בש"פ 5024/07 מדינת ישראל נ. סאלח דיאב

1.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כנגד בן זוג, ואיומים. המשיב נעצר עד תום ההליכים ביום 20.5.07. ביום 27.5.07 הורשע על פי הודאתו בכך, שבהיותו שיכור, תקף את אשתו, היכה אותה באגרופים בכל חלקי גופה, משך בחוזקה בשערותיה ופצע אותה, וזאת לאחר שהזמינה משטרה לביתם, עקב פחדיה מהמשיב. כן הורשע המשיב בעבירה של איומים להרוג את אשתו.

2.

בית משפט השלום גזר על המשיב עונש של 19 ימי מאסר מ-9.5.07 ועד

ה-27.5.07, החופפים באופן מלא לימי מעצרו. כן הוטל עליו מאסר על תנאי. בגוזרו את הדין, התחשב בית המשפט בין היתר, ברצונה של המתלוננת בחזרתו של המשיב לבית המשפחה.

3.

עם מתן גזר הדין, ומיצוי עונש המאסר במועד הינתנו, ביקשה המדינה לערער על פסק הדין וביקשה לצורך כך לעכב את ביצוע שחרורו של המשיב מן המעצר. בית המשפט הסכים לעכב את השחרור עד ליום 29.5.07. המדינה הגישה ערעור על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, ובקשה בתוך כך להורות על מעצר המשיב עד לתום הליך הערעור וזאת על פי הוראות סעיף 22(ב) לחוק המעצרים.

בית המשפט נעתר ביום 29.5.07 לבקשה, והורה על מעצרו של המשיב עד לתום הליכי הערעור, בעוד המשיב מצהיר כי אין בידו להציע חלופת מעצר.

ביום 6.6.07 נדונה בבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר שהגיש המשיב, תוך שהפעם הציע חלופת מעצר. בית המשפט קיבל את הבקשה, והורה על שחרורו של המשיב בתנאי מעצר בית מלא, לאחר שקבע כי החלופה היא מספקת, וכי ניתן לתת אימון במפקחים שהוצעו, ולאור העובדה כי ביתם של המפקחים, בו אמור המשיב לשהות במעצר בית, מצוי במרחק ניכר מחיפה, שם מתגוררת המתלוננת.

4.

על החלטה זו עררה המדינה בפני. לטענתה, שחרורו של המשיב לחלופת המעצר לא היה ראוי, וזאת, בין היתר, על רקע השימוש שהוא עושה באלכוהול, וכן לאור העובדה כי לא נתקבל תסקיר מעצר, הבוחן את מידת מסוכנות המשיב ומידת התאמתה של חלופת המעצר שהוצעה. לדברי המדינה, לאור הסיכון הטמון בהתנהגותו האלימה של המשיב כלפי אשתו, ולאור איומיו לרצוח אותה, ועל רקע שימושו המוגבר באלכוהול, יש מקום לבחון בחינה מיוחדת את רמת מסוכנותו הקונקרטית. כן מציינת המדינה את העובדה כי המתלוננת העידה כי אין זו הפעם הראשונה שהמשיב נוקט כלפיה באלימות. גם התייצבותה לימין בעלה עתה מדליקה, לדעת המדינה, נורות אזהרה בדבר קיום לחצים קשים במשפחה, ויש לגישתה לנקוט מישנה זהירות בטרם ישוחרר אדם לחלופה בנסיבות ממין אלה. המדינה מוסיפה כי הערעור שהגישה עומד להישמע ב-21.6.07, ולכן הליך הערעור אינו צפוי להתארך. עוד היא מציינת כי הערב שאושר כמפקח הינו אדם בעל עבר פלילי שאינו מודע לחלוטין להרגלי צריכת האלכוהול של המשיב. וכן, מדובר בחלופה בבית אחותה של המתלוננת, שאינה מספקת מענה הולם בנסיבות העניין, כאשר "המתלוננת מצויה, מטבע הדברים, בין הפטיש לסדן", כדברי המדינה בכתב הערר.

5.

