בש"פ 5270/21 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

העורר הורשע ביום 14.1.2020, על פי הודאתו בהסדר טיעון, בעבירת מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי כתב האישום המתוקן שהעורר הודה בו, העורר ונכדתו (להלן: המתלוננת ), שהייתה אז כבת 10 שנים, צפו בטלוויזיה שעה שהעורר היה ללא חולצה ושתה בירה. לבקשתו, התיישבה המתלוננת על ברכיו, ואחר כך החל העורר לקרב אותה לחיקו עד שרגליה חבקו את בטנו. העורר נישק אותה בצווארה כמה נשיקות ושאל אם לנשק אותה עוד בצוואר, תוך שאיבר מינו מתחכך באיבר מינה. בהתאם להסכמת הצדדים, ביום 9.9.2020 גזר בית המשפט על העורר 9 חודשי מאסר בעבודות שירות, עונשי מאסר על תנאי כמפורט בגזר הדין ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח. העורר נשא את עונשו.

2.

לפני שניתן גזר הדין, נתן המרכז להערכת מסוכנות חוות דעת על העורר ביום 20.2.2020. לפי האמור בה, בשנים האחרונות היה העורר מכור לאלכוהול, והוא קיבל אחריות על מעשיו אך הטיל את האחריות עליהם להיותו שתוי באותו יום. עוד צוין כי בשנת 2010 הורשע העורר בעבירת אלימות כלפי כלתו. המרכז להערכת מסוכנות סיכם שדפוס צריכת האלכוהול והמגורים עם קטינות – נכדה אחרת שלו ונינתו – הם גורמי הסיכון העיקריים; לא אבחן אצל העורר מאפיינים פסיכופתיים או אנטי-סוציאליים וסטייה מינית; והעריך שרמת המסוכנות המינית נמוכה-בינונית.

3.

ביום 14.9.2020 ביקשה המשיבה להטיל על העורר מגבלות לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: החוק ). בהסכמת העורר הוציא בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיאה ר' יפה-כ"ץ ) ביום 22.9.2020 צו פיקוח ומעקב זמני לפי סעיף 12 לחוק. בהתאם לצו זה, חויב העורר לשתף פעולה עם קצין פיקוח ולהיפגש עימו במועדים ותדירות שיקבע. עוד נאסר על העורר ליצור קשר עם המתלוננת והוא הורחק 100 מטרים ממקום מגוריה; להתחבר עם קטינות, ליצור איתן קשר או לשהות במחיצתן, ובנוגע לקטינות בנות משפחה – הותר לו לעשות זאת בתנאי שינכח במקום בגיר נוסף שמודע לעבירה ולמגבלה ושקצין הפיקוח יאשר, אולם העורר הורשה ללוות את נכדתו ונינתו שגרות איתו למסגרות חינוך; ללון תחת קורת גג אחת עם קטינות מכל דרגת קרבה, אולם בנוגע לנכדתו ונינתו שגרות איתו הותרה לינה כאמור בחדרים נפרדים ובנוכחות בגיר נוסף שמודע לעבירה ולמגבלה ושקצין הפיקוח אישר; לצרוך אלכוהול; לעבוד (בתמורה או בהתנדבות) בעבודה שמאפשרת קשר וקרבה לקטינות או שיש בה זמינות לאלכוהול ונגישות לו. בית המשפט העניק לקצין הפיקוח סמכויות לפי סעיף 18(א)(1)-(9) לחוק לצורך פיקוח על מגבלות אלו.

העורר הודיע על נכונותו לעבור הליך טיפולי. בהמשך לכך דיווח שירות המבחן למבוגרים ביום 16.11.2020 על תוצאות מפגש עם העורר. נמסר כי העורר שלל פגיעה מינית במתלוננת ואף שלל בעיה בתחום עבירות המין וצורך להשתלב בהליך טיפול לעברייני מין. מאחר שהחוק מתנה שיקום מונע בהסכמת עבריין המין, נמצא שאי אפשר להכין לעורר תכנית לשיקום מונע. עוד ציין שירות המבחן למבוגרים כי העורר מסר שאינו צורך עוד אלכוהול, ושלל בעייתיות בתחום וצורך בטיפול.

במכתב לבא כוח העורר מיום 8.6.2021 הודיע המרכז לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים באגף הרווחה בעיריית באר שבע על סיום טיפול בעורר. נכתב כי לפי הבנת העורר, הבעיה הסתיימה בכך שחדל לשתות; כי אין אפשרות להתקדמות נוספת; וכי תהליך הטיפול מוצה בתנאים אלה. צוין שהעורר למד לזהות "באופן בסיסי" מצבי לחץ וסיכון ורכש כלים בסיסיים להתמודד איתם; ושרתיעה בעקבות מעשה העבירה תשמור על ניקיונו מאלכוהול "בשלב זה". עם זאת, המרכז הדגיש שהטיפול לא התמקד בעבירה, ושבדרך כלל עברייני מין מופנים אליו לצד "תהליך משלים" ברשות לשיקום האסיר בשירות המבחן. הוערך שקיים קשר בין שכרות להתנהגות מינית לא מובחנת בהשפעת אלכוהול.

4.

