ע"פ 1708/06 מדינת ישראל נ. יצחק דדון

א.בקשת המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום שמיעת הערעור נגדו בבית משפט זה, לאחר שזוכה בדינו, בהיעדר ראיות מספיקות, בבית המשפט המחוזי. הבקשה הוגשה לפי הוראת סעיף 22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996.

ב.(1) ביום 24.5.05 הגישה המבקשת כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום ביום 21.4.05 דקר המשיב, מטופל במרכז לנפגעי סמים, מטופל אחר בבטנו לאחר שפרצה קטטה ביניהם. ביום 30.4.05 נפטר הנדקר עקב זיהום שהתפתח בפצע הדקירה.

(2) יצוין כי המשיב מרצה מיום 18.12.05 עונש מאסר של 14 חודשים שהושת עליו עקב הרשעה בתיק אחר, פ3150/05 בבית משפט השלום בתל-אביב.

(3) ביום 18.1.06 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט כבוב) למבקשת למסור למשיב את זהותו של מקור משטרתי שיש בעדותו חשיבות להגנת המשיב. לאחר החלטה זו פירטה המבקשת מדוע אין חשיפת זהות המקור נצרכת לשיטתה להגנת המשיב, ולחילופין הציעה כי המקור יעיד בפני בית המשפט ללא שתיחשף זהותו. ביום 26.1.06 דחה בית המשפט את ההצעה. ביום 21.2.06 הודיעה המבקשת כי לא תחשוף את זהות המקור. בעקבות זאת זיכה בית המשפט המחוזי את המשיב מחמת היעדר ראיות מספיקות.

(4) המבקשת ביקשה מבית המשפט המחוזי, לפי סעיף 63 לחוק המעצרים, כי יורה על מעצר המשיב למשך 72 שעות לשם הגשת ערעור לבית משפט זה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה.

ג.(1) לטענת המבקשת בערר ובדיון, מסוכנות המשיב עולה מהחלטת בית המשפט המחוזי (השופט קרא) בדבר הארכת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בב"ש 91777/05, מעברו הפלילי המכביד ונוכח התמכרותו לסמים. המבקשת הדגישה כי על אף היותו אסיר, יש להאריך את מעצר המשיב כדי שלא ייצא לחופשות, בהיותו מסוכן לציבור. ועוד, הואיל והמשיב צפוי להשתחרר ממאסרו הנוכחי לא לפני אוגוסט 2006, לא תפגע ההחלטה על מעצרו בחרותו, למעט אי זכאות לחופשות.

(2) עוד נטען כי המשיב לא זוכה מחמת הכרעה שיפוטית בדבר ערכן של הראיות, אלא אך מחמת אי חשיפת המקור המשטרתי. לגופם של דברים, כך נטען, אין בחשיפת זהותו של המקור כדי לתרום להבהרתה של יריעת המחלוקת; הערעור ממוקד, וניתן לבררו תוך פרק זמן קצר.

(3) באת כוח המשיב ביקשה, ראשית, כי הדיון בערעור המדינה יוקדם. שנית, ביקשה כי יוזמן תסקיר כדי לבדוק אפשרות צאתו של המשיב לחופשות בתנאים מגבילים, בהיותו כיום נקי מסמים. בא כוח המבקשת התנגד לתסקיר, שכן יציאה לחופשות היא בלב בקשת המדינה, אף כי תמך בקביעת הערעור לשמיעה בהקדם האפשרי.

ד.(1) למען הסדר הטוב יצוין, כי בשאלה מהו הסעיף הנכון המסמיך בית משפט זה להורות על מעצרו של מי שזוכה בדין עד להכרעה בערעור דן בית משפט זה בעבר והדעות נחלקו (ראו במיוחד ע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(3) 328, השופט – כתארו אז – חשין; ע"פ 5127/02 מדינת ישראל נ' דניאל, פ"ד נו(5) 267, השופט טירקל). מסקנת השופט חשין בעניין מקדאד (עמ' 331)

היתה כי המקור הנורמטיבי הוא סעיף 22(ב) לחוק המעצרים; כמותו סברה השופטת ביניש בבש"פ 5142/00 מורוזובה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 643, 658; ואילו השופט טירקל סבר בעניין דניאל, בחלקו על דעת השופט חשין בעניין מקדאד (עמ' 275), "כי למרות חסרונה של הוראה מפורשת בחוק המעצרים המסמיכה במפורש את בית המשפט שלערעור לצוות על מעצרו של נאשם שזוכה בדין, מוסמך הוא לעשות כן, בין מכוח הפרשנות של סעיף 63 לחוק המעצרים ובין מכוח הסמכות שניתנה לו בסעיף 2(3) לחוק המעצרים". יוזכר כי סעיף 22(ב) לחוק המעצרים עניינו הרשות שבידי בית משפט שלערעור לצוות על מעצרו של נאשם שהוגשה לגביו הודעת ערעור; סעיף 63 עניינו, בין היתר, מעצר עד 72 שעות לשם הודעת ערעור, ופורש בהחלטה בעניין דניאל ככולל גם הסמכה "להשלים" מעצר זה על-ידי הארכת המעצר (שם, עמ' 274); סעיף 2(3) מקנה סמכות עניינית לנושאי חוק המעצרים בהליך ערעורי – לבית המשפט שלערעור. איזוהי הדרך לילך בה?

