החלטה4 עמודיםנכלל בחיפוש

בש"פ 1124/09 נתשה מוצטפא נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

מעצרים · הארכת מעצר במהלך ערעור על גזר דיןערר על החלטת בית המשפט המחוזי בהארכת מעצר עד מתן פסק דין בערעור על קולת העונש

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון דחה ערר על הארכת מעצרם של שני תושבי שטחים שנשאו עונש מאסר קצר, עד למתן פסק דין בערעור המדינה על קולת העונש. נקבע כי לבית המשפט היושב כערכאת ערעור יש סמכות להאריך מעצר לפי סעיף 22(ב) לחוק המעצרים. החשש לסיכול ההליך בשל היעדר חלופת מעצר הכריע את הכף, אף שהמדינה השתהתה בהגשת הערעור.

העובדות

העוררים, תושבי השטחים, הורשעו בשהייה בישראל שלא כדין והושת עליהם מאסר של 30 יום שהסתיים למעשה ביום הדיון. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש לאחר 11 ימים, ובדיון בערעור הודיע המותב כי יינתן פסק דין בעוד שבוע. בית המשפט המחוזי הורה על הארכת המעצר עד 11.2.2009.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם מוסמך בית המשפט היושב כערכאת ערעור להאריך מעצר של משיב במהלך הדיון בערעור לפי סעיף 22(ב) לחוק המעצרים?
  2. 2.האם יש להורות על הארכת מעצרם של תושבי השטחים עד מתן פסק דין בערעור על קולת העונש, חרף שיהוי המדינה בהגשת הערעור?

הלכות

  1. 1

    לבית המשפט היושב כערכאת ערעור יש סמכות להאריך או לקבוע מעצר של משיב המצוי בפניו לפי סעיף 22(ב) לחוק המעצרים.

    ״סעיף 22(ב) לחוק המעצרים מעגן את סמכותו של בית משפט היושב כערכאת ערעור להאריך או לקבוע את מעצרו״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    שיקול הדעת בהארכת מעצר במסגרת ערעור שונה מאמות המידה למעצר בהליך הראשון, ויש להביא בחשבון שהנאשמים מוחזקים כמי ששילמו את חובם לחברה.

    ״יש ליתן משקל לעובדה שנכון לנקודת זמן זו מוחזקים העוררים כמי שריצו את עונשם ושילמו את חובם לחברה״
    לציטוט במסמך ←
  3. 3

    חשש ממשי להימלטות או לסיכול ההליך של תושבי השטחים, שאין להם חלופת מעצר ממשית, מצדיק את הארכת המעצר אף על פי שהמדינה השתהתה בהגשת הערעור.

    ״אין ביכולתי להתעלם מן החשש הממשי שמא שחרורם עלול לסכל את המשך הליכי המשפט״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • הארכת מעצר
  • ערכאת ערעור
  • תושבי השטחים
  • חשש ממשי
  • שיהוי
  • חלופת מעצר
  • ערובה כספית
  • קולת העונש

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

בש"פ

1124/09

בפני:

כבוד השופט ס' ג'ובראן

העוררים:

1. נתשה מוצטפא

2. סמי יגמור עאל

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר

שבע בע"פ 6048/09

מיום 4.2.09

שניתנה על ידי כבוד הנשיא י' פלפל; כבוד סגן הנשיא נ' הנדל; כבוד השופטת ר'

יפה-כ"ץ

תאריך הישיבה:

י"א בשבט התשס"ט

(5.2.09)

בשם העורר 1:

עו"ד יובל ליבדרו

בשם העורר 2:

עו"ד אילן אמויאל

בשם המשיבה:

עו"ד אושרה פטל

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק ע"פ 6048/09 מיום 4.2.09 בגדרה הורה על הארכת מעצרם של העוררים עד ליום 11.2.2009 לשם מתן פסק הדין בערעור שהגישה המשיבה בעניינם.

נגד העוררים הוגש כתב אישום בבית משפט השלום באילת (תיק פ' 1008/09) בגין עבירה של כניסה לישראל או ישיבה בה שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

על פי המתואר בכתב האישום ביום 9.1.2009 שהו העוררים, תושבי השטחים, באתר בנייה בשכונת שחמון באילת כשאין בידם אישור כניסה או שהייה על פי דין.

ביום 14.1.2009 ניתן גזר דינו של בית משפט השלום באילת (כבוד השופט י' עדן ) בגדרו השית הוא על כל אחד מהעוררים עונש של מאסר בפועל לתקופה של 30 יום החל מיום מעצרם ומאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך שנתיים. על פי פסק הדין אמורים היו הם לסיים את ריצוי עונשם היום.

ביום 25.1.2009 הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על קולת העונש אשר הוטל על העוררים בבית משפט השלום (ע"פ 6048/09).

ביום 4.2.2009, היינו יום לפני תאריך השחרור המיועד של העוררים ממאסרם, התקיים דיון בערעור בבית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל , כבוד סגן הנשיא נ' הנדל וכבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ ). במהלך הדיון הודיע המותב כי לאור ריבוי החומר והטענות שנטענו על ידי הצדדים בכוונתו ליתן את פסק הדין רק כעבור שבוע ולא על אתר. לפיכך, ביקשה באת כוח המשיבה כי מעצרם של העוררים יוארך עד למתן פסק הדין. באי כוחם של העוררים התנגדו לבקשה בטיעון כי מדובר במעצר העולה כדי 25% מאורך תקופת המאסר הכוללת אותה ריצו העוררים וכי המשיבה השתהתה במשך 11 ימים בהגשת הערעור. בית המשפט המחוזי החליט כאמור להיעתר לבקשה והורה על מעצרם של העוררים עד ליום 11.2.2009, בו יינתן פסק הדין.

