בש"פ 5929/08 דרגאם אל חאג נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז מיום 18.6.2008 (כבוד השופטת ר' לורך) במ"ת 2980-05-08 אשר הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים הפליליים נגדם.

העובדות

1.

כנגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ); עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין; וכן עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין. למר דראגם בן מוחמד אל חאג' (להלן – העורר 1 ) יוחסה גם עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

2.

על פי המתואר באישום הראשון שבכתב האישום, ביום 2.5.2008 בשעה 15:30 או בסמוך לכך, נסעו המתלוננים 1 ו-2 ברכבו של המתלונן 1 ברחוב דגניה באזור התעשייה של נתניה. במהלך נסיעתם, עצר אותם בדרכם רכב מסוג מאזדה (להלן – המאזדה ) בו נהג העורר 1, אשר היה פסול מלנהוג באותה עת. יחד עימו ברכב ישבו גם מר אהרון בן כלפו מימון (להלן – העורר 2 ) ומר יזהר גובאני (להלן - גובאני ). על פי המתואר, אחד מן העוררים ניגש למתלונן 1 ושאל אותו באיזה מחיר הוא קונה מתכת מסוג אלומיניום, וזה השיב: "4 ש"ח לק"ג". העוררים וגובאני פתחו את דלת רכבו של המתלונן 1, משכו אותו החוצה והחלו להכותו בחוזקה בגבו, בראשו ובגופו. המתלונן 2 נזעק לעזרתו של המתלונן 1, ירד מהרכב והתקרב לעברם, אך אלו אמרו לו "אם אתה מתקרב אנחנו נהרוג אותך".

3.

בהמשך הדברים, אחד משני העוררים חיפש בכיסי המתלונן 2 ומצא שטר של 50 ש"ח בלבד. בתגובה, זרקו השניים את השטר על מצחו של המתלונן 2, היכו אותו במצחו וקיללו אותו. השניים חזרו אל המתלונן 1, שהיה שרוע באותה עת על האדמה והמשיכו להכותו. לפי האמור בכתב האישום, במהלך תקיפתו של המתלונן 1, היו העוררים (וגובאני) מצויידים בסכינים אותן הצמידו לצווארו. כמו כן, נשכו את המתלונן 1 בגופו והיכו אותו בראשו באמצעות מקל. בנוסף, נטלו מתוך כיסו של המתלונן 1 סכום מזומן של 5,000 ₪, בכוונה לשלול ממנו את הכסף שלילת קבע. בצד האמור, איימו העוררים וגובאני על המתלונן 1 כי אם יפנה למשטרה הם יהרגו אותו. לבסוף, הורו למתלונן 1 לעלות על רכבו ואיימו עליו שיעזוב את המקום, אחרת "יגמרו עליו במכות".

4.

המתלוננים נכנסו לרכבו של המתלונן 1 והחלו להתרחק מזירת האירוע. העוררים וגובאני עקבו אחריהם ברכב המאזדה וכאשר עצרו ברמזור בצומת בית יצחק, נצמדו לרכב בו נסעו המתלוננים והעורר 1 נכנס לרכבם. העורר 1 הורה למתלונן 1 לפנות לתחנת הדלק "פז" בכניסה לנורדיה, בעוד העורר 2 וגובאני נוסעים בעקבותיו במאזדה. העורר 1 אמר למתלוננים שבכוונתו לערוך "סולחה" בין הצדדים.

5.

עם הגיעם לתחנת הדלק, התיישבו העוררים מחוץ לחנות " YELLOW " וכפו על המתלוננים לשתות איתם. גובאני הביא פתק מקופת החנות, בו נכתב: "ב"ה, אני מ.ס. קיבלתי ולא נלקח ממני שום דבר". העוררים וגובאני דרשו מהמתלונן 1 לחתום עליו. המתלונן 1, חתם על הפתק מתוך חששו מפני העוררים וגובאני. מיד לאחר מכן, הזהירו העוררים וגובאני את המתלוננים לבל יפנו למשטרה והורו להם לעזוב את המקום.

