בש"פ 3094/10 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי שלושה עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ח' כוחן ) אשר הורתה על שחרורם של המשיבים בערר המדינה לחלופת מעצר בתנאים מגבילים. במסגרת בש"פ 3094/10 עוררת המדינה על ההחלטה ומבקשת להורות כי המשיבים ייעצרו עד תום ההליכים. במסגרת בש"פ 3095/10 ובמסגרת בש"פ 3130/10 עוררים משיבים 1 ו-2 על הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה נגדם ועל שחרורם בתנאים מגבילים בגדרי אותה החלטה ומבקשים להורות על ביטול התנאי של מעצר בית שהוטל עליהם. בשל לוח הזמנים הקצר שבין הגשת העררים למועד הדיון בהם, נבצר מבא-כוחו של משיב 2 להגיע לדיון שהתקיים ביום 22.4.2010 והדיון בעניינו התקיים בנפרד ביום 25.4.2010. ההחלטה שלהלן מתייחסת לשלושת העררים גם יחד.

כתב האישום וההליכים עד כה

1.

כתב אישום מתוקן בשנית שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב מגולל פרשה מחרידה של אינוס קבוצתי מתמשך, מעשי סדום ומעשים מגונים שביצעו ארבעה-עשר קטינים – וביניהם המשיבים בבקשה שלפניי – בקטינה אחרת, על-פני תקופה ארוכה. כתב האישום מחזיק לא פחות מ-16 אישומים, ואנו נתייחס כאן לאלו מביניהם הרלוונטיים למשיבים שלפנינו או לחלקם. בכתב האישום נטען, כי החל משנת 2006 או בסמוך לכך, פגשה המתלוננת, ילידת 1992, את א', במסגרת לימודיהם המשותפים. בין השניים נוצר קשר זוגי שבהמשך נותק, אולם הם נותרו בקשרי ידידות. המתלוננת התוודתה בפני א' על אהבתה אליו ועל תלותה בו, וציינה בפניו כי תעשה כל שיחפוץ על מנת שלא יעזוב אותה. המתלוננת גם הבהירה לא', כי אם יחליט, בסופו של דבר, לעזוב אותה, היא תשים קץ לחייה. בכתב האישום נטען, כי על רקע תלותה הרגשית של המתלוננת בא', הוא התעלל בה ובמקרים רבים תקף אותה באמצעות ידיו ורגליו. בהזדמנויות אחרות, הוא כינה את המתלוננת בשמות גנאי, קילל אותה, עלב בה בפומבי, תוך ניצול חולשתה ואהבתה אליו. מעשים אלה, כך על-פי כתב האישום, נעשו בידיעתם של הנאשמים האחרים בפרשה, והמשיבים ביניהם.

אלא, שבכך לא תמה המסכת הקשה המתוארת בכתב האישום, שכן על-פי הנטען בו, א' הבין, כי יוכל לנצל את מצבה הרגשי של המתלוננת ואת תלותה בו ועל רקע זה, הוא פנה למשיבים ולאחרים והציע להם לקיים יחסי מין עם המתלוננת, במקומות מפגש שונים, על מנת שיגיעו לסיפוק מיני. מימושה של תוכנית-בלהות זו מתואר בהרחבה באישומים הרביעי עד התשיעי, המיוחסים, בין היתר, למשיבים או לחלקם. אישומים אלה מתארים בהרחבה מספר "מפגשים" בהם בעלו המשיבים ואחרים את המתלוננת ללא הסכמתה החופשית, בפומבי, זה אחר זה, כל אחד לחוד ובצוותא חדא, וביצעו בגופה מעשי סדום ומעשים מגונים. בחלק מהמקרים, צפו המשיבים באחרים כשהם מקיימים יחסי מין עם המתלוננת, תוך כדי שהם מאוננים. בכתב האישום נטען, כי המשיבים ביצעו את מעשיהם שעה שהם יודעים כי המתלוננת איננה מעוניינת לקיים עמם יחסי מין, אלא נאלצת לבצע את הוראותיו של א', על מנת שהוא לא יסיים את הקשר עמה. על-פי הנטען, במהלך חלק מהמפגשים האמורים – ותוך כדי קיום יחסי המין עם הנאשמים האחרים – נהג א' להחזיק בידה של המתלוננת, על מנת "להרגיעה". בכתב האישום נטען, כי משיבים 1 ו-2 ואחרים נכחו באירועים בהם תקף א' את המתלוננת, בין כאשר ביקשה לחדול מקיום יחסי מין עם מי מן הנאשמים, ובין אם בהזדמנויות אחרות. המשיבים כולם ידעו, כך על-פי הנטען, כי המתלוננת חוששת מ-א', וכן כי היא חוששת לסרב לקיים מפגשים אינטימיים עמם, שמא יהא בכך תמריץ עבור א' לסיים את הקשר עמה. על רקע מעורבותם במעשים המתוארים לעיל, מיוחסים למשיב 1 ארבעה אישומים, ובגדרם מספר עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מספר עבירות של מעשה סדום ועבירה אחת של סיוע לאינוס בנסיבות מחמירות. למשיב 2 מיוחסות מספר עבירות של מעשים מגונים ואינוס בנסיבות מחמירות. למשיב 3 מיוחסים בכתב האישום ארבעה אישומים, ובגדרם מספר עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות ומספר עבירות של מעשה סדום בצוותא.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של המשיבים ואחרים עד לתום ההליכים נגדם. א' ונאשם אחר – אותם ראה בית המשפט כמי שמצויים במדרג העברייני הגבוה ביותר – נעצרו עד לתום ההליכים נגדם. נאשמים אחרים, אשר מקומם במסכת העבריינית היה, להשקפתו של בית המשפט, מצומצם יותר, שוחררו לחלופות מעצר שונות, והמדינה לא השיגה על ההחלטות שניתנו בעניינם. ההכרעה בבקשה למעצרם עד לתום ההליכים של המשיבים שלפניי נעשתה בכמה שלבים. בשלב הראשון, התקיימו דיונים שונים בהליכי המעצר, במסגרתם התבקשו דחיות, בין היתר, לצורך עריכתם של תסקירי מעצר. בהמשך, לאחר קבלת תסקירים ותסקירים משלימים ניתנה, ביום 25.3.2010, החלטת ביניים שבגדרה עמד בית המשפט על חומרתם החריגה של המעשים המיוחסים למשיבים ולאחרים, ועל חזקת המסוכנות הקמה בנסיבות המקרה. בהמשך ציין בית המשפט, כי בעניינם של המשיבים ואחרים הוגשו תסקירים הממליצים על שחרורם לחלופת מעצר. לקביעותיו של בית המשפט באשר לתסקירי שירות המבחן נתייחס בהמשך הדברים. בהחלטתו התייחס בית המשפט גם לחוות הדעת הפסיכיאטריות שהוגשו בעניינה של המתלוננת ומהן עלה כי היא נתונה במצוקה קשה. על-פי האמור בחוות הדעת, המתלוננת מפוחדת, מרבה לבכות, מתקשה לישון בלילות ונוטה למחשבות אובדניות. שילוב של קשיים קוגניטיביים יחד עם קווי אישיות תלותיים הוא שמנע ממנה להתגונן מפני הפגיעה הקשה שחוותה, ואף גרם לה לחוות את הפגיעה בצורה אמביוולנטית, על אף שהכירה בכך שהמעשים הנעשים בה חריגים ופוגעניים. עוד עמד בית המשפט על כך שבמסגרת בחינת שאלת מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים, יש לגלות רגישות לרחשי ליבה של המתלוננת ולהגן עליה (עמ' 52 להחלטה מיום 25.3.2010). לאחר ששקלל נתונים אלה הורה בית המשפט על מעצרם של המשיבים ואחרים עד להחלטה אחרת שתינתן לאחר דיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה.