מכאן הערר שבפני, בגדרו טוענים באי כוח העוררים כי בנסיבות העניין שגה בית המשפט המחוזי משהורה על הארכת מעצרם של העוררים חרף סיכויי הערעור הקלושים לשיטתם, חרף העובדה שלא הוגשה בקשה בכתב להארכת מעצרם וחרף השיהוי בהגשת הערעור על ידי המשיבה רק בעבור 11 ימים. עוד נטען כי קיים ספק האם קיימת הוראת חוק המאפשרת בקשה להארכת מעצר לראשונה במהלכו של ערעור ולא עובר לו וכי בכל מקרה יש להחיל את הוראות סעיף 22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) במשורה ובמקרים נדירים בלבד.

מנגד טוענת המשיבה כי בנסיבות המקרה משמדובר בתושבי השטחים קיים חשש ממשי כי לא יתייצבו למתן פסק הדין בעניינם ולפיכך, אף שאין מוכחש כי היה ראוי להגיש את הערעור במועד מוקדם יותר, לא נפל פגם בהחלטה המצדיק את ביטולה.

אודה ואתוודה כי התלבטתי בסוגיה זו, אך בסופו של יום הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

סעיף 22(ב) לחוק המעצרים מעגן את סמכותו של בית משפט היושב כערכאת ערעור להאריך או לקבוע את מעצרו של משיב המצוי בפניו. סעיף זה נדון זה מכבר במספר מקרים בבית משפט זה ונקבע כי יש בו כדי להקנות סמכות כאמור (ראו ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד , פ"ד נו(3) 328 (2002); בש"פ 8897/06 מדינת ישראל נ' ראובן ברואיר (לא פורסם, 8.11.06); בש"פ 5024/07 מדינת ישראל נ' ס ד (לא פורסם, 10.6.2007)). משכך, איני מקבל את טענות באי כוח העוררים בעניין זה.

השאלה הקשה לטעמי שרויה במישור של שיקול הדעת השיפוטי שיש להפעיל בבחינת אמות המידה לעניין עצם ההחלטה האם להורות על מעצרם של העוררים. כאמור, התלבטתי בסוגיה זו. מן העבר האחד, בא כוח העוררים מצביע על פגם משמעותי בהתנהלות המשיבה בעניין זה אשר השתהתה 11 ימים טרם הגישה היא את הערעור מטעמה. בהשתהות זו "כבלה" לכאורה המשיבה את ידי בית המשפט והותירה לו את הברירה בין ליתן פסק דין על אתר ובין להותיר את העוררים במעצר. בנסיבות העניין ולאור תקופת המאסר הקצרה שהושתה על העוררים מן הראוי היה כי המשיבה הייתה מקדימה להגיש את ערעורה ובכך מונעת מראש את היווצרות המצב אליו נקלע בית המשפט המחוזי. עוד יש לציין בעניין זה כי אמות המידה בהחלטה זו שונות מאמות המידה בהחלטת הניתנת למעצרו של אדם במסגרת ההליך הראשון וכי יש ליתן משקל לעובדה שנכון לנקודת זמן זו מוחזקים העוררים כמי שריצו את עונשם ושילמו את חובם לחברה כל עוד לא יחליט בית המשפט המחוזי להחמיר בעונשם.

מן העבר האחר מדובר בענייננו בשני עוררים אשר הינם תושבי השטחים ולפיכך אין ביכולתי להתעלם מן החשש הממשי שמא שחרורם עלול לסכל את המשך הליכי המשפט ועלול להותיר למעשה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור גופו ככלי ריק. מה גם, וכפי שנמסר לי על ידי באי כוח העוררים, שאין באפשרות העוררים למרבה הצער להציע כל חלופת מעצר ממשית או אף ערובה כספית להבטחת התייצבותם למתן פסק הדין.

בסופו של יום, החלטתי כאמור כי על אף מחדלי המשיבה, אין בנסיבות העניין, במאזן השיקולים, מקום להורות על שחרורם של העוררים ממעצר. יובהר כי איני מביע כמובן כל עמדה באשר לגורלו של הערעור גופו אשר אינו מצוי בפני.

סוף דבר הערר נדחה.

כולי תקווה כי בית המשפט המחוזי הנכבד יעשה את המאמץ הדרוש לשם הקדמת מועד מתן פסק הדין על ידו בעניינם של העוררים, ואם אפשר עוד בתחילת השבוע הבא, וזאת על מנת לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בחרותם של העוררים.

ניתנה היום, י"א בשבט התשס"ט (5.2.09).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (4 תיקים)

הלכות

  1. 1לבית המשפט היושב כערכאת ערעור יש סמכות להאריך או לקבוע מעצר של משיב המצוי בפניו לפי סעיף 22(ב) לחוק המעצרים.
  2. 2שיקול הדעת בהארכת מעצר במסגרת ערעור שונה מאמות המידה למעצר בהליך הראשון, ויש להביא בחשבון שהנאשמים מוחזקים כמי ששילמו את חובם לחברה.
  3. 3חשש ממשי להימלטות או לסיכול ההליך של תושבי השטחים, שאין להם חלופת מעצר ממשית, מצדיק את הארכת המעצר אף על פי שהמדינה השתהתה בהגשת הערעור.