בש"פ 7497/03 מורן גואטה נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (השופט ד"ר ע' מודריק ), לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

העורר הואשם בעבירות של אינוס לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), ומעשה סדום בנסיבות אינוס לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 345(א) לחוק. לפי הנטען בכתב האישום, אסף הנאשם את המתלוננת, אותה הכיר מספר ימים קודם לכן, למכוניתו, במקום מפגש אותו קבעו מראש. הנאשם נהג לכיוון חוף הים, שם שוחחו השניים, שתו שתייה חריפה שהביא עמו הנאשם ואף התנשקו. בשלב מסוים, החל העורר לגעת בגופה של המתלוננת, על אף מחאותיה. תוך שהיא מבקשת ממנו לחדול ממעשיו, הוריד העורר את כסא המכונית למצב שכיבה ונשכב מעליה, בזמן שהוא מפשיל את מכנסיו ותחתוניו, מסיר את מכנסיה של המתלוננת ומרים את חזייתה. הנאשם לא שעה לבכייה של המתלוננת ולתחנוניה כי יחדל ממעשיו, ותוך שהוא אוחז בידיה בחוזקה ואף סותר לה כשניסתה להדפו מעליה, החדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה. לאחר המתואר לעיל, תפס הנאשם את המתלוננת בשערה והכריחה, תוך שימוש בכוח, לבצע בו מין אוראלי. לאחר מכן, המשיך העורר והחדיר את אצבעותיו לתוך איבר מינה של המתלוננת ולתוך פי הטבעת שלה. כל זאת, בניגוד לרצונה של המתלוננת, שלא חדלה להתנגד ולבכות.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה, וביום 11.08.03 הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מאחר ולא היה חולק על קיומן של ראיות לכאורה, נפנה בית המשפט לבחון את קיומה של עילת מעצר ואת אפשרות השימוש בחלופת מעצר. השופט קמא בחן את טענת בא-כוח העורר לפיה אין מדובר בהתרחשות חריגה בחומרתה משום שתחילתה במפגש תמים בין אדם צעיר ובין נערה הנראית והמספרת לו כי היא בוגרת, וסיומה בתמונת יחסים אינטימית. כן בחן בית המשפט את טענת בא-כוח העורר לפיה מרשו הינו אדם צעיר כבן 22, ללא כל עבר פלילי וכי המעצר מהווה עבורו הלם קשה ומפגישו עם עולם העבריינות. לאחר ששקל בית המשפט קמא טענות אלו, מצא כי אין לשחרר את העורר בשל המסוכנות הנשקפת ממנו. התנהגותו, כך נימק, הנה חסרת כל מעצורים ומכאן הסכנה הפוטנציאלית הטמונה בה. עוד קבע כי המעשה שביצע לכאורה העורר, מעיד על העדר בלמים ועל חוסר יכולת ריסון עצמי, שמשמעותה סכנה חמורה לבריות.

בעררו בפניי חזר בא-כוח העורר על הטענות שהועלו בבית משפט קמא, לפיהן העורר הוא צעיר שאין לחובתו הרשעות קודמות ושאין כל חשש שיפר את ההגבלות שיטיל עליו בית המשפט. לגישתו של הסנגור, עניין לנו כאן עם אירוע לכאורי, חד-פעמי, שהסיכוי שיחזור על עצמו הינו אפסי. זאת, בעיקר בשל השפעת חווית המעצר הראשון על מצבו הנפשי של העורר. את טענתו זו תומך בא-כוח העורר בהערכה פסיכוסוציאלית שנערכה לבקשתו לעורר, באופן פרטי.

לאחר שעיינתי בבקשת העורר ובחומר שהונח לפניי, הגעתי למסקנה כי אין בנסיבותיו האישיות של העורר, גילו הצעיר ועברו הנקי כשאלו נשקלים אל מול נסיבות העבירה המיוחסת לו, כדי להבטיח כי ניתן למנוע את מסוכנותו על דרך של חלופה למעצר. העבירה המיוחסת לעורר ונסיבותיה מלמדת על מסוכנותו. על-אף שתחילתה של ההתרחשות המתוארת בכתב האישום נראית כמפגש תמים בין שני צעירים, הרי שסופה במעשה אלים ביותר, מבזה ומשפיל. בית משפט זה, כבר הביע עמדתו בעבר, כי עבירת האינוס כשלעצמה היא מעשה אלימות המקים עילת מעצר, והיא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר (ראו לדוגמא: בש"פ 4543/94 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2092/95 טלקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' גטניו (לא פורסם); בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); בש"פ 5286/98 שלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא מצאתי נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן כאלה בענייננו. אדם הנוטל לעצמו חירות לכפות על נערה לקיים עמו יחסי מין ומבצע בה מעשה אינוס ומעשה סדום בעל כורחה, וחרף התנגדותה הנחרצת כשהוא מתעלם מבכייה ומתחנוניה, מקים כנגדו חזקה שהוא מסוכן לציבור. נוכח מסוכנות זו, אין בחלופה כדי למלא אחר מטרת המעצר ולהבטיח את הציבור בכלל ואת המתלוננת בפרט מפני העורר.

זאת ועוד, כפי שכבר קבע בית משפט זה, בעבירות אינוס מהסוג בו מואשם העורר, קיים סיכון טבוע כי אם ישתחרר ממעצרו מי שמיוחסים לו המעשים הנטענים בכתב האישום, תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי ולחרדות, ותחוש כי נותרה ללא הגנה (ראו למשל ההחלטה בבש"פ 1353/98 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5286/98 שלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו, ובשלב בו טרם העידה המתלוננת במשפטו של העורר, עלולה היא להיחשף להשפעתו מרגע שחרורו לחלופת מעצר. מה גם שהמתלוננת מסרה בהודעתה במשטרה כי היא פוחדת מהעורר והיא כיום אף פוחדת לצאת לרחוב. בנסיבות אלה גם מתקיים יסוד סביר לחשש ששחרורו של העורר לחלופה, ישפיע על האפשרות להעיד את המתלוננת וישבש את הליכי המשפט.

אשר על כן, דין הערר להידחות.