6.

כתוצאה ממעשיהם של העוררים וגובאני נגרמו למתלונן 1 סימני חבלה אדומים בגבו ובחזהו, סימני נשיכות, שפשופים בגבו ובברכו הימנית וכן דימום בזרת ידו הימנית.

עוד צויין בכתב האישום כי האירוע התרחש כאשר העורר 1 נתון למעשה בתנאי מעצר בית מלא ואילו העורר 2 נתון במעצר בית המגביל את יציאתו מפתח ביתו בימי שישי.

7.

על פי האישום השני בכתב האישום, ביום 4.5.2008 התקשר העורר 2 למתלונן 1 ואמר כי יחזיר לו את הכסף שנלקח ממנו, אם בתמורה לכך לא יתלונן נגדו במשטרה. במעשיו אלו, ניסה העורר 2 להניא את המתלונן 1 מלמסור הודעה בחקירתו, או למצער שיחזור בו מהודעה שמסר בדרך של מתן טובת הנאה. על פי האישום השלישי

בכתב האישום, ביום 6.5.2008, במהלך עימות שנערך בין המתלונן 1 ובין העורר 1, פנה העורר 1 למתלונן 1 בשפה הערבית וצעק לעברו: "אנחנו כולנו ערבים", "יש לי אישה וארבעה ילדים", "העולם הוא עגול". בהמשך העימות, כשסבר שהחוקר אינו מתבונן, דרך העורר 1 על רגלו של המתלונן 1 בכוונה ללכוד את תשומת ליבו. במעשים אלו, ניסה העורר 1 להדיח את המתלונן 1 בחקירתו שלא ימסור הודעה או שיחזור בו מהודעה שמסר, תוך הפעלת כוח ואיומים.

עוד יצויין, כי ככל הנראה, כתב האישום שהוגש לא הופנה כנגד גובאני, מאחר שכפי שנמסר במהלך הדיון שהתנהל בפניי, ביום 10.7.08, גובאני טרם נתפס על ידי המשטרה.

הליכים קודמים

8.

במקביל לכתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העוררים עד תום ההליכים הפליליים נגדם. ביום 18.6.2008 נעתר בית המשפט קמא לבקשה זו. בית המשפט קמא שוכנע כי קיימות ראיות לכאורה בעוצמה הנדרשת לשם הוכחת העבירות המיוחסות לעוררים, לרבות, סימני החבלה על גופו של המתלונן 1, הפתק עליו חתם, הפרכת האליבי של כל אחד מן העוררים, תקצירי ההקלטות שבמכשיר הפלאפון של העורר 2 וגרסתם המשתנה של העוררים. על כן, קבע בית המשפט קמא כי בעניינם של העוררים קיימת עילת מעצר סטטוטורית מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - חוק המעצרים ), ושקיימת חזקת מסוכנות הנובעת ממעשי האלימות המיוחסים להם שבוצעו בחבורה ובנשק קר.

בנוסף, ציין בית המשפט קמא כי ממעשיהם של העוררים עולה חשש לשיבוש הליכי משפט ועל כן קמה עילת מעצר גם מכוח סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים. עוד ציין בית המשפט קמא את עברם הפלילי של העוררים ואת העובדה כי העורר 1 ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו בעת שהיה נתון במעצר בית מלא והעורר 2 ביצע לכאורה את העבירות המיוחסות לו כאשר היה במעצר בית מגביל.

טענות העוררים

9.