3.

ביום 8.4.2010 התקיים דיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה בעניינם של המשיבים ונאשמים נוספים שנאשמו עימם בכתב האישום. ההחלטה הסופית בבקשה למעצר עד תום ההליכים ניתנה ביום 21.4.2010. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי אין, למעשה, מחלוקת באשר לעצם קיומם של המעשים המיניים שתוארו לעיל, וכי המחלוקת נסבה על שאלת קיומה של הסכמה מצידה של המתלוננת למעשים אלה. טענת באי-כוח המשיבים והנאשמים האחרים כי הסכמה כזו אכן ניתנה נדחתה מכל וכל, הן על יסוד בחינת נסיבות המקרה, הן

על יסוד דברים שמסרה המתלוננת בהודעותיה, סערת הרגשות בה היתה נתונה בעת חקירתה, וההערכות פסיכיאטריות שהוגשו בעניינה. בהמשך, נדחתה גם הטענה לפיה בנסיבות העניין יש להסיק קיומה של הסכמה מכך שהמתלוננת לא גילתה התנגדות ולא הביעה את אי-הסכמתה, תוך שנקבע כי האחריות לוודא קיומה של הסכמה לקיום יחסי המין היתה מוטלת על המשיבים "והדבר נכון שבעתיים בסיטואציה המעוותת, בה מספר נערים בעלו את המתלוננת או ביצעו בה מעשים מיניים אחרים, בעת ובעונה אחת, בזה אחר זה, כאשר ההיכרות איתה מתמצית אך ורק בבעילתה" (עמ' 107 להחלטה).

4.

בהמשך פנה בית המשפט לדון בעניינו של כל אחד מן המעורבים בנפרד. גם כאן, נביא את אלו מבין קביעותיו של בית המשפט המחוזי הרלוונטיות למשיבים 1,2 ו-3 בלבד. ראשית, לקביעות המתייחסות למשיב 1. בית המשפט המחוזי קבע, כי חומר הראיות מעלה כי המתלוננת לא הסכימה למעשיו של משיב 1 וכי משיב 1 היה מודע לאי-הסכמה זו. קביעה זו התבססה על כך שהמגע המיני הראשון בין משיב 1 למתלוננת התקיים ללא כל היכרות מוקדמת בין השניים, ואף לגרסתו של משיב 1, מיד לאחר האקט המיני הוא נפרד מעל המתלוננת ולא המשיך לשוחח איתה. הטעמים הנוספים לקביעה זו היו העובדה שמשיב 1 העיד בעצמו כי היה מודע לטיב מערכת היחסים המתנהלת בין א' למתלוננת, אותם הגדיר כאובססיביים וכיחסי "מפקד-חייל"; והעובדה שבגרסאות שמסר, הוא הגדיר את הסיטואציה של קיום יחסי המין הקבוצתיים עם המתלוננת כ"לא הגיונית" ו"לא נעימה". כאמור, בהחלטתו מיום 25.3.2010 עמד בית המשפט על עיקרי תסקיר המעצר שהוגש בעניינו של משיב 1. צוין, כי למשיב 1, כיום בן 18, אין עבר פלילי וכי הוא למד במסגרות חינוכיות מיוחדות בשל קשיים שונים מהם סובל. עוד צוין בתסקיר, כי תפקודו בבית הספר מתואר כראוי וללא בעיות משמעת חריגות. שירות המבחן המליץ לשחרר את משיב זה לחלופת מעצר בבית אביו מחוץ לעיר תל-אביב ובמקום מרוחק ממקום ביצוע המעשים וממקום מגוריה של המתלוננת, תחת פיקוח של בני משפחתו, לאחר שהתרשם כי מדובר בחלופה ראויה וכי בהבנתם של הורי משיב 1 את מצבו המשפטי חל שינוי לטובה. נוכח גילו הצעיר של משיב 1, התקופה הממושכת בה היה נתון במעצר והמלצת שירות המבחן, החליט בית המשפט המחוזי לשחרר את משיב 1 לחלופה שהוצעה, בתנאים.

