ע"פ 1708/06מדינת ישראל נ. יצחק דדון

השופט א' א' לוי:

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בין המשיב לליאור חבקוק ז"ל (להלן: "המנוח") היתה קיימת הכרות שנמשכה מספר שנים, בעקבות כך ששניהם טופלו במרכז לנפגעי סמים. בתאריך 21.4.05, בשעת צהריים, נפגשו השניים ברחוב ביפו, ובמהלך קטטה שפרצה ביניהם, דקר המשיב את המנוח עם סכין בבטנו. המנוח הובהל לבית חולים, אולם לאחר מספר ימים נפטר.

המשיב הועמד לדין באשמת ביצועה של עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וראיות המערערת התבססו בעיקר על הודאות שנרשמו מפיו.

להבנת הסוגיה שבמחלוקת נוסיף, כי בידי המערערת שתי ידיעות מודיעיניות שתוכנן נמסר להגנה, אולם מקור המידע נותר חסוי. בידיעה האחת נאמר, כי אחד – רפי בן-דוד (להלן "בן-דוד") אמר בנוכחות אחרים שהוא רוצה "לדפוק" את המנוח, מאחר ומכר לו אדולן מהול במים. בידיעה האחרת נאמר, כי בשעה שהמנוח נדקר נכחו במקום שניים: המשיב ובן-דוד, מאחר ושניהם כעסו עליו על שמכר להם אדולן מהול במים. הם הגיעו לזירה כשפניהם רעולות ומוסעים ברכב בו נהג אדם נוסף, ולאחר דקירת המנוח חזרו השניים לרכב ונמלטו מהמקום.

2.בטרם החלה שמיעת הראיות, עתר הסנגור לפני בית משפט קמא להורות למערערת לחשוף את זהותו של המקור המודיעיני. קודם למתן ההחלטה בבקשה זו, נשמעו בבית המשפט עדויותיהם של בן-דוד ואשתו, אשר הכחישו מכל וכל את הטענה לפיה היה בן-דוד מעורב בדקירת המנוח. לאחר שעדויות אלו נשמעו, הורה בית המשפט המחוזי למערערת לגלות את זהותו של המקור כדי שניתן יהיה לזמנו לעדות מטעם ההגנה, ובעקבות כך חשפה המערערת נתון נוסף ביחס לאותו מידע, היינו, שהמקור המודיעיני שמע את הידיעה הראשונה מפיו של בן-דוד עצמו, שעה שבמקום נכחו אנשים נוספים. באשר לידיעה השנייה הוסיפה המערערת, כי המקור שמע את הדברים לא מהחשודים בפרשה, אלא מאנשים שונים אותם פגש באזור המרכז לטיפול בנפגעי סמים. עם זאת, התמידה המערערת בטענתה כי אין לחשוף את זהות המקור עקב הסכנה הנשקפת לו, וכדי שלא לפגוע בעבודת המודיעין של המשטרה. המערערת הביעה את הסכמתה להעדת המקור בדרך שלא תיחשף זהותו, ובהודעה שהוגשה לבית משפט זה ביום כ"ה בניסן תשס"ו (23.4.2006), היא אף הציעה פתרון טכני לכך.

כל אלה לא הניחו את דעתו של בית המשפט המחוזי, ששב והורה למערערת לחשוף את זהות המקור, ומשעמדה המערערת על דעתה, החליט בית המשפט המחוזי לזכות את המערער. בכך עוסק הערעור שבפנינו.

4.בית המשפט המחוזי לא הרחיב בהנמקה של החלטתו להורות למערערת לחשוף את זהותו של המודיע, והסתפק באומרו את אלה:

"בשלב מסוים, במהלך שמיעת פרשת התביעה, ולאחר שבבית המשפט העידו מספר עדים, דנתי מחדש בבקשה לחשוף את זהותו של המקור, ונוכח חשיבות מידע זה ליכולת הנאשם לנהל את הגנתו, ובעצם שיהיה לו את יומו למשפט הוגן, הוריתי על חשיפת זהותו של המקור."