לטענת באת כוחם של העוררים, עו"ד ר' סויד, שגה בית המשפט קמא בכך שלא נתן את המשקל הראוי למחדלים שנפלו בחקירת המשטרה ולסתירות שהתגלעו בגרסאות המתלוננים. לטענת העוררים, קיימות "סתירות מהותיות גלויות" שלא ניתן לפטור אותן בדרך בה נקט בית המשפט קמא, וזאת באשר למיקום האירוע; באשר לנוכחות המתלונן 2 בזירת האירוע; באשר להיכרות המוקדמת בין המתלונן 1 לבין העוררים; באשר לשימוש בסכין או מקל במהלך התקיפה; באשר ללקיחת הכסף מהמתלונן 1; בהתייחס לישיבה בבית הקפה לאחר האירוע ובנוגע לפתק עליו חתם המתלונן 1. לטענתם, המתלונן 1 מסר בהודעתו הראשונה כי האירוע התרחש ברחוב דגניה בנתניה ואילו בהודעתו השנייה מסר כי האירוע התרחש במושב בית יצחק. כמו כן, בהודעתו הראשונה, לא הזכיר המתלונן 1 כלל כי המתלונן 2 נכח בזירת האירוע ואילו בהודעתו השנייה מסר את פרטיו. בנוסף, טוענים העוררים כי בהודעתו הראשונה, מסר המתלונן 1 כי הותקף על ידי שלושה נרקומנים ואילו רק בהודעתו השנייה מסר את פרטיהם המלאים של העוררים ואף סיפר על קשר טלפוני קודם ביניהם וכי הוא סוחר עימם.

10.

עוד טוענים העוררים כי המתלונן 2, אשר נכח באירוע, מספר על אירוע ללא שימוש בכלי תקיפה, כגון סכין או מקל. לטענתם, נקודה זו הינה נקודה מהותית, שכן היא מחזקת את גרסתם כי לא השתמשו בכלי תקיפה במהלך האירוע. בנוסף, העוררים מציינים כי המתלונן 2 לא ראה כי נלקח כסף מהמתלונן 1. לבסוף, טוענים העוררים כי בהודעתו הראשונה מסר המתלונן 1 כי לאחר האירוע נסעו אחריו העוררים עד לצומת השרון ואילו רק בהודעתו השנייה מסר כי ישב עם העוררים בבית קפה. יתרה מכך, נטען כי עניין חתימתו על הפתק הוזכרה רק בהודעתו השלישית, אשר נמסרה לאחר שבמהלך עימות עם העוררים הוטח במתלונן 1 נושא הפתק.

יתרה מזאת, טוענים העוררים כי קיימת סתירה נוספת בין תיאור החבלות של המתלונן 1 במזכר שערכה שוטרת בסמוך לאחר האירוע ובין התעודה הרפואית המלמדת על שריטות שטחיות בלבד בגב ובצוואר.

לטענת העוררים, מדובר בסתירות מהותיות המכרסמות כרסום רב ורחב במהימנות העדויות המרכזיות בתיק ומערערות את הבסיס הראייתי עליו נשען כתב האישום, וכי משקלן המצטבר של הסתירות בתשתית הראייתית בתיק מחייב לבחון את שחרורם.

11.

כאמור, ממשיכים העוררים וטוענים כי בית המשפט קמא לא נתן את דעתו למחדלי החקירה ולאי מיצוי חקירת קו ההגנה של העוררים, אשר יש בהם כדי לחזק את גרסת העוררים ולהחליש את ראיות המשיבה. לטענתם, לא נבדקה גרסת העורר 2 לפיה תפס את המתלונן 1 גונב מתכות מחצר מחסן עליו הוא הופקד לשמור וכי אירוע זה הוא שעמד ברקע התגרה; לא נבדקו טיב הקשר וההכרות הקודמת בין המתלונן 1 לעורר 2; לא נעשתה חקירת תקשורת על מנת לקבוע מה היה מיקומו של המתלונן 1 במהלך האירוע לאור הסתירות בגרסאותיו; לא נבדקה זהותו או מעורבותו של אדם בשם סעיד, אשר נטען כי היה מעבידו של המתלונן 1 וחב חוב כספי בסך 5,000 ש"ח לעורר 2; לא נבדקה גרסת העורר 2 בנוגע לניסיונות סחיטה באיומים על ידי אדם הקשור למתלונן 1 ולסעיד, כפי שעולה משיחות אותן הקליט והציג בפני חוקרי המשטרה; וחוקרי המשטרה לא עימתו במהלך העימות את המתלונן 1 עם תלונותיו בדבר התקיפה באמצעות סכין ומקל, על אף שהמתלונן לא חזר על פרטים אלו במהלך העימות.

