בש"פ 1064/12פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר לפי סעיף 23 לחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין , התשס"ו-2006 (להלן: חוק הגנת הציבור ) על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל )

שבגדרה ניתן צו פיקוח ומעקב בעניינו של העורר המטיל עליו מגבלות שונות לתקופה בת שנתיים וחצי.

העובדות

1.

ביום 9.3.2009 הורשע העורר בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' צבן, ג' כנפי

שטייניץ ו- ר' כרמל ) בשלושה אישומים שונים, בעבירות של ביצוע מעשה מגונה (לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )); מעשה מגונה בקטין (לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין); מעשה סדום בקטין (לפי סעיף 347(א)(1) לחוק העונשין); ותקיפה (לפי סעיף 379 לחוק העונשין). בגין אלו נגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה בת 66 חודשים ומאסר על תנאי של 10 חודשים. ערעורו לבית משפט זה התקבל בחלקו. בפסק הדין (ע"פ 6921/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.9.2010)) זוכה העורר בחמור מבין שלושת האישומים ובו עבירות של מעשי סדום בקטין ותקיפה. עונש המאסר בפועל שהושת עליו הופחת ל-36 חודשי מאסר ורכיבי גזר הדין האחרים נותרו בעינם.

2.

קודם שסיים העורר לשאת בעונש המאסר שהוטל עליו, הגישה המשיבה בקשה לפי סעיף 12 לחוק הגנת הציבור, שבה ביקשה להטיל על העורר צו פיקוח ומעקב בתנאים מסוימים למשך שלוש שנים. בתאריך 23.3.2011 השתחרר העורר מהמאסר לאחר שסיים לרצות את עונשו. הדיון בבקשת המדינה לצו הפיקוח בבית המשפט המחוזי בירושלים התקיים רק מספר חודשים לאחר מכן, ביום 20.12.2011. בית המשפט (כב' השופט ר' כרמל ) נעתר לבקשת המדינה בחלקה וקבע – בהסתמך על הערכת מסוכנות שהייתה לפניו מיום 25.11.2010 – כי על העורר יוטל צו פיקוח לתקופה של שנתיים וחצי בתנאים המגבילים הבאים: חובת שיתוף פעולה עם קצין הפיקוח וקיום מפגשים עימו כפי שיקבע; איסור יצירת קשר עם קורבנות העבירות; איסור על העורר ליצור קשר, להתחבר או לשהות ביחידות עם קטינים ממין זכר, וככל שמדובר בקטינים שהם בני משפחתו של העורר, תידרש נוכחותו של בגיר נוסף; איסור השתתפות בכינוסים של קטינים, או כניסה למקומות שבהם יש ריכוז של קטינים; איסור כניסה למקוואות, אלא בליווי צמוד של מבוגר; קבלת אישור קצין פיקוח לכל מקום עבודה או התנדבות. לשם קיום התנאים הקבועים בצו, נתן בית המשפט סמכויות פיקוח שונות לקצין הפיקוח לפי סעיף 18(א) לחוק. להחלטה זו מכוון הערר שלפניי.

3.

בדיון שהתקיים לפניי, הוריתי על הגשת הערכת מסוכנות מעודכנת שאליה יתייחסו הצדדים בכתב. בהתאם להחלטתי, הוגשו ההערכה המעודכנת והתייחסויות הצדדים ביום 5.4.2012. בתמצית ייאמר כי הערכת המסוכנות המעודכנת אינה שונה מהותית מקודמתה וקביעתה בדבר רמת המסוכנות הנשקפת מהעורר, נשארה בעינה – ועומדת על רמה בינונית.

טענות הצדדים

4.

