא עולה מהם אינדיקציה למסוכנות בהווה ובעתיד, לא יהוו שיקולים רלבנטיים להוצאת הצו. כן יש להבטיח, כי צו הפיקוח לא יהווה מסגרת ענישה נוספת בגין עבירות מין שנעשו בעבר, נפשעים ככל שהיו. במסגרת זו, יש להקפיד על בחינה ויישום של רף המסוכנות הנדרש לצורך הוצאת הצו או חידושו בשלבים שונים של ההליך.

שנית , שומה על בית המשפט לבחור, בין האמצעים השונים העשויים לשרת את מטרות החוק, את אלה הפוגעים במידה פחותה ככל האפשר בעבריין המין. ככל שניתן להגשים את ההגנה על הציבור באמצעות נקיטת צעדים מתונים יותר, יש לעשות כן (ראו, בהתאמה, ביחס לפיקוח בכלל, לתנאי הפיקוח האופציונליים, ולסמכויות קצין הפיקוח: סעיפים 10, 13(ג) ו-18(ב) לחוק). צו הפיקוח הוא אמצעי רב-עוצמה, אשר הפעלתו מחייבת זהירות יתירה; אך הוא גם אמצעי גמיש, שיש בו מרחב תמרון: בידי בית המשפט לבחור בכל מקרה את תנאי הפיקוח המתאימים (לפי סעיף 13(ב)); את אופי סמכויות הפיקוח (לפי סעיף 18(א)); ואת משך תקופת הפיקוח (לפי סעיף 14) ההולמים את המקרה. פעמים נכון יהיה להחמיר בכל המרכיבים הנזכרים – תנאי הפיקוח, סמכויות הפיקוח, ותקופת הפיקוח – כאחד; פעמים, ניתן יהיה להקל בכולם; ופעמים, עשוי להידרש להחמיר בחלקם, ולהקל בחלקם האחר; לעתים, ראוי לצמצם תנאי פיקוח וסמכויות פיקוח, מבין אלה המפורטים בחוק, לנסיבות מסוימות או לתנאים מסוימים, הכל במטרה למזער ככל הניתן את הפגיעה בעבריין המין תוך הגשמת תכליתו של הצו (לדוגמאות שונות ראו: ב"ש (מחוזי ת"א) 92666/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.8.07); ב"ש (מחוזי ת"א) 93779/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.12.07); ב"ש (מחוזי ת"א) 90146/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 9.7.09); ב"ש (מחוזי ת"א) 90696/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 12.10.09); לרנאו ועוז , ה"ש 51-53). כללו של דבר: החוק נותן בידי בית המשפט אמצעים המאפשרים לו לגבש מיבנים מגוונים של הסדרי פיקוח. בשימוש בסמכויותיו, עליו לברור את המבנה המתאים למקרה המסוים לשם השגת תכלית החוק, תוך פגיעה פחותה ככל האפשר בחירויותיו של עבריין המין.

שלישית , גם כאשר נשקלת הטלת אמצעים המתאימים למטרתם, וגם כאשר אמצעים אלה הינם מתונים ככל הניתן, לעולם יש לשקול למולם את חומרת פגיעתם בעבריין המין. ראוי לבחון, בכל מקרה, מהי חומרת המסוכנות הנשקפת לציבור לצורך הגדרת תנאי הפיקוח (סעיף 13(ג) לחוק). לעומת זאת, יש לשקול מהו מחירו של צו הפיקוח מבחינת הפרט עליו הוא מוטל.

30.

סיכומו של דבר : על כפות המאזניים ניצבים, מן הצד האחד, אינטרס ההגנה על הציבור מפני עבירות מין חוזרות, ומן הצד האחר, אינטרס הפרט, עבריין אשר ריצה את עונשו, לממש את זכויותיו כאדם לחירות, לכבוד, לחופש תנועה, לחופש עיסוק, ולפרטיות; לכל אלה יש לתת את המשקל הראוי להם הן במסגרת שיקול הדעת אם לעשות מלכתחילה שימוש באמצעי של צו פיקוח, והן בגדר ברירת תנאי הפיקוח וההגבלות שנדרש להטילן במסגרת צו פיקוח והן מבחינת משך תקופת תחולתו של הצו ( בש"פ 1179/09 שם, פסקה 7; בש"פ 2686/07 שם, פסקה 9; בש"פ 3014/08 שם, פסקה 10; והשוו: רחל גרשוני "היבטים משפטיים של הפיקוח על עברייני מין בישראל" ענישה או פיקוח , בעמ' 117, 128; Human Rights Watch, No Easy Answers: Sex Offender Laws in the US 130-31 (2007), www.hrw.org/reports/2007/us0907 ).