12.

בנוסף, טוענים העוררים כי שגה בית המשפט קמא משלא מצא כי נוכח הסתירות הרבות בעדויות עדי התביעה ואי מיצוי קו חקירה שהיה בו כדי לחזק את גרסאותיהם, ניתן לקבוע כי גם אם התרחש אירוע תקיפה, לא היה זה אירוע שוד אלים אלא אירוע בעוצמה נמוכה באופן משמעותי.

עוד נטען, בדיון שנערך בפניי, כי למרות שאין מחלוקת שאכן התרחש אירוע אלים הרי שבכל הנוגע לאישום השני והשלישי בכתב האישום אין בתיק החקירה ראיות לכאורה המצדיקות את המשך המעצר, וכי העוררים כלל לא נחקרו בעניינים אלו, ומשכך גם לא נתנו את גרסתם לאירועים המפורטים באישומים האמורים.

13.

לבסוף, טוענים העוררים כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי נוכח העבירות המיוחסות לעוררים ונוכח עברם הפלילי, אין בנסיבות העניין מקום לבחון חלופת מעצר אשר יש בה כדי לאיין במידה הנדרשת את המסוכנות הנשקפת מהעוררים.

על יסוד טענות אלה, מבקשים העוררים להורות על שחרורם בתנאים מגבילים ולחילופין, להורות על קבלת תסקיר שירות מבחן בעניינם.

טענות המשיבה

14.

בדיון לפניי ביקשה באת כוחה של המשיבה, עו"ד מ' חדאד, להדגיש כי אין מחלוקת שהעוררים היו מעורבים במפגש אלים בינם לבין המתלונן 1, ולאור זאת המחלוקות בנוגע לרקע לאירוע האלים, לטיב האירוע ולשימוש בכלי נשק – אינן מאיינות את הצורך בהמשך מעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם.

כך, למשל, ציינה המשיבה כי אכן ישנו פער בין הודעות המתלונן לעניין המיקום בו התרחש האירוע. לשיטת המשיבה, באת כוחם של העוררים ניסתה להראות כי אי התאמות אלו בהודעות המתלונן 1 נועדו בכדי להסתיר את העובדה שהאירוע התרחש בביתו של העורר 1 וכי לכאורה הדבר תומך בגרסת העורר 1 שהמתלונן הגיע לביתו על מנת לגנוב מתכות. לטענת המשיבה, אין בכך בכדי לחזק את גרסת העורר 1 וזאת משום שהעורר 1 כלל לא טען שהמתלונן הגיע לביתו לשם גניבת מתכות אלא שהאירוע התרחש על רקע הסכסוך עם סעיד.

בנוסף, מציינת המשיבה שיתכן והיה מלכתחילה מקום לבחון את מעורבותו של אותו אדם בשם סעיד, אך ניתן להבין מדוע הוא לא הובא באופן מיידי לחקירה לאור עדותו של המתלונן 2 בה נאמר כי שמו של סעיד לא עלה במהלך האירוע ושאינו חייב לעוררים כסף; וזאת מעבר לקשיים הנובעים מהיותו "תושב שטחים". ואולם, אין בדברים האמורים לעיל, לטענת המשיבה, בכדי "לשמוט את הקרקע מתחת לחומר הראייתי הקיים". מעבר לאמור, המתלונן 1 הודה שהוא מכיר אדם בשם סעיד מירושלים העוסק בתחום המתכות, ואולם הכחיש מכל וכל את הטענה של העורר 1 שמדובר בסכסוך על רקע גביית חוב המגיע לעורר 2 כדין מסעיד וכי המתלונן 1 שימש כעובד של סעיד.

