פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
1111/10
בפני:
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העורר:
מרעי בטאטה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום
31/01/2010 בתיק עפ"ג 39062-01-10 שניתן על ידי כבוד
השופטת ט'
חיימוביץ
בשם העורר:
עו"ד מוסטפא נסאר
בשם המשיבה:
עו"ד איתמר גלבפיש
החלטה
1.
לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ ) מיום 31.1.10 להורות על מעצר העורר עד לתום ההליכים לצורך הכרעה בערעור שהוגש על ידי המדינה כנגד גזר דינו, בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט מכוח סעיף 22(ב) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , התשנ"ו-1996 (להלן – חוק המעצרים ).
2.
ביום 4.1.10 הוגש לבית המשפט השלום בבאר-שבע כתב אישום כנגד העורר, המייחס לו עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) ל חוק הכניסה לישראל , התשי"ב-1952
(להלן – חוק הכניסה לישראל ). בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה כי העורר ייעצר עד לתום ההליכים נגדו. בבקשתה ציינה, כי כנגד העורר קמה עילת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן קיים יסוד סביר לחשש כי יסכן את ביטחון הציבור, בשים לב לעובדה כי נכנס לתחומי מדינת ישראל שלא כדין, חרף עונשי מאסר מותנים שנגזרו עליו בגין עבירות דומות, בגינן ריצה מאסרים בעבר, וכן בשים לב לכך שזוהי כניסתו הרביעית לתחומי ישראל שלא כדין, ובשים לב לעברו הפלילי. בית משפט השלום בבאר-שבע הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו.
3.
ביום 13.1.10 הורשע העורר בעבירה שיוחסה לו, על סמך הודאתו. ביום 25.1.10 גזר בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט נ' אבו-טהה ) את דינו של העורר ל-30 ימי מאסר בפועל, שמניינם מיום מעצרו של העורר, שהחל בתאריך 31.12.09. כן הוטלו עליו שני חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים מיום שחרורו, בתנאי שלא יעבור עבירה בניגוד לחוק הכניסה לישראל. על פי מניין הימים, ביום 28.1.10 אמור היה עונש המאסר שהוטל על העורר להסתיים.
4.
ביום 27.1.10, שהוא יומיים לאחר מתן גזר הדין ויום אחד לפני שהעורר עתיד היה לסיים את ריצוי עונש המאסר שהושת עליו, הגישה המדינה ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע כנגד קולת העונש שנגזר על העורר. בערעורה, טענה המדינה, כי יש להחמיר באופן משמעותי בעונשו של העורר, כך שיושת עליו עונש מאסר בפועל ארוך יותר, וזאת במצטבר להפעלת מאסר מותנה התלוי על צווארו. במקביל להגשת הערעור, ביקשה המדינה כי בית המשפט יורה על מעצר העורר עד למתן פסק הדין בערעור, וזאת על מנת שלא לפגוע בסיכויי שמיעתו. לטענת המדינה בבקשתה, מאחר שעונש המאסר עומד להסתיים, ובהינתן העובדה כי העורר הינו תושב דהרייה, שמחוץ לשטח ישראל, אם לא ייעצר וישוחרר עם תום מאסרו, קיים חשש ממשי להימלטותו, וקלושים הסיכויים כי ניתן יהיה לקיים את הדיון בערעור כסדרו.
5.
בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ט' חיימוביץ ) קיבל ביום 1.2.10 את בקשת המדינה, והורה על מעצר העורר עד להכרעה בערעור, וזאת מן הטעם העיקרי כי אם ישוחרר העורר, הוא יורחק מישראל, בהיותו נטול רישיון שהייה בה, ויהיה קושי לאתרו ולהביאו למשפט, בהיותו תושב שטחים. אף שבית המשפט קמא לא ראה לנכון לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור, הוא ציין, מחד, כי נטיית הפסיקה הינה להחמיר בענישה על עבירות חוזרות של שהייה בלתי-חוקית בישראל; מאידך גיסא, נסיבותיו של העורר, אשר ילדיו הקטינים מתגוררים בארץ עם אימם, והוא רוצה לבקרם, הן מיוחדות, ואפשר כי ערכאת הערעור לא תמצה עימו את הדין. בית המשפט המחוזי הורה בהחלטתו על מעצר העורר עד לסיום הליך הערעור, אולם הטעים כי אם הליך זה לא יסתיים בתוך 30 יום, תקום לעורר עילה לעתור לעיון חוזר.