טוען ב"כ המשיב כי מעצרו של מרשו לאחר סיום משפטו וריצוי עונשו הוא מהלך חריג, השמור למקרים יוצאי דופן חריגים ומיוחדים בלבד. אין מקרה זה נופל בגדר אותם מקרים. בית המשפט המחוזי נתן דעתו למכלול נסיבות העניין, בדק את החלופה המוצעת לגופה, חקר את הערבים ומצא כי אמינותם עומדת במבחן. מקום החלופה מצוי במרחק ניכר ממקום מגוריה של המתלוננת, ולכן החלופה הולמת ומתאימה מכל בחינה שהיא. היעתרות לבקשת המדינה להשאיר את המשיב במעצר עד לקבלת תסקיר מעצר פירושה התמשכות מעצרו עד סמוך לשמיעת הערעור, ואין זה מהלך נכון וראוי. למשיב אין עבר פלילי, ועל רקע מכלול הנתונים האמורים, יש לדחות את הערר ולשחררו לחלופת המעצר עליה הוחלט בערכאה הדיונית.

6.

דין הערר להידחות, בכפוף לסייג שיפורט להלן:

המשיב הועמד לדין, נשפט, הורשע וריצה את דינו. עם ריצוי עונשו, עומדת לו

זכותו כאדם וכנאשם לצאת לחופשי. המדינה משיגה על גזר הדין ומבקשת להחמיר בעונש, אולם ערעורה טרם נשמע. היא מעלה חשש כי בתקופת הביניים שעד להכרעה בערעור עלול המשיב לחזור ולפגוע באשתו, וטוענת היא כי חלופת המעצר לא נבדקה בצורה מספקת.

7.

מקרה זה אינו בגדר ערר מעצר רגיל. מתבקש מעצרו של אדם אשר כבר

נשפט ונענש וזאת לצורך הדיון בערעורו, ומפאת מסוכנותו.

אשר לקיום סמכות להטיל על נאשם מעצר עד תום הליך ערעור בעניינו לאחר שסיים לרצות עונש שנגזר עליו, נראית לי, לכאורה, גישת הערכאה הדיונית לפיה סמכות כזו קיימת בידי בית המשפט. סעיף 22(א) לחוק המעצרים דן בתקופת המעבר שבין מתן פסק דין מרשיע כנגד נאשם שהוחזק במעצר עד תום ההליכים ולא הוטל עליו מאסר בפועל ומסמיך את בית המשפט לעוצרו למשך 72 שעות לצורך הגשת הודעת ערעור. לצידו, סעיף 63 לחוק מדבר בתקופת מעבר דומה בעניינו של נאשם שזוכה בדין, ואשר ניתן להורות על מעצרו למשך 72 שעות לצורך הגשת הודעת ערעור. משהוגשה הודעת ערעור, מוסמך בית משפט שלערעור להורות על מעצר הנאשם עד לתום הליכי הערעור על פי סעיף 21 לחוק המעצרים (סעיף 22(ב) לחוק) (השוו ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד מקדאד (השופט מ' חשין); וכן ע"פ 5127/02 מדינת ישראל נ' עפיף (השופט טירקל); בש"פ 4559/98 מדינת ישראל נ' נחמן כהן (השופט מ' אילן)). שילובן של הוראות אלה משמיע כי הדין המסמיך את בית המשפט להורות על מעצר ביניים עד הגשת ערעור ולאחר מכן להפעיל סמכות מעצר על פי אמות המידה הרגילות שבסעיף 21 לחוק יחולו מדרך קל וחומר, גם על נאשם שהורשע וריצה את מאסרו קודם שהוגש ערעור המדינה בעניינו. הווי אומר, ניתן יהיה להטיל עליו מעצר ביניים עד להגשת ערעור, ועם הגשת הערעור לבחון את שאלת המשך מעצרו עד תום הליכי הערעור, על פי אמות המידה המקובלות לעניין מעצר עד תום ההליכים (השוו בש"פ 3408/00 רובבשי נ' מדינת ישראל , תק-על

2000 (2) 587).

8.

אלא שהשאלה עיקרית בענייננו איננה קשורה בעצם קיומה של סמכות בית המשפט, אלא בשיקול הדעת השיפוטי שיש להפעיל לצורך איזון הערכים הנדרש במקרה מיוחד זה.