בהתייחס לטענות העוררים כנגד "הסתרת" קיומו של הפתק האמור לעיל, טוענת המשיבה כי עצם קיומו של הפתק והאופן בו הוא מנוסח מעידים על כך שהעוררים כפו את חתימתו של המתלונן 1 – שכן מדוע אם אכן לא נלקח ממנו דבר, היה צורך לתעד בכתב את הדברים.

עוד טענה המשיבה, כי יתכן וניתן להסביר את אי ההתאמה שבין המזכר שאותו ערכה השוטרת לאחר האירוע לבין השריטות המתוארות בתעודה הרפואית בכך שהמסמכים השונים הוכנו בפער זמנים של כשעה וחצי.

15.

עוד נטען בפניי כי מדובר "בשני אנשים שקופת שרצים גדולה עומדת לחובתם" וכי ביצעו את המעשים תוך הפרת תנאי שחרורם בערובה. בהקשר זה, נטען כי אין לבחון את ההפרה של תנאי מעצר הבית של העוררים בהתחשב במרחק הפיזי של אותה ההפרה, כי אם על פי טיבה. העוררים הפרו את האמון שאותו נתן בהם בית המשפט וביצעו במהלך שחרורם למעצר בית תקיפה אלימה. כן צויין, כי העורר 2 הינו למעשה, אסיר אשר נגזרו עליו שבעה חודשי מאסר על ידי בית המשפט בעניין אחר, אך, נכון ליום הדיון בפניי, ביצועו של עונש זה עוכב.

לשיטת המשיבה, הדברים האמורים לעיל מדברים בעד עצמם על הצורך להותיר את העוררים במעצר עד תום ההליכים הפליליים נגדם.

דיון והכרעה

16.

לאחר שבחנתי בעיון את חומר הראיות, אשר הועבר לעיוני, ולאחר ששמעתי

את טענות הצדדים באריכות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

17.

הלכה היא כי בבואו של בית המשפט לבחון האם יש להורות על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים הפליליים בעניינו, עליו לבחון את קיומן של ראיות לכאורה, קיומה של עילת מעצר וכן לשקול חלופות מעצר אפשריות ומתאימות בהתחשב בנסיבות העניין.

בענייננו, סבורני כי במהלך הדיון שהתנהל בפניי ניתנו התשובות לשאלות האמורות. כפי שהצדדים הבהירו במפורש – אין כל מחלוקת כי אכן התרחש אירוע אלים בו תקפו, באור יום, שני העוררים את המתלונן (ויהא הרקע לכך אשר יהא). מעבר לכך, הצדדים אינם חלוקים כי העוררים הפרו את תנאי שחרורם בערובה אשר הוטלו עליהם על ידי בית המשפט. די בעובדות אלה בכדי להקים תשתית ראייתית פוטנציאלית להוכחת אשמתם של העוררים [ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 147 – 151 (1996)], לכל הפחות, בחלק מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. למעלה מן הצורך, אציין כי גם מעצם הסכמת באת כוחם של העוררים שהעוררים אכן תקפו את המתלונן 1, ניתן ללמוד על קיומן של ראיות לכאורה, ואילו

מקומן של טענות העוררים להיעדרן של ראיות לכאורה בנוגע לאישומים המיוחסים להם בעבירות של הדחה בחקירה, הוא במסגרת התיק העיקרי. במקרה כגון זה שלפניי, אין צורך להציג ראיות לכאורה לעניין כל עבירה ועבירה המיוחסת לעוררים וכל שנדרש להציג הן ראיות לכאורה אשר מעידות שישנו סיכוי סביר להרשעת העוררים במעשים פליליים.