עד כאן, באשר להסדרי החוק, ולשיקולים והאיזונים הבאים לכלל ביטוי בהפעלתו. על רקע האמור, נפנה לפרטי המקרה שבפנינו.

מן הכלל אל הפרט

31.

בעקבות העבירות בהן הורשע, ריצה העורר תקופת מאסר ארוכה של 12 שנים. במשך תקופה זו הוא נבדק, מעת לעת, על ידי גורמים טיפוליים מקצועיים; הונחו לפני כחמישה עשר דו"חות מתקופות שונות, מהם עולה תמונה עגומה, אשר למרבית הצער אינה משתמעת לשתי פנים: שוב ושוב מצאו הגורמים הטיפוליים, כי מסוכנותו של העורר לביצוע עבירות מין לא פחתה כמלוא נימה. בבדיקה אחר בדיקה תואר העורר כבעל הפרעת אישיות וסטייה מינית, המתכחש לבעיותיו ולסבל הקשה שגרם לקרבנותיו, ומתרכז בתועלתו האישית. לעיתים, הודה העורר במקצת המעשים בהם הורשע, אך לאחר מכן שב והציגם באורח מצמצם ולא-מציאותי, והטיל את היוזמה לביצועם, ככל שהודה בקיומם, לפתחן של אחייניותיו הקטינות.

העורר לא שיתף פעולה עם כל יוזמה טיפולית שהופעלה בעניינו, וכתוצאה מכך לא עבר כל תהליך טיפולי משמעותי. בדיווח משנת 2008 על השתתפותו בקבוצה טיפולית נאמר, בין השאר:

"את האטיולוגיה של עבירותיו ניתן להבין על רקע של הפרעת אישיות נרקיציסטית מליגנית, עם יחסי אובייקט לקויים, דחפים מיניים מוגברים, הן בעוצמה והן בשכיחות, המופנים כלפי אובייקטים רבים ומגוונים, הן מבחינת הגילאים והן מבחינת המין... ככל הנראה מדובר בהפרעה מינית מסוג regressed child molester ... נכח בקבוצה אך ורק על מנת להשיג רווח משני, לא הפיק דבר מהתהליך הטיפולי . להערכתנו, השתתפותו בקבוצה לא רק שלא תרמה להפחתת מסוכנותו המינית אלא ייתכן שאף הגבירה אותה . מצבו הנוכחי מהווה קונטרה-אינדיקציה לשילובו בטיפול ייעודי לעברייני מין גם בהמשך" (ההדגשות אינן במקור).

דברים ברוח זו באים פעם אחר פעם בדיווחים אודות העורר, מראשית תקופת מאסרו ועד אחריתה. נביא עוד מדברי הסיכום להערכת המסוכנות העדכנית שעמדה בפני בית המשפט המחוזי:

"מ דובר

באדם בעל סטייה מינית פדופילית. בעבר דווח על קיומו של דחף מיני ברמה גבוהה, כיום, באופן לא מהימן, מדווח על היעדר מוחלט של כל דחף או פנטזיה מינית. הוא מניפולטיבי ולא אמין, לא הפיק תועלת כלשהי מטיפול ייעודי לעברייני מין, מגלה אחריות על מעשיו וחרטה לכאורה בלבד... המצאות לבד עם קטינות, או המצאות בבית בו קטינות נמצאות ללא השגחה פעילה (כגון שיתר בני הבית ישנים) מהווה עבורו מצב סיכון... להערכתי... מ דובר באדם בעל מסוכנות גבוהה לרצידיביזם מיני".

ניתן להוסיף, כי גם במסגרת הערר שמונח לפני מביע העורר יחס בלתי מציאותי וממזער כלפי מעשי העבירות שביצע, ואינו מבטא כל מודעות לחומרה ולהשלכות הנרחבות של מעשיו.

32.

בית המשפט המחוזי שקל את מכלול המידע והנתונים שהונחו בפניו, ובחר לאמץ את דעתו של מעריך המסוכנות, לפיה מסוכנותו של העורר לציבור היא גבוהה, והחשש להישנות עבריינות מין על ידו, במיוחד כלפי קטינות, הוא ממשי. אינני רואה מקום לסטות מקביעה זו, המעוגנת היטב בחומר מקצועי רב שהונח בפני בית המשפט. בכך, הונחה תשתית נתונים העונה על תנאי החוק לצורך הוצאת צו פיקוח ומעקב, על מנת להגן על הציבור מפני הישנות מעשי עבירות מין על ידי העורר.