5.

בהתייחס למשיב 2 נקבע, כי מהראיות הקיימות בתיק עולה כי זה היה מודע היטב למערכת היחסים המעוותת שבין המתלוננת לא', ואף תיאר את המתלוננת כ"חיילת" של א'. משיב 2, כך צוין, פגש את המתלוננת לראשונה במקלט שבו אמור היה להתקיים אחד "המפגשים" משום שא' "הבטיח לסדר לו זיון". בית המשפט הוסיף וציין, כי גם משיב 2 היה עד למעשי אלימות של א' כלפי המתלוננת. על רקע כל אלה סבר בית המשפט, כי קשה, לכאורה, לקבל את גרסתו של משיב 2 באשר לקיומה של הסכמה חופשית מצידה של המתלוננת. "עם זאת" – קבע בית המשפט "המשיב אכן מספר על מספר פעמים, בהם שאל את המתלוננת האם מסכימה לשכב עמו ונענה בחיוב. אכן, גרסה זו לא נבדקה עם המתלוננת" (עמ' 117 להחלטה). בית המשפט סקר את נסיבותיו האישיות של משיב 2, וציין, כי מדובר בצעיר, כיום בן 16, אשר גדל ללא קשיים מיוחדים ולמד במסגרות לימודיות רגילות. שירות המבחן המליץ לשחרר את משיב 2 לחלופת מעצר בבית אמו (במושב מחוץ לתל-אביב), בליווי תנאים מגבילים לרבות פיקוח אלקטרוני ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו.

6.

גם בהתייחס למשיב 3 נקבע כי לכאורה, המתלוננת לא נתנה את הסכמה למעשיו:

"מעיון בהודעתו של המשיב [3] עולה, כי רק פעם אחת שאל את המתלוננת, האם רוצה לשכב איתו... וגם אז לא נענה בחיוב, אלא המתלוננת אמרה שרוצה לחכות ל[א']. ובכל זאת, המשיב [3] בעל אותה והפסיק רק כאשר אמרה שכואב לה. כמובן שזו לא הסכמה מלאה והטענה כאילו היתה הסכמה הינה היתממות לשמה. זאת ועוד, נסיבות היכרותו של המשיב [3] את המתלוננת, אשר בה פגש לראשונה במקלט, כאשר בעל אותה, כשהוא מודע לטיב היחסים בינה ובין [א'] והגיע למקום בידיעה שהמתלוננת היא 'מזדיינת', משמיטות את הקרקע תחת טענה זו" (עמ' 118 להחלטה).

כאמור, בהחלטתו מיום 25.3.2010 התייחס בית המשפט לעיקריו של תסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו של משיב 3. צוין, כי בתסקירו התייחס שירות המבחן לאישיותו של משיב 3, אשר טופל לאורך השנים במסגרות טיפוליות שונות. עוד צוין, על-יסוד תסקיר המעצר, כי משפחתו של משיב 3 חוותה משבר קשה בעקבות מחלה בה לקה אבי המשפחה. חרף חומרת העבירות המיוחסות לו ואישיותו של משיב 3, מצא שירות המבחן כי ניתן לאיין את מסוכנותו באמצעות חלופת מעצר בבית דודתו שמחוץ לאזור תל-אביב, בצירוף איזוק אלקטרוני ובפיקוח דודתו ובני משפחה נוספים. נוכח המלצת שירות המבחן, החליט בית המשפט המחוזי לשחרר את משיב 3 לחלופת מעצר שהוצעה מטעמו, בתנאים מגבילים.

הטענות בעררים שלפנינו

7.