מעבר לאמור לעיל, ניתן לעמוד על ראיות "לכאוריות" אשר לא נטען לגביהן כי יש בהן "סתירות פנימיות מובנות", כפי שנטען כנגד הודעותיו של המתלונן 1. בין השאר, עדותו של המתלונן 2 – אשר נכח במקום האירוע ובמהלכו, ובה מתוארים האירועים – והצילומים של החבלות על גופו של המתלונן 1 שבוצעו על ידי המשטרה לאחר האירוע.

בהקשר זה יוער, כי ספק בעיני אם ישנה "סתירה" בין תיאור חבלותיו של המתלונן 1 על ידי השוטרת בתחנה לבין התעודה הרפואית המתארת אותן – וזאת לאור צילומי החבלות שכאמור נעשו בתחנת המשטרה, המצויים בחומר הראיות שהוגש לעיוני המהלך הדיון.

אמנם, וכפי שטוענים העוררים, ישנם פערים וקשיים בחומר הראיות שהוצג בפניי, ואולם התוצאה הנובעת מכך אינה ביטול הראיות הלכאוריות הקיימות. פערים אלו יכולים לבוא לידי ביטוי כחלק מניהול הגנתם של העוררים בתיק העיקרי ביחס לאישום המיוחס להם בעבירה מסוימת לעומת האפשרות של הרשעה בעבירה אחרת. דומה כי פערים אלו היו צריכים אף להישקל על ידי המשטרה וגורמי התביעה מלכתחילה. יחד עם זאת, אין בקשיים אלו בכדי לכרסם בראיות לכאורה לעניין האלימות והתקיפה.

18.

משהגעתי למסקנה כי ישנן ראיות לכאורה בעניינם של העוררים אפנה לבחון את קיומה של עילת מעצר בעניינם. כאמור לעיל, התשובה לכך מצויה בהסכמת הצדדים כי אכן מדובר באירוע של תקיפה אלימה שהתרחשה בשעות אחר הצהריים של יום שישי ה-2.5.2008 על ידי מספר אנשים ואשר הובילה לחבלות על גופו המתלונן 1. מכאן, כי מתקיימת בענייננו עילת המעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, דהיינו מהמסוכנות אשר נשקפת מהעוררים לאור מעשיהם. נסיבות האירוע הינן חמורות , ואף בהתעלם מן המחלוקת העובדתית הקיימת בעניין השימוש בכלי נשק במהלך התקיפה, מקימות הן את חזקת המסוכנות. עוד יצויין, כי במקרה שלפניי לא הורם הנטל המוטל על כתפי העוררים להפריך את חזקת המסוכנות האמורה [והשוו: בש"פ 3782/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.7.08); בש"פ 2526/05 עבאס אבו רמילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.3.05)].

19.

כאמור, העוררים טענו כי יש להורות על עריכת תסקיר אשר יבחן את האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. לא מצאתי מקום לדון בטענה זו. כפי שצויין לעיל, האירוע התרחש כאשר העוררים היו תחת תנאים מגבילים שהוטלו עליהם במסגרת שחרור בערובה עליו החליט בית המשפט בעניין אחר בו הם מעורבים. הגדיל לעשות העורר 2, שהינו "אסיר" שלחובתו נגזרו שבעה חודשי מאסר במסגרת הליך פלילי שונה (שביצועם עוכב), אשר לכאורה היה מעורב באירוע בענייננו. במקרים הקודמים הוטלו הגבלות נוקשות על העוררים לשם שחרורם בערובה, דבר המעיד בפני עצמו על ההתלבטות שעמדה בפני בית המשפט שדן בנושא. העוררים בחרו להפר את האמון שניתן בהם והפרו באופן חמור את תנאי שחרורם. מנסיבות אלה אני למד כי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העוררים על ידי בחינת חלופת מעצר וכי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת.

20.

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא

לעצור את העוררים עד לתום ההליכים הפליליים בעניינם, וכך אני מורה.