בש"פ 8897/06 מדינת ישראל נ. ראובן ברואיר

א.בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בערעור נגדו בבית משפט זה, בהתאם להוראות סעיפים 22(ב)ו-21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996.

ב.הרקע: כנגד המשיב הוגש ביום 29.4.05 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב אישום המייחס לו ניסיון שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 402(ב) ו-25 לחוק העונשין תשל"ז-1977. במהלך המשפט הוסיפה המבקשת לאישום עבירה של נשיאת סכין לפי סעיף 186 לחוק העונשין.

לפי כתב האישום המתוקן, גמלה בליבו של המשיב בתחילת חודש אפריל 2005 ההחלטה לשדוד סניף בנק. המשיב התכוון להשתמש בשלל כדי לרכוש דרכון מזויף אשר בעזרתו יוכל לעזוב את הארץ. ביום 20.4.05 הגיע המשיב לסניף של בנק הדואר ברמת גן, בעודו נושא על גופו סכין ופתק שהכין מראש בעבור הקופאי לשם השוד. המשיב נסוג מהחלטתו לשדוד את הסניף באותו יום, אך ביום 26.4.05 חזר המשיב לסניף כשהוא לובש שתי חולצות (במטרה להסיר אחת ולמנוע זיהוי), חובש כובע ומשקפי שמש, ונושא על גופו סכין ואת הפתק. בשל כמות האנשים בסניף הבנק עזב המשיב את המקום, ולאחר 20 דקות שב על עקבותיו כדי לבצע את תכניתו. בשלב זה נעצר המשיב על ידי המשטרה, בטרם הגיע לסניף הדואר. המשיב הודה בעובדות המתוארות בכתב האישום.

ביום 13.9.05 ניתנה הכרעת הדין, בית המשפט זיכה את המשיב מעבירת ניסיון השוד, והרשיע אותו בעבירה של החזקת סכין שלא כדין. בית המשפט דן אותו לעונש מאסר בפועל כאורך תקופת מעצרו (מ-26.4.05 עד 12.9.05) ולמאסר על תנאי. המשיב שוחרר לעת ההיא, וכמסתבר נחשב בהמשך עבריין נמלט, שכן היה אסיר ברישיון לאחר ניכוי שליש ושחרור על תנאי, והרישיון הופקע.

ביום 19.10.05 הוגש ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בטענה כי יש להרשיע את המשיב בעבירת ניסיון השוד בנסיבות מחמירות כפי שיוחסה לו בכתב האישום. נטען, כי מעשיו של המשיב ביום האירוע משקפים התנהגות העולה כדי ניסיון לעבור עבירת שוד, וכי טעה בית המשפט קמא בפרשנותו המצמצמת. ביום 25.10.06 נשמע ערעור המבקשת בבית משפט זה. פסק הדין טרם ניתן.

ג.המשיב נמצא עתה במאסר – כנמסר – בגין התיק שבגינו היה בשעתו אסיר ברישיון, וזאת לאחר שהרישיון הופקע הימנו והוא נלכד, אך צפוי הוא להשתחרר היום – 8.11.06 (שחרור מנהלי) או ביום 29.11.06 (שחרור מלא).

ד.(1) המבקשת עותרת – בבקשה מיום 31.10.06 – להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בע"פ 9849/05. נטען, כי בהודעתו במשטרה הודיע המשיב שהחליט (בהיותו אסיר ברישיון) לבצע את השוד כדי לאפשר בריחתו מהארץ. לשיטת המדינה קיים חשש כי שחרורו של המשיב יוביל להתחמקותו מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, אם יתקבל הערעור. לטענתה מסוכנותו של המשיב לציבור נלמדת הן מנסיבות האירוע והן מעברו הפלילי העשיר.