בערר שהגישה, משיגה המדינה על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. בהודעת הערר ובדיון שהתקיים לפניי, טענה המדינה כי ריבוי עבירות המין המיוחסות למשיבים וביצוען התכוף על-פני תקופה של כשנתיים מעיד על מסוכנות ברמה גבוהה ביותר ועל דפוס התנהגות עברייני. עמדת המדינה היא כי בנסיבות אלה, משקלה של העובדה שהמשיבים הם קטינים חסרי עבר פלילי – פוחת במידה ניכרת. המדינה מדגישה אמנם כי דרגת המעורבות והחומרה של המשיבים נמוכה מזו של המעורבים העיקריים בפרשה – א' ואחר. בצד האמור, להשקפתה, בית המשפט המחוזי שגה כאשר התייחס למשיבים שלפנינו כפי שהתייחס למעורבים אחרים, שחלקם בפרשה היה מצומצם יותר, ושבתשתית הראייתית לגביהם נתגלו חולשות; וכן בכך שלא נתן משקל משמעותי למצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות המעשים שנעשו בה. המדינה ממשיכה וטוענת כי הפער בין החלטותיו של בית המשפט המחוזי – החלטת הביניים מיום 25.3.10 וההחלטה נושא הערר מיום 21.4.10 – נבע רק מחלוף הזמן ואין לו הצדקה עניינית. בנוסף, לעמדת המדינה, מתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם של המשיבים נעדרה התייחסות מעמיקה לרמת הסיכון הנשקפת מהם וליחסם לביצוע העבירות. בהמשך נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מתאים לעובדה שהמעשים המיוחסים למשיבים בוצעו בחבורה, באופן משפיל ומבזה, ותוך ניצולה של מערכת היחסים שנקשרה בין המתלוננת לא'. לבסוף נטען, כי בנסיבות העניין, ונוכח חלקם של המשיבים במעשים המתוארים בכתב האישום והעונש הצפוי להם אם יורשעו בדין, קיים חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט, במיוחד נוכח אופייה השברירי והקל-להשפעה של המתלוננת.

8.

בערר שהגיש, כמו גם בדיון, טען בא-כוחו של משיב 1 כי יחסי המין בין המתלוננת לשולחו התקיימו בהסכמתה. לטענתו, הן מיומנה של המתלוננת הן מחוות-הדעת של פרופ' היס, עולה כי בחלק מן המקרים, המתלוננת קיימה יחסי מין מרצונה וכי בהודעותיה המתלוננת לא טענה כי לא הסכימה לקיים יחסי מין עם משיב 1. זאת, בניגוד לדברים שאמרה ביחס לנאשמים אחרים בפרשה. עוד נטען, כי גרסתו של משיב 1 בעניין ההסכמה לא נבדקה מול המתלוננת, ועובדה זו צריכה להיזקף לזכותו. בא-כוחו של משיב 1 סבור כי משולחו לא נשקפת כל מסוכנות, שכן מדובר בצעיר ללא עבר פלילי, שלא ניסה לשבש את החקירה ומקומו במדרג העברייני הכללי נמוך יחסית. עובדה זו נלמדת, להשקפתו, גם מכך שמשיב 1 הפסיק את הקשר עם המתלוננת מיוזמתו שלו, ולא עמד עימה בקשר כלשהו עוד בטרם נעצר. בא-כוחו של משיב 1 הדגיש כי במועד ביצוע המעשים המיוחסים לו היה משיב 1 בן 15 שנים בלבד, פרט לאירוע אחד, שבו היה בן 17. בהמשך נטען, כי משיב 1 חדל מן המעשים המתוארים לאחר שהבין, בגיל 17, את חומרתם, ועובדה זו מקרינה על מסוכנותו. בא-כוחו של משיב 1 סבור כי עמדתה של המדינה – כפי שזו משתקפת מטיעוניה בערר – מפלה לרעה את מרשו ביחס לנאשמים אחרים שחומרת העבירות המיוחסת להם דומה. להשקפתו, מצבה הנפשי של המתלוננת איננו יכול להוות שיקול בהכרעה בשאלת שחרורו של המשיב 1 לחלופת מעצר, וממילא, מאחר שנאשמים אחרים שוחררו זה מכבר, אין לומר כי דווקא שחרורו של זה יביא להרעה במצבה. נוכח כל אלה ביקש הוא כי ההחלטה בדבר שחרורו בערובה תשאר בעינה, בכפוף לביטול התנאי של מעצר בית.

9.

בא-כוחו של משיב 2 סבור, כי אין בנמצא ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לשולחו ולמצער, כי בתשתית הראייתית קיימים בקיעים משמעותיים. לטענתו, המתלוננת כלל לא מזכירה בהודעותיה את משיב 2 כמי שקיים עימה יחסי מין בניגוד להסכמתה. על-פי הנטען, חומר הראיות נגד משיב 2 – ובעיקר זה המתייחס לידיעתו אודות מערכת היחסים שנרקמה בין א' למתלוננת – מורכב מהודעותיהם של מעורבים אחרים, שבשלב הדיוני בו אנו מצויים עתה, לא ברור אם יעידו אם לאו. לכן, על-פי הנטען, מדובר בהודעות שקבילותן מותנית. בא-כוחו של משיב 2 הדגיש כי לגרסת שולחו הוא שאל את המתלוננת מספר פעמים אם היא מסכימה למעשיו וזו השיבה בחיוב. ועוד, מדובר במי שגילו במועדים הרלוונטיים לאירועים נושא כתב האישום היה בין שלוש עשרה וחצי לחמש עשרה וחצי שנים ועובדה זו מחזקת את טענתו כי לא היה מודע להעדר הסכמה מצידה של המתלוננת. בהמשך הודגש, כי מעורבים אחרים בפרשה כבר שוחררו לחלופת מעצר וכי התסקיר שניתן בעניינו של משיב 2 היה מקיף ומעמיק.

10.