אדם שעניינו הוכרע ועונשו רוצה, הוא בגדר נאשם שנתן את הדין ושילם את חובו לחברה ולנורמות הדין הפלילי, כל עוד בית משפט שלערעור לא החליט אחרת. מסוכנותו של אדם כזה אינה נבחנת באותם מבחנים ובאותן אמות מידה המופעלים על נאשם שטרם נתן את הדין. כשם שלא יעלה על הדעת לפגוע בחירותו של אסיר אשר ריצה את מלוא עונשו והוא יוצא לחופשי בלא כל מגבלה גם כאשר מסוכנותו לציבור בעינה עומדת, כך, בדרגה פחותה של עוצמה, יש להימנע דרך כלל, מפגיעה בחירותו של אדם אשר ריצה את עונשו גם אם עונש זה עומד עדיין למבחן ערעורי, ואפילו מסוכנותו עומדת עדיין בעינה. אלא שבמקרה האחרון, מאחר שההליך הפלילי טרם מוצה, הוקנתה סמכות לבית המשפט לעצור את הנאשם לצורך הליכי הערעור. אולם ברור מעצם טיבו של ההליך, כי מדובר בסמכות שיש להפעילה לעיתים נדירות וחריגות במיוחד, רק מקום שהחשש לשלום הציבור הנשקף מהנאשם באם ישוחרר במהלך תקופת הערעור או הסכנה להתחמקותו מהליכי המשפט גוברים במידה מכרעת על זכותו לחירות אישית לאחר שריצה את דינו. בשיקלול הערכים, ישנה עדיפות ברורה לשחרורו של הנאשם בנסיבות אלה, ומעצרו לצורך הליכי הערעור צריך להיות שמור למצבים מיוחדים במינם שבהם שלילת החירות הינה כורח המציאות שאין מקום להתפשר עליו:

"אכן, מעצר בשלב ערעור הוא חריג ונעשה בנסיבות מיוחדות", כך לדברי השופטת ביניש (בפרשת רובבשי , שם ; כן ראו ב"ש 9445/06 מדינת ישראל נ' בינדר , תק-על 2006(4) 2343).

9.

בנסיבות שלפנינו, מדובר בנאשם אשר, חרף חומרת העבירות שעבר כלפי המתלוננת, זו לו העבירה הראשונה, והוא חסר עבר פלילי קודם. בית המשפט המחוזי בחן את החלופה שהוצעה לגופה, ומצא כי היא קבילה. מונו שני ערבים, בני זוג ממשפחת המשיב, כאשר לערב אחד מביניהם יש אמנם עבר פלילי, אך כולו משנות ה-90. בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מהערבים שהופיעו בפניו והוא נתן בהם אימון כי יבצעו את תפקידם באמונה. כן נתן משקל לעובדה כי מקום החלופה מצוי במרחק ניכר ממקום מושבה של המתלוננת.

על רקע דברים אלה, אין מדובר במקרה חריג, המצדיק את מעצרו של המשיב לצורך הערעור לאחר שנשפט וריצה את דינו. יחד עם זאת, אני רואה לנכון להחמיר במובנים מסוימים את תנאי השחרור שהוטלו על המשיב כדי להבטיח מפני מסוכנותו כלפי אשתו, את התייצבותו לערעור, ואת אחריות הערבים לפקח עליו כנדרש. למותר לומר, כי אין בהחלטה זו כדי לאצול, כהוא זה, על ההכרעה בערעור המדינה גופו.

10.

אני מורה, איפוא, אל שחרורו של המשיב בחלופת מעצר בתנאים כדלקמן:

(א) המשיב ישהה במעצר בית מלא במשך כל שעות היממה בביתם של מורסל וספאא סורחאן בכפר מזרע. בני הזוג ישמשו ערבים לקיום תנאי חלופת המעצר בידי המשיב.

(ב) המשיב יתן ערבות עצמית בסכום של 30,000 ₪, ויפקיד במזומן סכום של 7,000 ₪.

(ג) הערבים יחתמו כל אחד על ערבות עצמית בסך 25,000 ₪.

(ד) המשיב יתייצב בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מעצר הבית פעם בשבוע בכל יום ג' בצהריים, כשהוא מלווה באחד הערבים.

(ה) על המשיב נאסר ליצור כל קשר ישיר או עקיף עם אשתו וילדיו עד להכרעה בערעור.

(ו) המשיב יתייצב לדיון בערעור כשהוא מלווה על ידי אחד הערבים.

התנאים הכספיים של חלופת המעצר יקויימו בבית המשפט המחוזי בחיפה.