(2) בדיון טען בא כוח המדינה, כי לדעת המדינה טובים סיכויי הערעור, שכן המדובר ב"ניסיון מושלם" שנעשה בשני שלבים. עוד טען, כי אין המדובר בשאלה של סמכות למעצר כפי שטענה באת כוח המשיב, אלא בשיקול דעת, ואת שיקול הדעת יש להפעיל לכף חובה של מעצר, נוכח עברו של המשיב והנסיבות הספציפיות של כוונתו לשדוד לשם יציאה מן הארץ כעולה מהודעתו במשטרה. אציין כי באת כוחו המלומדת של המשיב התנגדה כי אעיין בהודעתו במשטרה, שכן נושא המחשבות לעזיבת הארץ לא עלה מהכרעת הדין וגם אינו נזכר בהודעת הערעור שהוגשה בבית משפט זה. החלטתי לקבל את ההודעה במשטרה ועיינתי בה, זאת לאחר שנושא העזיבה נזכר בכתב האישום המתוקן, העומד לנגד עיניו של בית משפט זה בהליך הערעור, ולכן אין מקום להתעלם הימנו בהליך המעצר. אוסיף, כי בא כוח המדינה הגיש גם את תסקיר המעצר שהוגש בשעתו בעניין העורר, שלפיו נכשל מגיל צעיר (15) בפלילים, חי חיי חוסר יציבות, אלכוהול וסמים, ולא ניתנה לגביו בשעתו המלצת חלופה. הוגש גם גליון הרישום הפלילי של המשיב, המצביע על שלוש הרשעות מאז גיל 18 בעבירות רכוש, זיוף ועוד, ובעטיין נדון ב-2003, תוך צירוף 28 תיקים של עבירות רכוש (וגם סמים לצריכה עצמית). החשש, כך סבר בא כוח המדינה, הוא כי העורר ישתמש בדרכון מזויף לצאת, כפי שתיכנן.

(3) באת כוח המערער סברה, כי את סעיף 22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) יש לפרש בהמשך לסעיף 22(א) לחוק זה ולאור סעיף 63 לו, קרי, שהמדובר בסמכות "סמוכה" לגזר הדין, שיש להפעילה בהמשך ל-72 השעות הראשונות, ולא בכל עת. במקרה דנא היה המשיב משוחרר כשלושה חודשים מאז יום זיכויו מעבירת הנסיון לשוד והרשעתו בהחזקת סכין, ושחרורו אז, ועד שנעצר כעבריין נמלט בעקבות הפקעת השליש. בשלושת החודשים לא עזב את הארץ, הגם שידע שחרב השליש המופקע מתהפכת מעליו, ועל כן לא יימלט גם עתה, ואין כל מקום למעצר עד תום ההליכים. עוד ציינה, כי התביעה לא ביקשה מעצרו של המשיב עם הודעת הערעור שהגישה ב-19.10.05 (וכן לא מייד לאחר גזר הדין שבו זוכה מניסיון השוד), ואין איפוא מקום להתעלם מהוראות סעיף 63 וסעיף 22(א) לחוק המעצרים, שמועדי הפעלתם 72 שעות לאחר פסק הדין ולא עת רבה לאחר מכן. לשיטתה של באת כוח המשיב, אין המקרה בא לא בגדרי סעיף 22(א) ולא בגדרי סעיף 22(ב), הנמשך מסעיף 22(א).

(4) מנגד סבר בא כוח המדינה כי ניתן, בעקבות פסיקתו של בית משפט זה, להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים בתיק שבערעור בכל מקרה; אין לפרש את סעיף 22(ב) כקשור במועד של 72 שעות.

ה.החלטה זו, לאחר דיון אתמול אחר הצהריים, ניתנת בסד זמן בשל מועד השחרור המינהלי של המשיב החל – כנמסר וכאמור – היום (8.11.06).

ו.(1) אשר לסמכות למעצר לקראת ערעור, סבורני כי זו קיימת גם לעת הזאת, בשלב זה של הליכי הערעור, ויש להבחין כמובן בין הסמכות לבין שיקול הדעת בהפעלתה.

הסמכות נובעת מסעיפים 22(ב) לחוק המעצרים וראו ע"פ 1708/06 מדינת ישראל נ' דדון (טרם פורסם) והאסמכתאות דשם. זה לשונו של סעיף 22(ב):

"הוגשה הודעת ערעור על פסק דין על ידי תובע, רשאי בית המשפט שלערעור לצוות על מעצרו של הנאשם בהתאם להוראות סעיף 21"

(סעיף 21 עוסק בעילות מעצר לאחר הגשת כתב אישום ובדיון בהן).