בא-כוחו של משיב 3 סבור כי שולחו נבחן מיתר המשיבים – כמו גם מיתר הנאשמים בפרשה – בכך שהוא לא נכח כאשר המתלוננת הוכתה או אוימה,

וכאשר נעשו בה מעשים משפילים. לכן, להשקפתו, מקומו במדרג העברייני הוא נמוך יחסית. בהמשך נטען, כי מהודעות שמסרה המתלוננת עולה כי היא אכן שכבה עם חלק מן הנאשמים מרצונה ובהסכמתה וללא קשר ל-א', ולכן, טענתו של משיב 3 לפיה הוא קיים עם המתלוננת יחסי מין בהסכמה אינה מופרכת. בא-כוחו של משיב 3 הפנה להחלטות שניתנו בעניינם של נאשמים אחרים ששוחררו לחלופת מעצר, וטען כי כך יש לנהוג גם בעניינו של משיב 3. לבסוף, גם בא-כוחו של משיב 3 סבור כי תסקיר המעצר בעניין שולחו היה מעמיק, וכי חלופת המעצר שהוצעה בעניינו היתה ראויה. לפיכך ביקש הוא כי ערר המדינה יידחה וכי החלטת בית המשפט המחוזי תעמוד על כנה.

בש"פ 3095/10

11.

לאחר שעיינתי בהחלטותיו של בית משפט קמא, שמעתי את טעוני הצדדים ובחנתי את התשתית הראייתית הלכאורית שהציגו לי, החלטתי לדחות את הערר. משיב 1 טוען כי חומר הראיות מעלה כי המתלוננת הסכימה לקיים עמו יחסי מין ולפיכך אין ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לו. לא מצאתי ממש בטענה זו. עצם העובדה שמשיב 1 קיים יחסי מין עם המתלוננת, מספר פעמים, במסגרת ה"מפגשים" שתוארו לעיל, אינה שנויה במחלוקת , והמתלוננת עמדה על כך בהודעתה (עמ' 8 להודעת המתלוננת מיום 5.2.2010). לגרסתו של משיב 1, הוא שאל את המתלוננת אם היא מסכימה לקיים עמו יחסי מין וזו השיבה בחיוב. טענה זו אכן לא נבדקה מול המתלוננת אולם בהקשר זה יש ליתן את הדעת לשני עניינים. האחד הוא, שבטיעונו לפני, בא-כוחו של משיב 1 לא חלק על כך ששולחו הכיר את המתלוננת לראשונה, באותה הזדמנות שבה קיים עמה יחסי מין .

לגרסת משיב זה, הוא הגיע לנקודת המפגש בהזמנה של א', ביודעו כי "יש זיון" (עמ' 2 להודעה מיום 19.2.2010) ולא דיבר ממש עם המתלוננת:"רק שלום יצא לי להגיד לה. חדרתי בלי להגיד לה שלום. אמרתי לה ביי אחרי זה " (עמ' 5 להודעה מיום 22.2.2010. ההדגשות הוספו, ע' פ'). קשה להבין כיצד מתיישבת טענת ההסכמה אותה העלה משיב 1 לפני עם גרסה זו, לפיה משיב 1 החליף בקושי מילה אחת עם המתלוננת בפגישתם הראשונה, שבה התקיימו בין השניים יחסי מין ללא היכרות מוקדמת.

שנית, יש ליתן את הדעת לכך שגם לגרסתו של משיב 1 המתלוננת התנתה את הסכמתה בכך "ש[א'] יהיה אחרי" (עמ' 5 להודעה מיום 19.2.2010). משיב 1 גם הבהיר, כי המתלוננת היתה מבקשת את הסכמתו של א' לשכב עם אחרים:"גם כל פעם היא מבקשת אישור מא'. אם יש מישהו ספציפי שרוצה לשכב איתה היא היתה מבקשת מא' רשות" ( שם ). לכאורה נראה, אפוא, כי משיב 1 הבין היטב את הקשר שבין "הסכמתה" של המתלוננת ליחסיה עם א', ואין חולק על כך שהוא גם היה מודע היטב לטיבה החריג של מערכת היחסים שנרקמה בין השניים. משיב 1 עמד על כך במפורש בהודעתו במשטרה. כך, כאשר הוא נשאל כיצד הוא מכיר את המתלוננת, הוא השיב:"מ[א']. היא היתה חברה שלו והייתה לה אובססיה אליו. כל מה שהוא היה אומר לה היא היתה עושה היא היתה כמו חייל" (עמ' 2 להודעה מיום 19.2.2010. כן ראו עמ' 2 להודעה מיום 22.2.2010). משיב 1 גם מסר באותה הודעה כי באחת ההזדמנויות בהן נכח ב"מפגש" א' סטר למתלוננת:"[המתלוננת] היתה על המיטה, ואני רק זוכר ש[א'] הוריד לה סטירה לפנים וזה היה נשמע כואב וחזק. ואז אני ו[אחר] אמרנו לו למה אתה עושה את זה? לא חרם על הילדה? מסכנה וזה אבל אני לא זוכר מה היא ענתה. היא עשתה משהו שעצבן אותו יכול להיות שזה היה בפורום הזה [הכוונה לא' ונאשמים אחרים בפרשה, ע' פ'] אז אולי הוא רצה להראות את עצמו קינג או משהו כזה" (עמ' 4-3 להודעה מיום 19.2.2010). משיב 1 גם ציין כי כל המעמד נראה היה לו מוזר: "זה היה נראה לי לא הגיוני... זה היה טיפשי שילדה תבוא ותשכב עם ילדים ככה סתם שאומרים לה. זה לא נשמע הגיוני בכלל" (עמ' 3 להודעה מיום 19.2.2010). במקום אחר, משיב 1 מבהיר כי כל הסיטואציה נראתה לו "גועל נפש" (עמ' 2 להודעה מיום 22.2.2010) וכי הוא חשב שהמעשים שנעשים הם "לא בסדר" ( שם ).