ביום 29.6.2021 הפך בית המשפט המחוזי את צו הפיקוח לקבוע. לאחר ששקל את השיקולים בקביעת צו כאמור, שיבח בית המשפט את העורר על פנייתו לטיפול בשימוש באלכוהול ועל הימנעותו משתיית אלכוהול זה כחצי שנה. אולם, צוין, אין מדובר בביטול הסכנה שהעורר ישוב להשתמש באלכוהול כשיוסר ממנו הפיקוח; והטיפול שהעורר עבר לא התייחס לעבירה שעבר (והעורר אף הכחיש בשירות המבחן את ביצוע העבירה). נמצא שתנאי הפיקוח "בסיסיים ביותר ומותאמים" לעורר; ואין מדובר בתנאים לא מידתיים, לבד מאיסור השימוש באלכוהול, אולם העורר טוען שאינו משתמש באלכוהול. בהסכמת המשיבה, קוצרה תקופת הפיקוח לשנתיים.

5.

מכאן הערר שלפניי. העורר אינו משיג על התנאים בצו הפיקוח, אלא על עצם הוצאתו. לטענתו, בית המשפט המחוזי לא נדרש לשאלה מקדמית, והיא עצם הצורך בהוצאת צו פיקוח ומעקב בנסיבות העניין, ובהן רמת מסוכנות נמוכה-בינונית בלא "גורמי סיכון של ממש"; העדר סטייה מינית; טיפול בגורם "היחידי" שהעלה את רמת המסוכנות; העבירה היא במדרג נמוך של עבירות המין ועניינה אירוע בודד לפני כ-4 שנים; והיות העורר בן 66.

המשיבה מציינת מנגד שגם ברמת מסוכנות נמוכה-בינונית אפשר להוציא צו פיקוח ומעקב לפי החוק; שהעורר עבר עבירה חמורה; שהיא נעשתה כלפי קטינה; שהעורר לא קיבל על עצמו אחריות לה וגם לא לעבירה הקודמת שעשה; שבהערכת המסוכנות סירב העורר לתאר את עולמו הפנימי, ולכן אין לדעת בוודאות אם יש לו "חסמים פנימיים" כלפי עבירות מין, ונדרש פיקוח חיצוני. המשיבה סבורה שכעת, לאחר שתמו עבודות השירות והעורר שב שיבה מלאה לקהילה, נדרש לבחון את מעשיו בפרק זמן קצוב.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה והאזנתי לטענות הצדדים בדיון לפניי, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. כידוע, מטרתו של החוק היא מניעתית: להגן מפני עבירות מין חוזרות על ידי עברייני מין שסיימו לשאת את עונשם וחזרו לקהילה, ודברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר נפגעי העבירה הם קטינים (בש"פ 3090/20 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (26.5.2020)). סעיף 12(א) לחוק מסמיך את בית המשפט להוציא צו פיקוח ומעקב לאחר שקיבל הערכת מסוכנות, ואם – לאחר שקיים דיון בעניין – "סבר שרמת הסיכון כי עבריין המין יבצע עבירת מין נוספת אינה נמוכה". הערכת המסוכנות הנשקפת מעבריין המין נועדה לבחון את מידת הסיכון כי האחרון יבצע עבירות מין נוספות לאחר מאסרו. במוקד הערכה זו נבחנים מצבו במועד השחרור והמסוכנות העדכנית בעניינו במבט צופה פני עתיד (בש"פ 7063/20 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (12.11.2020)). את השאלה אם להוציא צו פיקוח ומעקב (להבדיל מתנאי הפיקוח), יש לבחון ברוח זו ובהתאם לתנאי המידתיות (בש"פ 6718/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (11.9.2017) (להלן: בש"פ 6718/17 ); בש"פ 962/10 חורב נ' מדינת ישראל , פ"ד סג(3) 638, 654, 658-656 (2010)).

7.

בית המשפט המחוזי עמד על השיקולים שיש לשקול בהחלטה אם להוציא צו פיקוח ומעקב לפי החוק. הוא יישם אותם בנסיבות המקרה בהתחשב במאפייניו. כך, בית המשפט ציין את הטיפול שהעורר עבר כדי להתמודד עם התמכרותו לטיפה המרה, מצד אחד, ואת מגבלות הטיפול, מצד שני: הטיפול הסתיים בשל היעדר פניוּת של העורר; הוא לא כלל טיפול בעבירות מין; והעורר התנגד לשוחח על עבירת המין שעשה, ואף הכחיש במקום אחר את ביצועה. בית המשפט נסמך בין היתר על הערכת מסוכנות שנערכה לפני כשנה וחצי בקשר לעבירה נושא הבקשה, אולם בחן אותה על רקע הנתונים העדכניים של העורר. בהקשר זה נבחנו שינויים בנוגע לסוגיה שצוינה בהערכת המסוכנות בתור גורם סיכון עיקרי להישנות עבירות מין, היא השימוש באלכוהול. בית המשפט המחוזי דן גם ביחס של העורר לעבירת המין שעשה, בין היתר על רקע זה. אי קבלת אחריות לעבירה היא גורם סיכון שנשקל בהחלטה אם להוציא צו פיקוח ומעקב (בש"פ 578/15 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (24.2.2015); בש"פ 1064/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 9 (17.4.2012)). כך, למשל, במקרה קודם נמצא שהטלת האחריות על האלכוהול היא גורם סיכון בעניינו של מי שעבר עבירת מין ברף חומרה נמוך ושנבעה ממנו מסוכנות נמוכה-בינונית (בש"פ 6718/17, פסקה 25). נוכח האמור ועל אף הנסיבות השונות שצוינו בערר, מצאתי כי אין עילה להתערב בהחלטה להטיל על העורר צו פיקוח ומעקב לפי החוק, וכי זו עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה והצורך בהגנה על קטינים. כאמור, העורר לא השיג על תנאי הצו, וממילא לא נמצא יסוד לקבוע כי אלה אינם מידתיים בנסיבות העניין.

הערר נדחה אפוא.