33.

בה בעת, גם בנסיבות אלה, על בית המשפט להקפיד היטב כי צו הפיקוח, על התנאים שהוא מטיל על עבריין המין, יעמוד במגבלות המידתיות; כי האמצעים שהוא מטיל יהיו מכוונים אך ורק להגשמת מטרת הפיקוח, להגן על הציבור מפני עבירות מין חוזרות, ולא לתכליות אחרות; כי הוא אינו מטיל אמצעים פוגעניים העולים על הנדרש; וכי הוא מאזן איזון מידתי ראוי בין האינטרס הציבורי להגן על הציבור מפני הישנות עבירות מין על ידי העבריין, לבין זכויות היסוד של האדם, אשר נשא את עונשו על עבירות שביצע, וזכאי, ככל שניתן, לפתוח דף חדש בחייו.

34.

בנסיבות הענין, החלטתו של בית המשפט המחוזי, צו הפיקוח שהוציא, והתנאים והמגבלות שכלל בו, עונים על אמות מידה אלה. בית המשפט קמא היה ער בגישתו לצורך בפתרון מידתי ומאוזן, שיהא בו מענה לתכלית החוק, להגן ככל האפשר על הציבור מפני מסוכנותו של העורר. מצד שני, ניכרת בתוכנו של הצו, ובתנאים שנקבעו בו, מגמת צמצום הפגיעה בחירויות היסוד של העורר, עם צאתו לחופשי מבית הסוהר.

תנאי הפיקוח אוסרים על העורר התחברות עם קטינות, וכן איסור לשהות לבד עימן. מותר לעורר לשהות בבית בו נמצאות קטינות רק כאשר שוהה במקום בגיר נוסף המודע למגבלות ולהרשעתו של העורר, אשר ישגיח ויפקח על מעשיו. כן נאסרה לינה של העורר בבית בו לנות קטינות. משמעות תנאי זה היא, כי העורר רשאי להשתתף בארועים בבתים פרטיים, ובלבד שיהיו במקום בגירים, שיעמדו בתנאי הצו, ובתנאי שבכל מקרה לא ישאר ללון במקום. כן הוטל איסור על העורר ליצור קשר עם קרבנות העבירות בהן הורשע, אלא אם הקשר יבוא ביוזמתן וברצונן. בחירת עיסוקו של העורר כפופה לאישור קצין הפיקוח, כדי לוודא שלא יעסוק בתחום שבו קיים קשר ומגע עם קטינות היוצר סיכון לקרבנות פוטנציאליים נוספים.

תנאים אלה בנויים על הצורך להתמודד עם מאפייני המסוכנות העיקריים הנשקפים מן העורר, והם מידתיים באופיים. הם אינם חורגים מהתכלית הבסיסית של החוק וצו הפיקוח, המכוונת להגן על הציבור מפני חשש להישנות עבירות מין על ידי העורר, ובמיוחד כלפי קטינות. גם הסמכויות שניתנו בידי קצין הפיקוח הן מידתיות לצורך השגת התכלית, והובהר כי יש להפעילן על מנת להבטיח את קיום ההגבלות שהוטלו על העורר, במיוחד ביחס לקשר של העורר עם קטינות ולנוכחותן בביתו או במכוניתו.

35.

תקופת הצו נקבעה לארבע שנים, כאשר התקופה המירבית על פי החוק עומדת על חמש שנים. תקופת הפיקוח והמעקב שנקבעה, אכן, אינה קצרה. בחנתי את השאלה האם היה ראוי, מלכתחילה, לקצר את התקופה, מתוך הנחה כי אם לא ישתנו הנסיבות במהלך תקופת הצו, תוכל המדינה לבקש את הארכתו. אפשרות אחרת היא לאמץ את מלוא תקופת הצו כפי שנקבעה, מתוך הנחה שאם יחול שינוי מהותי בנסיבות, כגון שיתברר כי העורר עלה על דרך השיקום, ומסוכנותו פחתה באופן ממשי, כי אז יוכל לבקש עיון חוזר בצו, ולבקש את שינויו, בין לענין תקופת חלותו, ובין לענין מהות תנאיו. שתי החלופות האמורות מבטאות נטלי הוכחה ושכנוע שונים. במקרה הראשון,