12.

המכלול הראייתי עליו עמדתי, ובעיקר אופיה של מערכת היחסים בין המתלוננת לא' – לה היה משיב 1 מודע היטב – מוביל למסקנה כי

לכאורה, המתלוננת לא נתנה את הסכמתה החופשית למעשים שביצע בה משיב 1. בנוסף, התבטאויות שונות של משיב 1 מעידות, לכאורה, כי היה מודע לבעייתיות הטמונה בסיטואציה לה היה שותף, על-אף שהעדיף להתעלם ממנה, ולמצער, כי עצם את עיניו ביחס לטיבה האמיתי של סיטואציה זו. נזכיר, כי היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת האינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין הוא מודעותו של הנאשם להעדר הסכמתה החופשית של האישה לקיום יחסי המין או המשכם. כפי שנפסק, לצורך התקיימות היסוד הנפשי של העבירה די בכך שבנסיבות העניין, בליבו של הנאשם צריך היה להיווצר חשש ממשי להעדר הסכמה מצד נפגעת העבירה אך הוא הפגין חוסר אכפתיות לשאלה זו, ובכך הפגין "אדישות" לקיומה של הסכמה או נטל סיכון לאי-קיומה (ראו, למשל, ע"פ 431/08 גואברה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.4.10).

על רקע כל אלה, אני סבור כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בעניין קיומן של ראיות לכאורה נגד משיב 1

בדין יסודה, ולא מצאתי עילה להתערב בה. עררו של משיב 1 בבש"פ 3095/10 – נדחה, אפוא.

בש"פ 3130/10

13.

משיב 2 טוען אף הוא, כאמור, להעדר ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לו. טענה זו לא אוכל לקבל. ראשית יש להבהיר כי בניגוד לנטען מפי בא-כוח המשיב 2, המתלוננת קושרת מפורשות את משיב 2 ל"מפגשים" בהם בוצעו בה מעשי האונס (וראו עמ' 2 להודעת המתלוננת מיום 5.2.2010). בנוסף, מודעותו של משיב 2 למערכת היחסים שנרקמה בין המתלוננת לא' והקשר בין מערכת יחסים זו לבין הסכמתה של המתלוננת לקיים יחסי מין עם חבריו של א' – נלמדת מתוך הודעותיו. כך, בתשאול שנערך לו הוא ציין ש"מה שלא בסדר מצד אלה שזיינו אותה שזה היה מתוך חרמנות וגם ש[א'] לחץ עליה בזה שאמר לה להזדיין עם אחרים " (דו"ח תשאול מיום 24.2.2010. ההדגשות הוספו, ע' פ'). ובמקום אחר הוא מסביר, שהמתלוננת לא היתה "מזדיינת אם [א'] לא היה אומר לה... [המתלוננת] היא כמו חיילת של [א']" ( שם ); וכי "חצי מהדברים שהיא עשתה זה מהשפעה של [א'] וחצי כי היא רצתה" (עמ' 2 להודעה מיום 23.2.2010). בנוסף, למרות שבמהלך חקירותיו התמיד משיב 2 בטענה כי הוא קיבל את הסכמתה של המתלוננת למעשיו, באחת החקירות מבהיר כי לא היה בטוח שהסכמה כזו אכן ניתנה (ראו עמ' 3 להודעה מיום 25.3.2010). משיב 2 גם מבהיר, כי במהלך הזמן הוא הבין שהמעשים המבוצעים במתלוננת הם "לא בסדר" "כי אנחנו הרבה והיא אחת", וכי עדיף שלא יתגלו לאיש, ולאביו בפרט (ראו, למשל, עמ' 3 להודעתו של משיב 2 מיום 23.2.2010). לכך, מצטרפות הודעותיהם של מעורבים נוספים, מהם עולה כי משיב 2 היה נוכח באירוע בו תקף א' את המתלוננת (עמ' 2 להודעתו של משיב 1 מיום 19.2.2010). על רקע מכלול נסיבות הפרשה כפי שתוארו לעיל, על רקע הקשרים בין משיב 2 ליתר המעורבים בפרשה ועל רקע דברים שמסר משיב 2 עצמו, לא ניתן, לכאורה, לקבל את הטענה כי המתלוננת הסכימה למעשיו או כי הוא פעל יסוד הנחה בדבר קיומה של הסכמה כזו. הדברים שנאמרו לעיל באשר ליסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת האינוס יפים גם ביחס למשיב 2. נוכח כל האמור, החלטתי לדחות גם את הערר בבש"פ 3031/10.

בש"פ 3094/10 – ערר המדינה

14.

