בש"פ 5308/12 פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין , התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנת הציבור ) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופטת מ' סוקולוב ) שדחתה את בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי צו הפיקוח שהוטל עליו.

1.

בשנת 2005 הורשע העורר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעבירות של מעשה סדום בנסיבות אינוס; מעשה מגונה בנסיבות אינוס; ניסיון למעשה מגונה בנסיבות אינוס; ונהיגה ללא רישיון. המעשים המיניים בוצעו כלפי שני קטינים בני 10 ו -11, אותם פיתה המערער להיכנס לרכבו ואף אפשר לאחד מהם לנהוג בו למרות היותו בלתי מורשה לנהיגה. בגין הרשעתו נגזר עליו עונש של 7 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי.

2.

לפני שהעורר סיים לשאת בעונש המאסר שהוטל עליו, הגישה המדינה בקשה לפי סעיף 12 לחוק הגנת הציבור, וביקשה להטיל עליו צו פיקוח ומעקב למשך חמש שנים. הערכת מסוכנות מעודכנת נערכה לעורר ביום 6.9.2011, טרם הדיון בבקשה. לאחר הדיון בבקשה, קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ג' רביד ) כי יש להיעתר לבקשת המדינה במלואה וכי על העורר יוטל צו פיקוח לתקופה בת חמש שנים בתנאים המגבילים הבאים: חובת שיתוף פעולה עם קצין הפיקוח וקיום מפגשים עימו כפי שייקבע; איסור יצירת קשר עם קורבנות העבירות; איסור ליצור קשר, להתחבר או לשהות ביחידות עם קטינים ממין זכר; איסור השתתפות בכינוסים של קטינים או כניסה למקומות שבהם יש ריכוז של קטינים; איסור לנהוג ברכב בגפו אלא בליווי צמוד של מבוגר ואיסור העלאת "טרמפיסטים" קטינים ללא ליווי אחד מהוריהם; וקבלת אישור קצין פיקוח לכל מקום עבודה או התנדבות. לשם קיום התנאים הקבועים בצו, נתן בית המשפט סמכויות פיקוח שונות לקצין הפיקוח לפי סעיף 18(א) לחוק. מכאן הערר שלפניי.

3.

העורר משיג על המגבלה בצו הפיקוח שעניינה באיסור לנהוג ברכב בגפו, ומבקש לצמצמה כך שלא תחול על רכב דו-גלגלי. לשיטתו, מגבלה גורפת על יכולת הניידות הממוכנת שלו אינה מידתית ופוגעת קשות באורחות חייו וניסיונותיו לשיקום תעסוקתי וחברתי. עוד טוען העורר כי חלוף הזמן מאז תחילת צו הפיקוח והעובדה שזנח את אורחות הדת (כגון שמירה על השבת) – כך שהמגבלה על ניידותו משפיעה עליו יותר מבעבר – מהווים שינוי נסיבות המצדיק עיון מחדש בתנאי הצו. לטענת העורר, הגם שגורמי הערכת המסוכנות ובית המשפט עמדו על כך שכלי הרכב שימש אותו בביצוע העבירות הן לפיתוי הקטינים הן כמקום מסתור לביצוע המעשים, העדר אלמנט המסתור הגלום ברכב דו גלגלי מותיר אך את אלמנט הפיתוי, וזה האחרון כשלעצמו יכול להימצא בסיטואציות רבות שאינן בהכרח קשורות ליכולת לנהוג ולהתנייד. משום כך, לשיטתו, נותרת המגבלה הגורפת על נהיגה כפגיעה בלתי מידתית בו. וזאת במיוחד נוכח תקופת הפיקוח הארוכה שהוטלה עליו. בצד האמור נטען כי המגבלה על ניידות ממוכנת ללא ליווי בגיר ממילא נבלעת במגבלה אחרת בצו האוסר על העורר ככלל לשהות עם קטינים ללא ליווי.

4.

המדינה מתנגדת לערר. לשיטתה, טענותיו של העורר מלכתחילה אינן מצביעות על שינוי נסיבות או גילוי עובדות חדשות המצדיקות עיון חוזר בצו הפיקוח; הנתונים שעליהם הצביע העורר עמדו נגד עיניו של בית המשפט קמא בעת ההכרעה וממילא אין בהם כשלעצמם להוות גורמים מפחיתי מסוכנות. לגופו של עניין סומכת המדינה את ידיה על החלטת בית המשפט קמא שקבע כי במעשיו השתמש העורר ברכב ככלי פיתוי אפקטיבי וכי רכב דו גלגלי בהיבט זה הוא היינו הך. יתרה מכך, מוסיפה המדינה, כי דווקא ברכב דו גלגלי יש כדי להעצים את המגע בין הנהג לנוסע אותו הוא מרכיב ובכך להעצים את הסיכון הנשקף מהעורר במצב דברים זה. המדינה מדגישה את הערכת המסוכנות השלילית בעניינו של העורר האומדת את רמת המסוכנות הנשקפת ממנו כגבוהה עד גבוהה מאוד. בצד האמור טוענת המדינה כי היכולת לתת אמון בעורר היא נמוכה מאוד; מעבר לפירוט שבהערכת המסוכנות, מבירור עם גורמי פיקוח עולה כי גם כיום העורר מוסיף לצפות בחומר פורנוגרפי באופן תדיר. על כן, לשיטת המדינה, המגבלה על נהיגה בכלי רכב תואמת את נסיבותיו האישיות של העורר ונסיבות ביצוע העבירות שבהן הורשע והכרחית לשמירה על שלום הציבור.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ובשים לב להערכת המסוכנות בעניינו של העורר, מצאתי כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

5.