6.
עיקר טענתו של העורר בעררו היא כי בהחלטת בית המשפט קמא נפל פגם מהותי, מאחר שבעקבותיה הוכפל עונשו למעשה, שכן 30 ימי המאסר שנגזרו עליו הפכו ל-60 ימים של החזקה במשמורת, שרק בסיומם יוכל העורר, על פי קביעת בית משפט קמא, לעתור לעיון חוזר בהחלטת המעצר. לדבריו, בהחלטה זו נתקבל, בעקיפין, ערעור המדינה על קולת העונש, בלא שנתקיים דיון בערעור גופו. עוד מלין העורר כנגד החלטת בית המשפט קמא להורות על מעצרו מבלי שבחן אפשרות לשחררו לחלופת מעצר שתוכל לאיין את החשש להימלטותו, וזאת בניגוד לחובת בית המשפט לעשות כן על פי סעיפים 21 ו-22 לחוק המעצרים. כן טוען העורר, כי הסמכות הנתונה לבית משפט על פי סעיף 22 לחוק המעצרים הינה סמכות שיש להפעילה במקרים נדירים, ולא כדבר שבשגרה, ובנסיבות מקרה זה לא היה מקום להפעילה, נוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, ומשהעונש שנגזר על העורר הינו סביר ואינו חורג לקולא. הוא מדגיש, כי הוא ריצה כבר את העונש שנגזר עליו בערכאה הדיונית, ושילם את חובו לחברה. לדבריו, עילת המעצר בגין הימלטות הינה מוחלשת במקרה זה, בהתחשב בנסיבות הענין, מאחר שעניינה של פרשה זו בעבירה יחידה של שהייה בלתי-חוקית, שנסיבותיה מיוחדות, ובכך שסיכויי הערעור קלושים.
7.
המדינה טוענת כי פעלה מבחינתה במהירות המירבית בהגשת הערעור, וזאת בחלוף יומיים לאחר מתן גזר הדין, ואף הגישה בקשה מיוחדת לבית המשפט לקבוע דיון דחוף בערעור. אלא שחרף בקשתה, נקבע הערעור לשמיעה רק למחר, יום 24.2.10. בנסיבות הענין, לטענתה, מדובר בעורר בעל עבר פלילי מכביד ובהרשעות קודמות בעבירות של שהייה שלא כדין בישראל. כמו כן, תלוי נגדו עונש מאסר על-תנאי בר הפעלה, שאך בטעות לא הופעל על ידי הערכאה הדיונית. בנסיבות אלה, מדובר בערעור שסיכוייו להתקבל טובים מאד, ויש למצותם, תוך הבטחת התייצבותו של העורר לדיון. העורר הוא תושב שטחים, וברגע שישוחרר קיימת סכנה ממשית כי ימלט לאזור, והליך הערעור יסוכל.
8.
להליך זה שתי פנים: האחד
– פן הסמכות הפורמלית להורות על מעצר נאשם עד תום הליכי ערעור לאחר שסיים לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו על ידי הערכאה הדיונית; השני
– פן השימוש בשיקול הדעת השיפוטי בהוצאת צו מעצר כזה, שתחולתו לאחר תום ריצוי עונש מאסר, ותוך המתנה להכרעה בערעור.
9.
סעיף 22(ב) לחוק המעצרים קובע:
"הוגשה הודעת ערעור על פסק דין על ידי תובע, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על מעצרו של הנאשם בהתאם להוראות סעיף 21".
על פי הוראה זו, נתונה סמכות לבית המשפט להורות על מעצר נאשם לצורך דיון בערעור בין אם בגזר דין הערכאה הדיונית לא הוטל עליו עונש מאסר כלל, ובין אם הוטל עליו מאסר שבינתיים כבר רוצה. אמות המידה להטלת מעצר כזה זהות לאלה החלות במעצר עד תום ההליכים לצורך ניהול המשפט בערכאה הדיונית, בהתאם לסעיף 21 לחוק המעצרים.