התמונה העולה מכתב האישום ומן ההודעות שמסרה המתלוננת היא קשה ביותר. רצף המעשים המיוחסים למשיבים, האופן בו בוצעו, ההשפלה שהיתה כרוכה בהם, והעובדה שהם נמשכו על-פני זמן רב, מעידים על המסוכנות הנשקפת ממי שלכאורה נטלו חלק במסכת עבריינית זו. על אף שהמשיבים שלפניי לא נמנו עם מנהיגיה של החבורה, חלקם שלהם היה בלתי מבוטל ורב מזה של מעורבים אחרים. יחד עם זאת, מצוות המחוקק היא, כי על בית המשפט לשקול, בכל מקרה ומקרה, אם ניתן להשיג את מטרות המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של הנאשם תהא פחותה. דברים אלה אמורים ביתר שאת מקום בו הנאשמים הם קטינים, שכן ההנחה היא, כי השפעתו של מעצר עליהם עשויה להיות הרסנית, ובמקרים מסוימים, היא לא תעלה בקנה אחד עם האינטרס החברתי לאורך זמן (והשוו: בש"פ 2768/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.4.2010) פסקה 18 להחלטתו של השופט י' דנציגר ). גישה זו מוצאת את ביטויה גם בהוראת סעיף 10א לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 המורה אותנו, כי אין להורות על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה, הגם שאין הוא אוסר לחלוטין את מעצרו של קטין במקרים המתאימים (ראו: בש"פ 10349/09

מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 4.1.2010)).

משיבים 2 ו- 3 לבקשה שלפניי הם קטינים ועובדה זו צריכה לקבל, גם בנסיבות החריגות של המקרה שלפנינו, את משקלה הראוי. משיב 1 כבר איננו קטין, אולם העבירות המיוחסות לו בוצעו בהיותו קטין. יש אפוא ליתן משקל לגילו במועד ביצוע העבירות בהחלטה על מעצרו (השוו: בש"פ 9801/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.12.2009) פסקה 4 להחלטתו של השופט א' גרוניס).

15.

שיקול נוסף עליו יש ליתן את הדעת הוא מצבה של המתלוננת וכיצד יושפע משחרורם של המעורבים לחלופת מעצר. בהחלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, נלקח בחשבון, בין יתר השיקולים, גם החשש ששחרורו של נאשם בעבירות מין בכלל, ובעבירות אינוס בפרט, ירע את מצבה של המתלוננת (ראו, למשל, בש"פ 4049/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.2009); בש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.2003)).

על אף שאין להקל ראש כלל ועיקר במצבה של המתלוננת, אני סבור כי שבנסיבות שלפנינו, בהן מחד, האחראי הראשי להתרחשויות – א' – מצוי במעצר עד תום ההליכים, כמו גם נאשם נוסף שהתביעה רואה את רמת מעורבותו במדרג הגבוה יותר – ומאידך, מעורבים אחרים בפרשה כבר שוחררו לחלופת מעצר, הרי מבלי להידרש להיקף התפרשותו של השיקול האמור, אין בו, בנסיבות האמורות, כדי להכריע את הכף, בפרט בנסיבות בהן חירותם של המשיבים מוגבלת ביותר, והם מועברים למעצר בית, מחוץ למקום מגוריהם הקבוע, כמפורט להלן.

16.

אפשרות שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר נבחנה, כאמור,

על-ידי שירות המבחן בתסקירים שהוגשו לבית המשפט המחוזי. בתסקיר המעצר הראשון שהוגש בעניינו של משיב 1 צוין כי משפחתו הבינה, כי ראוי להציע חלופה מחוץ לעיר בה התרחשו האירועים נושא כתב האישום, וכי לדברי אמו של משיב 1, הוא עצמו הביע בפניה את רצונו להתרחק מהאזור ומהאירועים. בתסקיר צוין עוד, כי ספק אם בני המשפחה "מבינים את כל המשתמע מהאחריות של השגחה על מעצר בית מוחלט לאורך זמן". בתסקיר המשלים ציין שירות המבחן כי להתרשמותו, בהוריו של משיב 1 חל שינוי לטובה במובן זה שהם מבינים את מצבו של בנם לאשורו, ומתייחסים ברצינות לדרישות ולהשלכות של חלופת המעצר המוצעת בבית אביו של משיב 1. מן התסקיר עולה כי שני ההורים מבינים את האחריות הכרוכה בשחרורו של משיב 1 לחלופת מעצר. על רקע זה, סבר שירות המבחן כי חלופת מעצר בבית אביו של משיב 1 – המרוחק ממקום ההתרחשויות וממקום מגוריה של המתלוננת – בכפוף לתנאים מגבילים, יש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממשיב 1.

17.

בתסקיר המעצר שהוגש בעניינו של משיב 2 צוין כי הוריו שוללים לחלוטין את העבירות; ויחד עם זאת, מבטאים דאגה כנה למשיב 2 ורצון לסייע לו, ומוכנים להתגייס עבורו בכל אמצעי ובכל תוכנית שתידרש. שירות המבחן התרשם ממשפחה עם יכולת טובה לכפות סמכות, מיחסים טובים בין אבי משיב 2 ובת זוגו למשיב 2 ואמו, ומדאגה כנה של ההורים לבנם. בתסקיר משלים שהוגש ציין שירות המבחן כי בית אמו של משיב 2 – המרוחק מהתרחשויות נושא כתב האישום – עונה על הצרכים הדרושים להימצאותו של משיב 2 בתנאי מעצר בית, וכי במקום קיימת תשתית לפיקוח אלקטרוני. עוד צוין, כי בפגישה עם אביו של משיב 2 ובת זוגו התרשם שירות המבחן כי מדובר ב"אנשים רציניים ואחראיים שמוכנים להתגייס לטובתו של [משיב 2] ושהם מודעים היטב לחומרת העבירות המיוחסות לנער. התרשמנו שהם מסוגלים לעמוד במטלה של הפיקוח על הנער ויסייעו לו להתמודד עם תנאים של מעצר בית שעלולים להימשך גם זמן רב". בסיכומו של דבר, שירות המבחן התרשם כי החלופה מרחיקה את הנער מרחק פיסי מספק ממקום מגוריו הקודם ושהפיקוח האנושי יהיה אפקטיבי, בנוסף לפיקוח האלקטרוני.