לשונו של סעיף 22(ב) אינה מצביעה על הגבלת זמן באשר לפניה לבית המשפט שלערעור; זאת בשונה מסעיף 22(א) העוסק במעצר ביניים לאחר פסק דין מרשיע ללא עונש מאסר בפועל ובטרם הגשת ערעור על קולת העונש, ומסעיף 63 העוסק בשחרור ובמעצר ביניים להגשת ערעור. ההבדל בין שני אלה לסעיף 22(ב) הוא, שהאחרון עוסק במקרים שבהם הוגש הערעור, ואילו סעיף 22(א) וסעיף 63 עוסקים במקרים שבהם טרם הוגש ערעור. בסעיף 22(ב) נתונה סמכות לצוות על מעצרו של מי שהוגש לגביו ערעור, והדבר יתכן במקרה של זיכוי, וכן למשל במקרה של הרשעה ללא מאסר או מאסר לתקופה קצרה שחלפה; וכאמור בהחלטה בעניין דדון הנזכרת, המדברת "בפסק דין, יהא אשר יהא" ; זו גם דעתה של המלומדת ד"ר חיה זנדברג, פירוש לחוק המעצרים , 102. הסמכות על פי לשון הסעיף אינה מוגבלת בזמן, אף כי כמובן ככל שתוגש הבקשה במועד מאוחר תהא הנטיה כלפיה ספקנית, ושיקול הדעת ייבחן בכל מקרה לנסיבותיו.

(2) בשאלת שיקול הדעת , ככלל, פשיטא שמעצרו של מי שזוכה לפני ערעור יתבקש – אם שוקלת המדינה לבקשו – סמוך להגשת הערעור. בענייננו לא נעשה כן, וההסבר שנתן בא כוח המדינה הוא כי המשיב היה אז "עבריין נמלט" בשל הפקעת השליש. בכל הכבוד, הסבר זה דחוק במידה מסוימת, שכן לא נטען כי נעשו מאמצים לחפשו מחשש להימלטות או בשל מסוכנות. וכן, כאמור, הוא היה משוחרר כשלושה חודשים, ולא נמלט מן הארץ, הגם שמן הסתם ידע כי לחובתו נזקפת הפרת תנאי הרישיון (השליש). וכפי שציינתי בפרשת דדון , "אדם שזוכה ומעצר אינם, 'זוג טבעי'", והוא "נהנה מחזקת חפות מקל וחומר, שהרי עניינו עלה בהליך שיפוטי והוא זוכה". עם זאת, אף שלא מן המידה יהא אם אביע כאן דעה באשר לסיכויי הערעור המצוי על האבניים בבית משפט זה, סבורני כי ישנה סכנה להימלטות המשיב, נוכח כוונותיו כמתואר מעלה, עברו הפלילי, רקעו הנע ונד והסיכון שהוא ניצב מולו בערעור. עם זאת, איני סבור, נוכח חזקת החפות והנסיבות, כי יש מקום לעת הזאת להמשך שהותו של המשיב מאחורי סורג ובריח, אלא להגבלות מסוימות.

(3) בנסיבות אלה, בשקלול, סבורני כי אם הגיעה עת שחרורו של המשיב (איני נכנס לשיקולי שירות בתי הסוהר באשר לשחרור מינהלי), אין מקום למעצר אך יש מקום להגבלות. בתנאים אחרים של לוח זמנים הייתי שוקל לבקש תסקיר מעצר וחלופה, אך בנסיבות של ערב השחרור, ומשנתגלגלו דברים כך או אחרת שהבקשה הוגשה עתה, אין מקום לשלול חרותו של המשיב לעת הזאת, בלא קשר לתוצאות הערעור. ההגבלות יהיו אלה: צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת כל דרכון שבידיו; הפקדה או ערבות בנקאית אוטונומית בסך 25,000 ₪; ערבות צד ג' של שני ערבים מישראל בסך 25,000 ₪ כל אחד; התייצבות במשטרה פעמיים בשבוע כפי שתקבע המשטרה (הדבר יטופל על-ידי התביעה טרם השחרור). כל האמור עד למתן פסק דין בערעור. בהתקיים תנאי ההפקדה והערבות, ובהתאם לשעת שחרורו לפי רישומי שירות בתי הסוהר, יוכל המשיב להשתחרר בכפוף לאמור.