על המדינה לפנות לבית המשפט ולבקש הארכה של הצו, כשעליה הנטל להראות כי גם לאחר חלוף תקופת הצו עדין מסוכנות עבריין המין היא ממשית. במקרה השני, כאשר

עבריין המין פונה בבקשה לעיון חוזר, תוך כדי תקופת חלותו של הצו, הנטל עליו לשכנע כי נתגלו עובדות חדשות או נשתנו הנסיבות המצדיקות את שינויו של הצו, בין לענין סוג ההגבלות ובין בענין אורך תקופת הצו. אמת המידה לאבחנה בין שני המצבים נעוצה, בין היתר, בפוטנציאל השיקום הבא לידי ביטוי בעניינו של עבריין המין עובר להוצאת הצו. מקום שחרף המסוכנות הממשית הנשקפת ממנו יש, ולו קצה חוט של ציפייה לקיום הליך שיקום יעיל ובר סיכוי להצלחה, ניתן מראש לבנות את מתכונת הצו ותקופת תחולתו בדרך שתתן לכך ביטוי; בין היתר, ניתן לקבוע כי תקופת תחולת הצו תהיה קצרה בהיקף כזה או אחר מהתקופה המירבית. בנסיבות אלה, אם הציפייה לשיקום לא תתממש, הנטל ירבץ על המדינה לבקש את הארכת הצו ולשכנע בנחיצותו. לעומת זאת, כאשר עובר להוצאת הצו לראשונה אין, ולו התחלה של תהליך תיקון אמיתי, ניתן לקבוע מראש כי תקופת תחולתו של הצו תהיה ארוכה יותר, במסגרת התקופה המירבית. אין בכך כדי לשלול אפשרות כי אם העבריין יצביע על מאמץ שיקומי אמיתי מצדו, הנושא פרי, ניתן יהיה להעמיד את הצו לעיון חוזר, ואפשר שיצדיק קיצור התקופה או שינוי תנאי הפיקוח על פי הצו, בשים לב לרמת המסוכנות של עבריין המין כפי שתוכח באותו שלב.

36.

בעניינו של העורר בפרשה זו נקבע, כי צו הפיקוח יעמוד בתוקפו לתקופה של ארבע שנים, מתוך חמש שנים, שהיא התקופה מירבית. תקופה זו, שאינה קצרה, נקבעה על רקע רמת מסוכנותו הגבוהה של העורר, בלא שניתן להצביע על תחילה של תהליך שיקום אפקטיבי כלשהו על ידיו. במצב הדברים כיום, אין ציפייה לשינוי ברמת מסוכנותו של העורר בטווח כלשהו הנראה לעין. לפיכך, צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי תחילת צו הפיקוח בעניינו תהיה לתקופה ארוכה, יחסית, של ארבע שנים. יחד עם זאת, ככל שיתממשו הבטחותיו של העורר להשתלב בהליך שיקומי-טיפולי אמיתי, וככל שהליך זה יניב תוצאות חיוביות, אשר יאושרו על ידי הגורמים הטיפוליים, וככל שתתהווה תשתית נסיבות חדשה בעתיד, ניתן יהיה לחזור ולבחון את צו הפיקוח, על תנאיו ועל משך תוקפו. נטל השכנוע בדבר ההצדקה לשנות את צו הפיקוח כל עוד הוא עומד בתוקפו, יוטל בנסיבות אלה על העורר. נכון לעת זו, אין להתערב במשך תקופת חלותו של צו הפיקוח כפי שנקבע. גם במובן זה, עומד הצו באמות המידה המידתיות המתחייבות מהפעלת החוק.

סוף דבר

37.

צו הפיקוח בעניינו של העורר עומד בדרישות האיזונים המתחייבים מכח החוק, ואין מקום להתערב בתנאים ובמגבלות שנקבעו בו, כמו גם במשך תקופת תוקפו. יש לקוות, כי העורר ישכיל להבין את הצורך החיוני בהשתלבותו בהליך טיפולי אינטנסיבי ומקיף, אשר אפשר ויתן מענה למסוכנותו הגבוהה להישנות ביצוען של עבירות מין על ידיו. ככל שיתממש תהליך כזה, כך יוקל הליך הסתגלותו של העורר לנורמות ההתנהגות המקובלות בחברה, ותיפתח בפניו הדרך לעלות על פסי השיקום האמיתי. תהליך חיובי כזה, אם אמנם יתרחש, עשוי להשתקף במוקדם או במאוחר גם בצו הפיקוח, הן באשר לאופי המגבלות המוטלות בו והן באשר למשך תקופת תוקפו.

הערר נדחה.