העורר טוען כי החלטת בית המשפט קמא נעדרת הנמקה מספיקה. לדבריו, היה על בית המשפט לפרט ולנמק את מכלול השיקולים ששקל ולא להסתפק בציון העובדה כי הערכת המסוכנות וטענות הצדדים נלקחו בחשבון. לגופם של דברים, טוען העורר כי צו הפיקוח שהוטל הוא גורף, בלתי מידתי, ואין הלימה בינו לבין מאפייני העבירות שבהן הורשע ולקביעות המופיעות בהערכת המסוכנות. בהקשר זה נטען כי נקבע שהעורר לא יוכל לשהות בקרבת קטינים שהם בני משפחה אלא בנוכחות מבוגר נוסף, כאשר בהערכת המסוכנות אין כל אזכור לקטינים בני משפחה כגורם סיכון. עוד טוען העורר כי בית המשפט התעלם מדבר זיכויו מהאישום השלישי שעניינו עבירות מין שבוצעו בקטין בן 13, בין היתר במקווה. דבר זה נלמד, לשיטתו, מהמגבלות הגורפות שהוטלו עליו באשר לכניסה למקוואות ובאשר למגע עם קטינים בכל הגילאים (זאת למרות שהעבירות שבהן הורשע בוצעו כלפי קטין בן 16 וכלפי בגיר בן 19). בצד האמור נטען כי צו הפיקוח ניתן כמעט שנה לאחר שחרורו של העורר כאשר במשך השנה היה העורר ללא פיקוח ובמהלכה לא אירע אירוע חריג. אשר על כן, העורר מבקש לצמצם את המגבלות בגדר צו הפיקוח כך שהמגבלות בהתייחס לקטינים יוגבלו רק לקטינים בגילאים 16-18; תוסר המגבלה ביחס לשהות עם קטינים מבני משפחתו; ותוסר או תצומצם משמעותית המגבלה בנוגע לכניסה למקוואות.

לאחר הגשת הערכת המסוכנות המעודכנת והמלצת יחידת הפיקוח בעקבותיה חוזר וטוען העורר כנגד ההגבלות הגורפות – לשיטתו – שאינן מתחשבות די הצורך באופי העבירות ובמאפייניו הפרטניים. לטענתו יש ליתן משקל – בכף הזכות - לעובדה שרמת המסוכנות נותרה בדרגה בינונית ושהערכת המסוכנות איננה כוללת בחלקה האופרטיבי התייחסות למגבלות בכל הנוגע למקומות שהייה או שהייה עם קטינים.

5.

מנגד טוענת המדינה כי התנאים הקבועים בצו הפיקוח מידתיים, תואמים את מאפייני העורר והמסוכנות הנשקפת ממנו ומאזנים נכונה בין האינטרס של שמירה על שלום הציבור לבין זכויותיו. המדינה סומכת ידיה על המלצות יחידת הפיקוח וטוענת כי פיקוח הוא האמצעי העיקרי לקביעת גבולות עבור העורר. לעניין המגבלה הגורפת באשר לשהייה עם קטינים זכרים טוענת המדינה כי ניסיון החיים מלמדנו שגילו של קטין לא בהכרח תואם למראהו החיצוני. העבירות בהן הורשע העורר בוצעו בצעירים אקראיים שפגש ברחוב ולכן לא ניתן לקבוע אפריוריות כי המסוכנות הנשקפת ממנו מוגבלת לשכבת גיל מסוימת. דברים אלו לשיטת המדינה חלים גם בכל האמור לקטינים שהם בני משפחתו של העורר. המדינה סבורה כי אין במגבלה שהוטלה על העורר בכניסה למקוואות משום פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו. לדבריה, מגבלה זו הכרחית לשם הגנה על ציבור הקטינים. יתרה מכך, המדינה טוענת כי בית המשפט אף הקל עם העורר בכך שדרש כי ההליכה למקווה תיעשה בליווי בגיר נוסף, מבלי לדרוש כי אותו בגיר יהיה מודע לעבירות שבהן הורשע העורר. בצד האמור מוסיפה המדינה כי הבקשה לצו הפיקוח הוגשה עובר לשחרורו של העורר מבית הסוהר והעיכוב שחל בקביעת דיון בבקשה נבע מקושי לאתר את העורר. באשר לתקופת הפיקוח (שנתיים וחצי) נטען כי מדובר בפרק זמן סביר העולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה.

