בש"פ 9445/06 מדינת ישראל נ. יאיר גבריאל בינדר

בפניי בקשה להארכת מעצרו של המשיב עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת כנגד גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 1051/06, מיום 14.11.06 (כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא וש' ברוש).

כנגד המשיב הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של ניסיון אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע פשע, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; וכן עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, המשיב עקב אחר א' בעודה הולכת ברחוב, נכנס אחריה לדירתה במטרה לבעול אותה שלא בהסכמתה, והתחבא מאחורי הדלת של אחד החדרים בדירה. כאשר אחותה של א' נכנסה לחדר, אחז בה המשיב, זרק אותה בחוזקה לכיוון הרצפה, כפף את ראשה כלפי מטה וחסם את פיה באמצעות ידו. לאחר שהחלה צורחת, איים עליה המשיב בכך שאמר לה שאם תמשיך לצרוח הוא ירצח אותה. לאחר מכן, החדיר המשיב את ידו למכנסיה וניסה למשוך אותם כלפי מטה. בשלב זה, נכנס אחיה לחדר והכה את המשיב במכת אגרוף בעורפו. בתגובה, תקף המשיב את האח, דחף אותו למסדרון והכה אותו במכות אגרוף. לאחר שהצליח האח להדוף אותו, נמלט המשיב מהדירה.

עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן) בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. ביום 19.6.06 קיבל בית-המשפט את הבקשה וקבע, כי מסוכנותו של המשיב הינה פורצת גבולות ואין בחלופת מעצר על מנת לאיין אותה. על החלטה זו של בית-המשפט המחוזי, ערר המשיב לבית-משפט זה, אשר דחה את הערר ביום 9.7.06.

בית-המשפט המחוזי הרשיע את המשיב, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו ביום 14.11.06 עונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות; פיקוח של שירות המבחן לתקופה של שנתיים, כאשר תנאי מתנאי הפיקוח יהיה שילובו של המשיב בתוכנית טיפולית לעברייני מין, אם יימצא מתאים לכך; מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים, כאשר התנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים כל עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, או כל עבירת אלימות ורכוש שהיא פשע; וכן נגזר עליו לשלם למתלוננת פיצויים על סך של 10,000 ש"ח.

בגזר-דינו, התייחס בית-המשפט המחוזי אל חומרתן של העבירות בהן הורשע המשיב, אל האינטרס הציבורי בענישה חמורה בגין ביצוע עבירות מסוג זה, וכן אל הנזק והטראומה שנגרמו למתלוננים. מנגד, התייחס בית-המשפט המחוזי אל נסיבותיו האישיות המיוחדות של המשיב, שהינו אדם צעיר, ממשפחה נורמטיבית, ללא עבר פלילי, אשר מעדויות אופי שנשמעו עולה כי הינו אדם חיובי ואכפתי. כמו-כן, מציין בית-המשפט המחוזי כשיקולים לקולא את העובדה, כי המשיב הודה במעשיו מיד עם מעצרו, הביע חרטה על מעשיו ושיתף פעולה עם גורמי החקירה וכן, כי המשיב היה נתון במעצר במשך שבעה חודשים עד למתן גזר-הדין בעניינו. לאחר ששקל את כל השיקולים הרלוונטיים, הגיע בית-המשפט קמא למסקנה, כי אינטרס הציבור במקרה זה מחייב את ההתמקדות בפן הטיפולי שבענישה, אשר יבוא לידי ביטוי באמצעות שילובו של המשיב בתוכנית טיפולית. לפי תסקיר המבחן וחוות הדעת הפסיכולוגית, המשיב הביע רצון להשתלב בתוכנית מסוג זה, אשר תהיה לו לתועלת רבה ותתרום לשיקומו ולשילובו בחברה כאזרח מועיל.

על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה. במקביל, הגישה בקשה למעצרו של המשיב עד להכרעה בערעור, היא הבקשה שבפניי.

לטענת באת-כוח המבקשת, היות ולא נשתנה דבר מאז קביעת בית-משפט זה בדבר מסוכנותו של המשיב, והוא טרם החל בהליכי השיקום, יש להורות על מעצרו עד ההכרעה בערעור למען בטחון הציבור. עוד טוענת באת-כוח המבקשת, כי סיכויי הצלחתה בערעור הינם גבוהים.

מנגד, סומך בא-כוח המשיב את ידו על גזר-דינו המפורט של בית-המשפט המחוזי ואף מוסיף, כי למען האינטרס הציבורי עדיף לאפשר למשיב להתחיל בהליך שיקומי בדמות טיפול פסיכולוגי, אשר יאיין את מסוכנותו, מאשר להורות על מעצרו עד להכרעה בערעור.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ושקלתי את כלל נסיבות המקרה, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות.

לערכאת הערעור נתונה סמכות להורות על מעצרו של אדם שהורשע בדין עד להכרעה בערעור בעניינו וזאת מכוח סעיף 22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. יחד עם זאת, סמכות זו הינה סמכות שיעשה בה שימוש במקרים נדירים בלבד (בש"פ 3408/00 רובבשי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אינני סבור, כי מקרה זה נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את מעצרו של המשיב עד למתן פסק-הדין בערעור. מבלי לקבוע מסמרות לגבי סיכוייה של המבקשת לזכות בערעור, אציין, כי הנזק שעלול להיגרם למשיב ממעצר ממושך הינו נזק חמור ביותר, בעיקר לאור מצבו הנפשי ולאור העובדה שכבר שהה במעצר במשך שבעה חודשים. המשיב הינו אדם צעיר, ללא עבר פלילי ונראה, כי הינו בעל פוטנציאל לשקם את חייו ולהשתלב בחברה בתור אזרח תורם. ניתן ללמוד מתסקיר שירות המבחן ומחוות הדעת הפסיכולוגית, כי בעיותיו הנפשיות של המשיב הן ברות טיפול, וכי סיכוייו של המשיב להשתקם הינם גבוהים. המשיב הביע חרטה על מעשיו והביע נכונות לקבל טיפול פסיכולוגי. בנסיבות אלו, ומבלי להמעיט מחומרת העבירות בהן הורשע, אני סבור, כי יש לאפשר למשיב להשתלב בתוכנית טיפולית, בפיקוח שירות המבחן, ואני מקווה, כי המשיב ישכיל לנצל אפשרות זו שניתנה לו על-מנת להשתקם ולחזור לדרך הישר.

המזכירות תקבע את הערעור לשמיעה בהקדם.

אשר-על-כן הבקשה נדחית.