10.
אלא שהפעלת סמכות מעצר לצורך ערעור ביחס לאדם שכבר נשפט ונענש היא נדירה וחריגה (בש"פ 5024/07 מדינת ישראל נ' דיאב
(לא פורסם, 10.6.07) (להלן – פרשת דיאב ); בש"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד , פ"ד נו(5) 221 (2002); בש"פ 4559/98 מדינת ישראל נ' כהן (לא פורסם, 10.11.98); בש"פ 3408/00 רובבשי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, 16.5.00) (להלן – פרשת רובבשי )).
11.
השאלה מתמקדת, אפוא, לא בעצם קיומה של סמכות
בית המשפט לעצור נאשם שכבר ריצה את עונשו עד תום הליכי הערעור, אלא ב שיקול הדעת השיפוטי
שיש להפעיל לצורך איזון הערכים הנדרש במקרה מיוחד זה. מעצרו של אדם בשלב הערעור, ובמיוחד לאחר שריצה כבר את דינו, הוא ענין חריג שבחריג, ונעשה בנסיבות מיוחדות ונדירות (פרשת רובבשי ; בש"פ 9445/06 מדינת ישראל נ' בינדר
(לא פורסם, 19.11.06)).
12.
אדם שדינו הוכרע, ועונשו רוצה, הוא בגדר מי שנתן את הדין, ושילם את חובו לחברה ולנורמות הדין הפלילי (פרשת דיאב , פסקה 8). החלת אמות המידה המקובלות במעצר עד תום ההליכים על אדם כזה מחייבת עמידה בנטל כבד במיוחד המוטל על גורמי התביעה להצביע על קיום הצדקה להמשך מעצרו לצורך הערעור, וכך ציינתי בפרשת דיאב :
"אדם שעניינו הוכרע ועונשו רוצה, הוא בגדר נאשם שנתן את הדין ושילם את חובו לחברה ולנורמות הדין הפלילי, כל עוד בית משפט שלערעור לא החליט אחרת. מסוכנותו של אדם כזה אינה נבחנת באותם מבחנים ובאותן אמות מידה המופעלים על נאשם שטרם נתן את הדין. כשם שלא יעלה על הדעת לפגוע בחירותו של אסיר אשר ריצה את מלוא עונשו והוא יוצא לחופשי בלא כל מגבלה גם כאשר מסוכנותו לציבור בעינה עומדת, כך, בדרגה פחותה של עוצמה, יש להימנע דרך כלל, מפגיעה בחירותו של אדם אשר ריצה את עונשו גם אם עונש זה עומד עדיין למבחן ערעורי, ואפילו מסוכנותו עומדת עדיין בעינה. אלא שבמקרה האחרון, מאחר שההליך הפלילי טרם מוצה, הוקנתה סמכות לבית המשפט לעצור את הנאשם לצורך הליכי הערעור. אולם ברור מעצם טיבו של ההליך, כי מדובר בסמכות שיש להפעילה לעיתים נדירות וחריגות במיוחד, רק מקום שהחשש לשלום הציבור הנשקף מהנאשם באם ישוחרר במהלך תקופת הערעור או הסכנה להתחמקותו מהליכי המשפט גוברים במידה מכרעת על זכותו לחירות אישית לאחר שריצה את דינו. בשיקלול הערכים, ישנה עדיפות ברורה לשחרורו של הנאשם בנסיבות אלה, ומעצרו לצורך הליכי הערעור צריך להיות שמור למצבים מיוחדים במינם שבהם שלילת החירות הינה כורח המציאות שאין מקום להתפשר עליו" (שם, פסקה 8).
13.
