ע"פ 8457/15 מדינת ישראל נ. פלוני

1.

לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום הליכי הערעור על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בירושלים (הנשיא ד' חשין , סגן הנשיא מ' דרורי והשופט ע' שחם ) בתפ"ח 31041-04-13, בהתאם להוראות סעיפים 21 ו-22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

השתלשלות ההליכים

2.

ביום 18.4.2013, הוגש נגד המשיב וארבעה נאשמים נוספים (להלן: הנאשמים ) כתב אישום, במסגרתו יוחסה להם שורה של עבירות ביטחוניות חמורות. על פי המתואר בכתב האישום, הנאשמים היוו חלק מחוליה אשר ביקשה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ונגד כוחות המשטרה המוצבים במקום. לשם הוצאת התוכנית אל הפועל, מתואר כי הנאשמים אספו ויצרו נשק; ערכו אימונים צבאיים אסורים; יצרו קשר עם אנשי ארגון החמאס; ביקשו לחטוף נשק מאנשי כוחות הביטחון; ואף ניסו לחטוף יהודי לשם רציחתו.

3.

ביום 13.7.2015, ניתנה הכרעת הדין בעניינם של הנאשמים, ובה בית המשפט המחוזי זיכה את המשיב ממרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום והרשיע אותו בעבירות של אימונים צבאיים אסורים, לפי סעיף 143(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), נשיאת נשק וניסיון נשיאת נשק בלבד (להלן: הכרעת הדין המקורית ) . בו ביום, בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המשיב, והטיל עליו עונש מאסר בפועל אשר חפף את ימי מעצרו. מיד לאחר שניתן גזר הדין, הודיעה המבקשת כי בכוונתה לערער על הכרעת הדין, וביקשה להורות על מעצר גישור של המשיב, בהתאם להוראת סעיף 63 סיפא לחוק המעצרים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המבקשת והורה על מעצרו של המשיב למשך 72 שעות. בהמשך, הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשה למעצרו של המשיב עד לתום הליכי הערעור על הכרעת הדין, במסגרת ע"פ 4940/15. ביום 20.7.2015 קיבל בית משפט זה (השופט נ' סולברג ) את הבקשה והורה על מעצרו של המשיב עד לתום הליכי הערעור.

4.

ביום 2.9.2015, התקבל ערעור המבקשת על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בסוגיית התוספות הראייתיות באישומים השונים בתיק. לפיכך, הוחלט על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי לבחינה מחודשת של סוגיה זו. ביום 17.11.2015 ניתנה הכרעת דינו המשלימה של בית המשפט המחוזי, ובה הורשע המשיב באותן עבירות בהן הורשע בהכרעת הדין המקורית, ובנוסף הורשע בעבירות של אימונים צבאיים אסורים, לפי סעיף 143(ב) לחוק העונשין, וקשירת קשר לביצוע פשע. ביום 8.12.2014, ניתן גזר דינו המשלים של בית המשפט המחוזי, ובו נגזר על המשיב עונש מאסר בפועל של 32 חודשים ו-6 ימים, אשר חפף את ימי מעצרו עד לאותו מועד – ומשמעותו למעשה הייתה שחרורו של המשיב באותו יום. במעמד הקראת גזר הדין, המבקשת הודיעה על כוונתה להגיש ערעור על הכרעת הדין המשלימה, וביקשה להורות על מעצר גישור, בהתאם לסעיף 63 לחוק המעצרים. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה באופן חלקי, והורה על עיכוב שחרורו של המשיב למשך 48 שעות, עד ליום 10.12.2015 – דהיינו, עד להיום. בהמשך להחלטה זו, הוגשה הבקשה שלפניי, יחד עם נימוקי הערעור של המבקשת.

הבקשה למעצר עד תום הליכי הערעור

5.

בבקשתה, המבקשת טוענת כי מתקיימים במקרה שלפניי התנאים אשר נקבעו בפסיקת בית משפט זה למעצר עד תום הליכי הערעור. בעניין זה, המבקשת מדגישה כי אין מדובר במקרה של בקשה למעצרו של מי שזוכה בדין, אלא מי שהורשע וימי מעצרו היו כדין – ועל כן, לטעמה, הרף אותו עליה לעבור להצדקת המשך המאסר הוא נמוך יותר. המבקשת סבורה כי סיכויי ערעורה טובים, שכן לשיטתה זיכויו של המשיב מעבירות של סיוע לאויב במלחמה וקשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה נבע מטעות משפטית בפרשנות העבירות הללו; זיכויו מעבירת ניסיון השוד נעשה בהתעלמות מראיה בעלת משקל; וזיכויו מעבירת חטיפה לשם רצח מהווה טעות, נוכח חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט. באשר לעילה להמשך מעצרו של המשיב, המבקשת גורסת כי מהמבקש נשקפת מסוכנות רבה. זאת, משום שמדובר בפרשיה ביטחונית חמורה, בה המשיב פעל לצד הנאשמים, מתוך תכנון מראש, לבצע עבירות שמטרתן פגיעה בחיי אדם. לשיטתה, אף מתקיימת במעשים המיוחסים למשיב חזקת מסוכנות, על פי סעיפים 21(א)(1)(ג)(1)+(2)+(4) לחוק המעצרים. לגישת המבקשת, לא ניתן לאיין את מסוכנותו של המבקש בדרך אחרת מלבד מעצר. בנוסף, המבקשת מוסיפה כי המשיב הוא תושב מזרח ירושלים, וקיים חשש כי יימלט נוכח חומרת הענישה הצפויה לו, במידה וערעורה יתקבל.