(2) לאחר עיון נראה לי, כי ככל שהמדובר בתקופת 72 השעות לשם הודעת ערעור אכן בא ענייננו בגדרו של סעיף 63; ואולם, ככל שהמדובר בהארכת המעצר משהוגש הערעור, סבורני כשלעצמי שהסעיף הרלבנטי הוא סעיף 22(ב), כדעת השופטים חשין וביניש, אף שהוא חוסה לשיטת השופט טירקל בעניין דניאל ( עמ' 273) תחת "קורת גגו" של סעיף 22(א), שעניינו פסק דין מרשיע. לדעתי אולי לא דק המחוקק פורתא בעריכתו של החוק, אך במהותו של דבר סעיף 22(ב) עניינו כל פסק דין, ולא פסק דין מרשיע בלבד, ואולי אפשר למצוא תימוכין לכך בסעיף 20 להצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – עיכוב, מעצר ושחרור) תשנ"ה-1995 (ה"ח 306, 313), אמו של חוק המעצרים, שאותה איזכר גם השופט טירקל; בדבריו (שם) נדרש השופט לדברי ההסבר שעסקו בסעיף 20(ב) להצעה, המקביל לסעיף 22(א) דהאידנא. ואולם, בהצעת החוק מופיע הסעיף בהיפוך, וס"ק (א) אומר "ניתן פסק דין והוגשה הודעת ערעור בידי תובע, תהא סמכות המעצר לפי סעיף 19 (מקבילו של סעיף 21 בחוק – א"ר) נתונה לבית המשפט שלערעור". עינינו הרואות כי ס"ק (א) בהצעה, המדבר ב פסק-דין, שונה מסעיף 20(ב) בה המדבר ב פסק-דין מרשיע; וגם משנתקבל הסדר ההפוך בסעיף 22 לחוק כמות שהוא, עדיין עוסק סעיף 22(א) ב פסק דין מרשיע, ואילו סעיף 22(ב) הרלבנטי לדעתי לעניינו עוסק ב פסק-דין, יהא אשר יהא ; ראו גם ד"ר ח' זנדברג, פירוש לחוק המעצרים, עמ' 102. לדעתי איפוא, הסמכות להמשך המעצר לאחר 72 שעות יונקת מסעיף 22(ב) לחוק, ובדין הוכתרה כך בקשת המדינה.

(3) כך או אחרת, אין חולק על הסמכות בנידון דידן.

ה.(1) לגופם של דברים, נראה לי – ראשית – כי יש מקום לקביעת דיון מוקדם בערעור, כמשאלת שני הצדדים. אדם שזוכה ומעצר אינם "זוג טבעי"; במקרה דנן אכן המשיב הוא אסיר, דבר המקל מעשית בנסיבות, אך במקרה אחר יתכן כי אדם שזוכה ייעצר – על פי הסמכות דלעיל - למשך תקופת הערעור, בשעה שאין מעצר או מאסר אחר תלוי כנגדו ובעת שהוא נהנה מחזקת חפות מקל וחומר, שהרי עניינו עלה בהליך שיפוטי והוא זוכה. הגם שבמישור המוסרי זיכויו של המשיב דנא אינו פשוט, ובא מיסודו מחוסר ראיות מספיקות בנסיבות מיוחדות ויש עליו ערעור, עדיין במישור זכויותיו הדיוניות הוא בחזקת זכאי, ולכן יש מקום לקצר את תקופת אי הודאות. הערעור יישמע איפוא בתוך 45 יום. נוכח מסוכנות המשיב הנלמדת מנסיבות העבירה בה נטען ומעברו הפלילי הכבד (ראו להלן) אין מנוס ממעצרו של המשיב עד להכרעה בערעור, שכאמור יישמע בהקדם.

(2) באשר לתסקיר, התלבטתי בעניין זה. המשיב הוא בעל עבר פלילי כבד, שראשיתו בהיותו בן 16, לפני קרוב לשני עשורים, והכולל עבירות רכוש למיניהן, עבירות סמים ותקיפה – 13 הרשעות במספר, וכלל מאסרים בפועל לא מעטים. כיום הוא אסיר שתאריך השחרור המינהלי לאחר שני שליש לגביו יחול ב-2.8.06, תאריך שני השלישים ב-30.8.06, ושחרורו המלא בראשית 2007. כשלעצמי איני מקל ראש כל עיקר ביציאת אסיר לחופשה, גם אם היא נתפסת כטובת הנאה ולא כזכות מוקנית (ראו סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש) התשל"א-1972; פקודת נציבות שירות בתי הסוהר 04.40.00 סעיף 1.ב.). עם זאת יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו. בנידון דידן, להלכה אפשר היה להזמין תסקיר שיבדוק את מצבו ונסיבותיו של המשיב, ולקבוע לעניין זה כי המעצר הוא עד להחלטה נוספת בעקבות התסקיר (וממילא העורר נתון כאמור מאחורי סורג ובריח בשל מאסרו, וניתן היה לומר שעניין החופשות ייבחן רק לאחר התסקיר, אם יוחלט שאין צורך בסטטוס של מעצר בתיק דנן). ואולם, באתי לכלל מסקנה שאין טעם בהזמנת תסקיר לעת הזאת, הואיל והערעור ייקבע בהקדם כאמור, ונסיבות התיק יחד עם עברו המכביד של המשיב בהשתלבם יחד מצדיקים מעצר, שיקול זה ידו על העליונה במקרה דנן.

(3) המשיב ייעצר, כאמור, בתיק זה עד להכרעה בערעור.