כפי שעינינו רואות, בית המשפט לא הסביר כיצד גילוי תוכן המידע מבלי לחשוף את זהותו של המקור עלולה לשבש את הגנתו של המשיב ולמנוע ממנו את יומו בבית המשפט, עד כדי חשש לאי-קיומו של הליך הוגן. לפיכך, עתר בא-כוח המשיב, עובר לדיון בערעור, להורות לבית המשפט המחוזי לנמק את החלטתו מיום כ"ג בשבט תשס"ו (21 בפברואר 2006). ברם, לאחר שחככנו בדעתנו החלטנו שלא להיעתר לבקשה זו, מן הטעם הפשוט שאותו מידע מודיעיני שהוצג לפני הערכאה הראשונה הוצג גם בפנינו, וממילא יכולנו להתרשם ממנו ישירות ולעמוד על השלכותיו על הגנת המשיב. לאחר שעשינו את כל אלה, ולאחר שהאזנו ברוב קשב לטענות הצדדים, הגענו לכלל דעה כי דינו של הערעור להתקבל, ולהלן נבהיר מסקנה זו.

5.המחלוקת שבפנינו מתרכזת למעשה בידיעה הראשונה בלבד, הואיל והידיעה האחרת – לפיה בדקירת המנוח נכחו המשיב ובן-דוד – הנה נטולת כל ערך ראייתי. מפיו של קצין המודיעין של מרחב יפתח במשטרת ישראל, שהשיב לשאלותינו במעמד צד אחד, הבנו כי אותו מודיע שאב את אותה ידיעה מפיו של אחר מבלי שידע לנקוב בשמו, ולפיכך מדובר בעדות שמועה שגם אם היתה מובאת בפני בית המשפט, לא היה מקום לייחס לה משקל.

חשובים יותר הדברים ששמעו המודיע ואחרים מפיו של בן-דוד עצמו, ימים ספורים לפני דקירת המנוח. לעניין זה, כאמור, נקרא בן-דוד להעיד בבית המשפט, והוא הכחיש מכל וכל את הגרסה לפיה אמר את הדברים שיוחסו לו או שהיה מעורב בדקירתו של המנוח. מטבע הדברים, אפשר גם אפשר שבן-דוד לא אמר אמת בנקודה זו, ולפיכך יצטרך בית המשפט המחוזי להכריע בבוא השעה אם לאמץ את גרסתו של העד או לדחותה לנוכח תוכנה של אותה ידיעה. ובמלים אחרות, המרב שיכול המשיב להפיק מאותה ידיעה שמסר המודיע, הוא שבן-דוד אמר את הדברים שיוחסו לו. אולם, חשיפת זהותו של המודיע לצורך זה אין בה כדי לקדם את ברור האמת: ראשית, משום שאני מתקשה לראות את המערערת מתכחשת לאמירת הדברים על ידי בן-דוד מבלי להעיד את המודיע כעד מטעמה. שנית, ואם עדיין יהיה סבור בא-כוח המשיב כי העדתו של המודיע חיונית היא לצורך הגנת שולחו, ניתן להעידו תוך שימוש באמצעים טכניים כאלה או אחרים שיאפשרו לבית המשפט לעמוד על מהימנות המודיע, מבלי שתיחשף זהותו.

6.לסיכום, שוכנענו כי חשיפת זהותו של המודיע עלולה לסכן את חייו, מחד, ואין היא דרושה לצורך הגנת המשיב, מאידך. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את החלטתו של בית המשפט המחוזי לזכות את המשיב, והדיון יוחזר לערכאה הראשונה כדי שתמשיך בו מן המקום אליו הגיע. ככל שהצדדים יבקשו זאת, יזמן בית המשפט המחוזי את המודיע לעדות, ובלבד שייעשו הסידורים המתאימים למניעת חשיפת זהותו. נראה לנו כי הפתרון הטכני המוצע על ידי המערערת, הנו פתרון ראוי.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.