6.

המשיב, מנגד, סבור כי סיכויי הערעור אינם מגיעים לרף המצדיק מעצר עד תום הליכי הערעור. זאת, בפרט נוכח העובדה כי הוא זוכה מהעבירות מושא ערעורה של המבקשת פעמיים, הן בהכרעת הדין המקורית והן בהכרעת הדין המשלימה. בנוסף, המשיב מדגיש כי הוא תושב ישראל, ועל כן החשש להימלטותו מפני הדין אינו משמעותי וניתן לאיון באמצעות תנאי שחרור.

דיון והכרעה

7.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. עסקינן בבקשה למעצר עד תום הליכי הערעור של אסיר אשר כבר סיים לרצות את העונש שהוטל עליו בערכאה הדיונית. כבר הובהר לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה כי הפעלת הסמכות מכוח סעיף 22(ב) לחוק המעצרים תיעשה אך במצבים חריגים ונדירים, בהם קיימות נסיבות מיוחדות (ראו: ע"פ 3288/14 מדינת ישראל נ' קריספיל , פסקה 2 (9.5.2014) ; בש"פ 7717/10 חבר נ' מדינת ישראל , פסקה 11 (1.11.2010)). אדם אשר דינו הוכרע ועונשו רוצה, מוחזק בגדר מי ששילם את חובו לחברה, ועל כן הנטל להצדיק את המשך מעצרו הוא כבד, אפילו כאשר סיכויי הערעור הם טובים וקיימת מסוכנות. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 5024/07 מדינת ישראל נ' דיאב , פסקה 7 (10.6.2007):

"אדם שעניינו הוכרע ועונשו רוצה, הוא בגדר נאשם שנתן את הדין ושילם את חובו לחברה ולנורמות הדין הפלילי, כל עוד בית משפט שלערעור לא החליט אחרת. מסוכנותו של אדם כזה אינה נבחנת באותם מבחנים ובאותן אמות מידה המופעלים על נאשם שטרם נתן את הדין. כשם שלא יעלה על הדעת לפגוע בחירותו של אסיר אשר ריצה את מלוא עונשו והוא יוצא לחופשי בלא כל מגבלה גם כאשר מסוכנותו לציבור בעינה עומדת, כך, בדרגה פחותה של עוצמה, יש להימנע דרך כלל, מפגיעה בחירותו של אדם אשר ריצה את עונשו גם אם עונש זה עומד עדיין למבחן ערעורי, ואפילו מסוכנותו עומדת עדיין בעינה.

אולם ברור מעצם טיבו של ההליך, כי מדובר בסמכות שיש להפעילה לעיתים נדירות וחריגות במיוחד, רק מקום שהחשש לשלום הציבור הנשקף מהנאשם באם ישוחרר במהלך תקופת הערעור או הסכנה להתחמקותו מהליכי המשפט גוברים במידה מכרעת על זכותו לחירות אישית לאחר שריצה את דינו. בשיקלול הערכים, ישנה עדיפות ברורה לשחרורו של הנאשם בנסיבות אלה, ומעצרו לצורך הליכי הערעור צריך להיות שמור למצבים מיוחדים במינם שבהם שלילת החירות הינה כורח המציאות שאין מקום להתפשר עליו. " (וראו גם: בש"פ 1111/10 בטאטה נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (23.2.2010)

8.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה שלפניי, בו המשיב זוכה מהעבירות עליהן מוגש ערעורה של המדינה פעמיים – הן בהכרעת הדין המקורית והן בהכרעת הדין המשלימה. בנסיבות אלה, הנטל בו חייבת התביעה לעמוד כדי להצדיק מעצר עד לתום הליכי הערעור הופך כבד אף יותר. סבורני כי המבקשת לא עמדה בנטל זה, ולא שוכנעתי כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים בהם יש להורות על המשך מעצרו של אסיר אשר סיים לרצות את עונשו. בנסיבות העניין, סבורני כי ניתן להסתפק בקביעת תנאים לשחרורו של המשיב, אשר יבטיחו את התייצבותו בהליכי הערעור על הכרעת הדין המשלימה, וכי אין מקום לשלילה נוספת של חירותו בשלב זה.

9.

נוכח האמור, הבקשה למעצר לפי סעיף 22(ב) לחוק המעצרים נדחית. אני מורה בזאת כי המשיב ישוחרר ממעצר בכפוף לתנאים הבאים: צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדה של כל דרכון המצוי שבידיו; הפקדה או ערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח להבטחת התייצבותו בהליך הערעור; וערבות צד ג' של שני ערבים בסך 5,000 ש"ח כל אחד. המשיב יישאר במעצר עד למילוי התנאים האמורים, והתנאים יעמדו בתוקפם עד למתן פסק הדין בערעור.