בעקבות הגשת הערכת המסוכנות המעודכנת חזרה המדינה על טענותיה תוך שהיא סומכת ידיה על הקביעות המעודכנות באשר לגורמי הסיכון הנשקפים מהעורר ועל המלצות יחידת הפיקוח. עמדת המדינה היא כי על אף שרמת המסוכנות הנשקפת מהעורר נותרה בינונית, האבחנות באשר לגורמי הסיכון והשפעתם על הסיכוי להישנות ביצוע עבירות בעתיד עומדות בעינן.

דיון והכרעה

6.

בראשית הדברים אציין כי ההנמקה בהחלטה נושא הערר אכן איננה מלאה, וראוי היה לפרט בדבר השיקולים שעמדו בבסיס התנאים שנקבעו בצו הפיקוח. עם זאת, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בהערכת המסוכנות העדכנית שהתקבלה בעניינו של העורר ובהמלצות היחידה לפיקוח, מצאתי כי אין עילה להתערב בהחלטה, וכי יש להותיר את התנאים שנקבעו בצו הפיקוח על כנם.

7.

סמכותו של

בית

המשפט

להוציא

צווי

פיקוח

ומעקב

קבועה

בסעיף 12

לחוק הגנת הציבור והמתווה להפעלת סמכות זו שורטט בפסיקת בית משפט זה (ראו: בש"פ 962/10 חורב נ' מדינת ישראל , פסקאות 30-15 (לא פורסם, 24.3.2010) (להלן: עניין חורב ); בש"פ 6817/11 פלוני נ' מדינת ישראל פסקאות 10-6 (לא פורסם, 6.10.2011)). בעניין חורב , נפסק כי בקביעת תנאי הפיקוח והמעקב שיוטלו על עבריין מין, על בית המשפט להחיל את מבחני המידתיות המוכרים בפסיקתנו באיזון בין האינטרס הציבורי לבין זכויות העבריין (ראו: שם , פסקאות 29-28; בש"פ 9220/10 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם, 6.1.2011) (להלן: עניין 9220/10)). כך, יבחן בית המשפט האם המגבלות שהוטלו על העבריין תואמות את הסיכון הנשקף ממנו והאם היה ניתן להשיג את מטרות צו הפיקוח באמצעי שפגיעתו פחותה. כן יבחן בית המשפט אם הסמכויות שניתנו לקצין הפיקוח מכוח הצו והשימוש בהן לא חורגות מהמידה הדרושה כדי למלא אחרי תנאי הפיקוח והמעקב תוך הגנה על פרטיותו של העבריין (ראו: בש"פ 6817/11 לעיל, פסקה 10; בש " פ 3014/08 פלוני נ' מדינת ישראל ,

פסקה 11 (לא פורסם, 7.12.2008)).

8.

אכן, תנאי הפיקוח צריכים להיקבע בהתאמה אישית לכל עבריין, כדי למנוע ביצוע עבירות הדומות לאלה שהורשע בהן (ראו: בש"פ 6566/11 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 4 (לא פורסם, 2.10.2011); בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל פסקה 8 (לא פורסם, 24.2.2009)). התאמה אישית של תנאי הצו לנסיבות העבריין הספציפי והעבירות שבהן הורשע, והימנעות מהטלת מגבלות גורפות, הן תנאי מרכזי לעמידה במבחני המידתיות שעליהם עמדנו. בענייננו, הערכת המסוכנות המעודכנת הייתה ארוכה ומפורטת וגוללה לפרטי פרטים את נסיבות חייו של העורר, וכן את נסיבותיהן של העבירות שביצע. הערכת המסוכנות התבססה על כלל המידע שהיה בעניינו לרבות ההחלטות ופסקי הדין; הערכת המסוכנות הקודמת; שיחות טלפון עם גורמי מקצוע; ומפגש אישי עם העורר. על סמך אלו נבחנו גורמי הסיכון של העורר והשפעתם על הסיכוי להישנות המעשים מצידו.