בנסיבות בהן אדם ריצה את עונשו, טרם הדיון בערעור שהוגש נגדו, קיימת עדיפות ברורה לזכותו לחירות אישית על פני אינטרס הציבור במיצוי ההליך הפלילי ברמת הערעור. רק במצבים מיוחדים ניתן לתת משקל עדיף לאינטרס המערכתי הכללי בענין זה. על אחת כמה וכמה כך הוא, כאשר בנסיבות הענין ניתן למנוע את שלילת החירות במסגרת המעצר על ידי היערכות מערכתית מתאימה לדון בערעור ולהכריע בו אף בטרם נסתיים ריצוי המאסר, או, למצער, בסמוך מאד לאחר סיומו. המערכת השיפוטית נדרשת בנסיבות מיוחדות כאלה להיערך בדחיפות מיוחדת על מנת לקיים דיון בערעור בטרם נסתיים המאסר, ולהימנע ככל שרק ניתן ממעצר הנאשם לצורך דיון בערעורו לאחר שריצה כבר את מלוא עונשו.
14.
בענייננו, מדובר בנאשם תושב האזור, שהורשע בעבירת שהייה שלא כדין בישראל, והוא בעל עבר פלילי, בין היתר בתחום עבירות אלה. שחרורו לאחר ריצוי עונשו עלול להביא להימלטותו ולסיכול הערעור.
מנגד, הוא ריצה את מלוא העונש שהוטל עליו בערכאה הדיונית. אמנם היתה סמיכות זמן של ימים ספורים בין מתן גזר הדין לבין סיום ריצוי המאסר, עקב ניכוי ימי המעצר, וכן בין סיום המעצר לבין הגשת ערעור המדינה על קולת העונש. עם זאת, ניתן היה, ולו במאמץ, להגיש את ערעור המדינה אפילו ביום מתן גזר הדין, או מיד למחרתו, ולקיים דיון דחוף בערעור בטרם יסתיים עונש המאסר של העורר ביום 28.1.10. חלף זאת, לבקשת המדינה, הוציא בית המשפט צו מעצר עד תום הליכי הערעור, והעורר ממתין לערעורו בשגרת ההליכים, כאשר חירותו נשללה ממנו לחודש ימים נוסף – שהוא זהה להיקף עונש המאסר שנגזר עליו – וכל זאת לאחר תום ריצוי עונש המאסר על ידו, וכאשר ערעורו טרם נשמע.
15.
מציאות זו אינה יכולה להתקבל. היא מערערת את האיזון הראוי בין הזכות לחירות של הנאשם, המתעצמת לאחר שריצה את עונשו, לבין האינטרס הציבורי במיצוי ההליך הפלילי, השואף בנסיבות אלה להגשים את הליך הערעור ולסיימו. בחנתי אפשרות החלת חלופת מעצר בעניינו של העורר, אולם זו לא נמצאה, מלבד הפקדת פקדון כספי וערבויות כספיות על ידו.
16.
בנסיבות ענין זה, ואף שנראה כי קיימים סיכויים טובים לערעור המדינה, נוטה הכף לעבר שחרורו של העורר מן המעצר, גם אם אין לשלול קיום סיכון ממשי לאי-התייצבותו לדיון בערעורו. בתוצאה זו יש כדי לבטא את המשקל המוגבר שיש לתת לזכות הנאשם לחירות לאחר ריצוי עונשו, ואת הדגש הראוי לקיומו של הליך שיפוטי הוגן בעניינו של נאשם בהליך הפלילי.
17.
לא למותר להוסיף, כי ראוי שיובא לתשומת לב הגורמים המופקדים על המינהל השיפוטי בערכאות הערעור של בתי המשפט הצורך להיערך במקרים מתאימים לקיום דיון והכרעה דחופים בערעורי מדינה על קולת העונש, במקום שהנאשם עומד לסיים את ריצוי עונשו, ובמיוחד במצבים בהם קיימת סכנת הימלטות הנאשם באם ישוחרר, או שמתקיימת בו מסוכנות מיוחדת, היוצרים קושי מובנה בהחלת חלופת מעצר עד לסיום הדיון וההכרעה בערעור בעניינו.
18.
אני מורה, אפוא, על ביטול החלטת בית המשפט המחוזי נשוא ערר זה; אני מחליטה על שחרורו של העורר מן המעצר, בכפוף לכך שיפקיד סכום של 3,500 ₪ במזומן, ויחתום על ערבות אישית בסכום של 10,000 ₪ להבטחת התייצבותו לערעור בעניינו. ההפקדות תעשינה במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר שבע.
ניתנה היום, ט' באדר התש"ע (23.2.10).
ש ו פ ט ת