חומרתה המיוחדת של עבריינות המין, שכיחותה, והקושי בהתמודדות עמה, הם שעומדים ביסוד ההסדר שבחוק הגנת הציבור, המאפשר פיקוח ומעקב על עבריין המין גם לאחר שסיים לשאת בעונשו (בש"פ 6817/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 6.10.2011) (להלן: בש"פ 6817)). תכליתו של החוק – כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 1 שלו –

היא הגנה על הציבור מפני הישנות עתידית של עבירות מין.

6.

בבוא בית המשפט לבחון בקשה למתן צו פיקוח בעניינו של עבריין מין, נדרש הוא לבחון אם תנאי הפיקוח והסמכויות המנויים בצו מקיימים את האיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לבין זכויות העבריין וחירויותיו. לשם כך מפעיל בית המשפט את מבחני המידתיות המוכרים בפסיקה (ראו: בש"פ 962/10 חורב נ' מדינת ישראל , פסקה 29 (לא פורסם, 24.3.2010)). בתוך כך יש לבדוק את התאמת אמצעי הפיקוח למטרת החוק ואת התאמת ההגבלות ותנאי הפיקוח שהוטלו על העבריין לסיכון הנשקף ממנו (בש"פ 1098/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (לא פורסם, 3.6.2012)). כמו כן נדרש בית המשפט לבחון אם ניתן להשיג את מטרות צו הפיקוח באמצעי שפגיעתו פחותה (בש"פ 6817/11 לעיל, פסקה 10). תנאי מרכזי לעמידה במבחני המידתיות הוא כי יש להימנע מהטלת מגבלות גורפות וכי תנאי הפיקוח יקבעו בהתאמה אישית לנסיבות העבריין הספציפי, לסיכון הנשקף ממנו ולעבירות שבהן הורשע. זאת כדי למנוע ביצוע עבירות הדומות לאלה שהורשע בהן (סעיף 13(ב) לחוק הגנת הציבור; בש"פ 6566/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 4 (לא פורסם, 2.10.2011); בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (לא פורסם, 24.2.2009)).

7.

בענייננו, נסיבותיו של העורר ונסיבות העבירות שבהן הורשע – גם בחלוף כעשרה חודשים מתחילת הפיקוח – אינן מאפשרות הקלה או צמצום בתנאי הפיקוח העוסק ביכולתו של העורר לנהוג בכלי רכב כלשהו ולהימצא בו עם קטינים ללא ליווי. אין לקבל את טענת העורר כי ניתן להסתפק בהגבלה שתאפשר לו לנהוג ברכב דו גלגלי, מבלי שיהא בכך כדי לפגוע בתכלית העומדת בבסיס תנאי הפיקוח. עבירות המין שבהן הורשע העורר בוצעו על ידו בהזדמנויות שונות ברכבו תוך שהוא משתמש ברכב גם כאמצעי הפיתוי ומזמין את הקורבנות (שהיו כאמור בגילאי 10 ו-11) לנהוג בו. הערכת המסוכנות האחרונה בעניינו של העורר קובעת כי דרגת המסוכנות הנשקפת ממנו היא גבוהה עד גבוהה מאוד וכי הוא אינו מסוגל לשלוט בדחפיו המיניים. עוד עולה ממנה כי קיים קושי ממשי במתן אמון בעורר שמסר לאורך כל תקופת אבחונו דיווחים לא עקביים וסותרים באשר להרגליו המיניים וכוונותיו. אף שהותו של העורר בכלא הייתה רצופה בעבירות משמעת הקשורות באופן ישיר לחוסר יכולתו לווסת דחפים מיניים. מהערכת המסוכנות עולה עוד כי מלבד הפגיעות שבגינן הורשע, נטה העורר לבצע מעשי אוננות בפומבי בקרבת קטינים – גם הם ברכבו – תוך שהוא מוודא כי הקטינים צופים בו.

הנה כי כן, נתקלים אנו בכלי הרכב כמוטיב חוזר במעשיו המיניים של העורר. כלי הרכב שימש את העורר כאמצעי פיתוי אפקטיבי, וכפלטפורמה המאפשרת לעורר לחשוף את עצמו לקטינים. אין לקבל אפוא את הטענה שרכב דו גלגלי המוגבל ביכולתו לסוכך על הנמצאים עליו לא יכול לשרת בעתיד את התפקיד הפונקציונאלי שהועיד העורר לכלי רכבו בעבר, לא בהיבט הפיתוי ולא בהיבטים אחרים, בפרט נוכח הפוטנציאל לחיכוך פיזי עם הנוסע. אכן, מדובר במגבלה לא קלה על העורר. בצד האמור, נוכח הסיכון הנשקף מהעורר – שעד היום הזה לא נמצא במסגרת טיפולית סדורה – מצאתי כי תנאי הפיקוח נושא המחלוקת משקף איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין זכויות העורר וחירויותיו. ויוער כי בענייננו לא מדובר במגבלה גורפת על ניידות העורר, ועדיין עומדים לרשותו אמצעי תחבורה שיכולים לסייע לו להשתלב במעגל התעסוקה ובחברה.

הערר נדחה אפוא.