9.

הפערים בגרסאות שמסר העורר באבחונים השונים שעבר ביחס לעבירות שביצע וכן ביחס להרגליו המיניים הקשו על גיבושה של חוות דעת נחרצת באשר לנטיותיו והתנהגותו המינית. יחד עם זאת נמצא כי לא ניתן לשלול משיכה מינית לנערים. כן נמצא כי מנסיבותיו של העורר עולים גורמי סיכון נוספים בדמות חוסר נכונותו לגלות תובנה למהותן ולחומרתן של העבירות בגינן הורשע. כמו כן ניתן משקל לעובדה שהעורר מכחיש שביצע את המעשים שבהם הורשע ואינו לוקח אחריות על היבטים בעייתיים באישיותו ובהתנהגותו. התנהגות זו היא שכיחה בקרב עברייני מין – ובפרט בכאלה שביצעו את העבירות בקטינים – והיא גורם סיכון משמעותי (ראו: בש"פ 6817/11 לעיל, פסקה 12 וההפניות שם). כן נראה כי אורח חייו הנוכחי של העורר, המתגורר בגפו ללא תמיכה משפחתית או קהילתית מהווה אף הוא גורם סיכון שיש לקחתו בחשבון. בשקלול גורמי הסיכון הללו, הוערכה רמת המסוכנות הנשקפת מהעורר כבינונית.

10.

בנסיבות העניין נראה כי תנאי הפיקוח שנקבעו בצו – על סמך המלצת יחידת הפיקוח – הולמים את הסיכון הנשקף מהעורר כאמור ונובעים במישרין מנסיבות העבירות שבהן הורשע וממאפייניו האישיים. בין היתר נקבע כי שהייתו של העורר במקוואות תלווה בבגיר נוסף. לטענת העורר מדובר בפגיעה חמורה במרקם חייו כאדם דתי. העורר אמנם זוכה מאישום בגדרו יוחסו לו עבירות מין במקווה, אך אין בכך כדי לשנות את העובדה כי המעשים שבגינם הורשע, בוצעו במקומות ציבוריים עם נערים בהם פגש העורר באקראי. מקוואות הם במובהק מקומות ציבוריים המשמשים תדיר את הציבור (הדתי בעיקרו) ובהם שוהים לעיתים קרובות קטינים בגפם. בשל אופי השימוש במקווה, קיים חשש שמא הדבר יגביר את גורמי הסיכון הנשקפים מהעורר. נראה כי המגבלה לעניין הגישה למקוואות היא סבירה בנסיבות העניין ולהשקפתי היא מגלמת נכונה את האיזון בין רצוננו לשמור על פרטיותו של העורר, כמו גם זכויותיו האחרות, לבין הצורך להגן על שלום הציבור.

11.

זאת ועוד, המגבלות הנוספות המנויות בצו, לרבות אלו הנוגעות לשהייה במחיצתם של קטינים ממין זכר, צופות פני עתיד ומשרתות היטב את המטרה המניעתית העומדת בבסיס הצו. מהערכת המסוכנות עולה כי מגבלות אלו הכרחיות מקום בו עסקינן באדם החי בגפו ללא כל גורם תמיכה בנמצא. מקום בו עולה כי קיים קושי בהצבת גבולות פנימיים, נראה כי הצבת פיקוח חיצוני היא מחויבת המציאות. בצד האמור אוסיף כי יש לזכור שבבסיסו של החוק מכוחו נקבעים צווי הפיקוח, עומדת גם תכלית השיקום של העבריין (ראו: בש"פ 8583/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (לא פורסם 8.12.2011); בש"פ 9220/10 לעיל, פסקה 6).

סבורני כי בנסיבות העניין יש במגבלות שהוטלו על העורר מכוח צו הפיקוח, וסמכויות הפיקוח הנלוות להן, כדי לשרת מטרה זו.

הערר נדחה אפוא.