18.

בתסקיר המעצר שהוגש בעניינו של משיב 3 נסקרו נסיבות חייו הלא-פשוטות וצוין כי הוריו עודם מתקשים להאמין כי בנם אכן היה מעורב במעשים המיוחסים לו. בשל הבושה שחשו נמנעו מלשתף את משפחתם הקרובה באירועים. עוד צוין, כי ההורים בעמדתם "מתקשים לייחס לבנם העבירות בגינן מואשם, ומציינים כי מדובר בשלב זה בחשדות בלבד שאינם מבוססים דיים על-ידי גורמי אכיפת החוק, ומצריכים חקירה מעמיקה יותר שתחשוף חפותו של בנם. האב מדווח כי ייתכן ובנו פותה על-יד חבריו ונגרר שלא מרצונו". שירות המבחן התרשם כי תמונת המצב המוצגת על-ידי הוריו של משיב 3 ביחס לבנם וליחסיהם עמו היא אידיאלית והם מתקשים להכיר בקשייו. הוריו של משיב 3 הציעו את עצמם כמפקחים, אולם שירות המבחן פסל חלופה זו נוכח כך שהעבירות המיוחסות למשיב 3 התרחשו תחת השגחת הוריו ונוכח ההתרשמות כי מצבו הבריאותי של אביו של משיב 3 לא יאפשר לו לשמש כמפקח אפקטיבי. חלופות נוספות שהוצעו על-ידי בני המשפחה נפסלו אף הן. בהמשך, פנה שירות המבחן לבדוק אפשרות של חלופת מעצר בבית סבו וסבתו של משיב 3 אולם זו נפסלה, ככל הנראה, בשל הקרבה הגיאוגרפית למקום בו התרחשו האירועים נושא כתב האישום. על רקע זה הוצעה על-ידי משפחתו של משיב 3 חלופת מעצר נוספת ומרוחקת יותר מן האזור בו התרחשו האירועים נושא כתב האישום, בבית דודתו של משיב 3, בו מתגוררות גם שתי בנותיה הבוגרות. שירות המבחן התרשם כי מדובר במשפחה חמה וחיובית שהיחסים הפנימיים בה תקינים; וכי אם המשפחה היא אישה בעלת כוחות, עצמאית ובעלת ערכים נורמטיביים. עוד התרשם שירות המבחן, כי נראה שהאם ובנותיה מבינות את גודל האחריות המוטלת עליהן וכי האם מסוגלת להפגין סמכות ולהטיל משמעת. נוכח כל האמור, המליץ שירות המבחן לשחרר את משיב 3 לחלופה זו, בכפוף לפיקוח אלקטרוני ותנאים מגבילים אחרים. שירות המבחן המליץ כי בני משפחתו של משיב 3 – אמו, אחיו ובת זוגו של האח – ימשיכו לשמש כמפקחים.

19.

על אף טענות המדינה, אין בידי לקבוע כי הבדיקה שערך שירות המבחן לא היתה מקיפה די הצורך, ונראה כי אכן היה מקום ליתן לה את המשקל המתאים בבחינה הכוללת של הנתונים שלפנינו. שלושת המשיבים הורחקו ממקום מגוריהם הקבוע, ולא ימשיכו בשגרת חייהם הרגילה. הוטלו עליהם מגבלות ממשיות, תחת השגחתם של מפקחים שנבחנו בידי שירות המבחן ובידי בית המשפט המחוזי ונמצאו ראויים. הוטל עליהם פיקוח שוטף של שירות המבחן, הם נדרשו להפקיד ערבויות ממשיות ויציאתם מן הארץ נאסרה. באותן חלופות בהן קיימת התכנות טכנית לכך, יהיו המשיבים נתונים גם לפיקוח אלקטרוני. מדובר בחלופת מעצר בתנאים מגבילים ביותר, וכאמור, הן שירות המבחן, הן בית המשפט המחוזי סברו כי יש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם. לכך מצטרף גילם הצעיר של המעורבים, אשר כאמור, מהווה אף הוא שיקול רלוונטי. אוסיף ואעיר, כי בדיון לפניי לא עמדה המדינה על חשש ממשי מפני שיבוש מהלכי משפט – להבדיל מאזכור של שיקול זה בעררה הכתוב. ואכן, בניגוד לנאשמים אחרים, למשיבים שלפניי לא יוחסו עבירות של הדחה ושיבוש בחקירה. בחינתם של שיקולים אלה כמכלול מובילה, להשקפתי, למסקנה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי – לפיה שחרורם של משיבים 1 ו-3 לחלופות המעצר שהוצעו ונמצאו מתאימות על ידי שירות המבחן מנטרלת במידה רבה את המסוכנות הנשקפת מהם – אינה מגלה עילה להתערבותי. החלטתי היא, אפוא, לדחות גם את ערר המדינה בבש"פ 3094/10.

סיכומם של דברים: משהוחלט על דחיית כל העררים ישוחררו המשיבים לחלופות המעצר שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 21.4.2010, ובהתאם לתנאים המגבילים שנקבעו בהחלטה זו.