בש"פ 4049/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ת' כתילי) מיום 5.5.09, אשר הורה כי העורר ייעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.

כנגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בנצרת בגין עבירות אינוס ומעשה סדום. בצרוף לכתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בעובדות כתב האישום צוין כי העורר שהה במחיצת המתלוננת ואחרים בדירת ידיד משותף, כאשר המתלוננת שתתה לשוכרה באותו אירוע. העורר ניצל את מצבה הפיזי והנפשי של המתלוננת כתוצאה מהשכרות, הפשיט את בגדיה, ותוך שהוא אוחז במתלוננת בחוזקה ומונע התנגדותה החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה. תוך כך הטיח את ראשה בקיר שבגב המיטה. ניסיונותיה של המתלוננת, שהייתה בת 14.5 באותה העת, להתנגד למעשים ולהדוף את העורר לא צלחו. כתוצאה מהמעשים נגרמו למתלוננת חבלות בראשה, בגפיים, ובאזור איבר המין ופי הטבעת.

3.

ביום 5.5.09 התקיים דיון בבקשת המעצר עד תום ההליכים במסגרתו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר בעבירות המיוחסות לו, המבוססות על הודעותיה המפורטות של המתלוננת במשטרה, חוות הדעת הרפואיות מערב האירוע והודעותיה של אחות המתלוננת שנכחה במקום באותו ערב. לראיות אילו מצטרפים שקריו של העורר והסתירות בהודעותיו. כן נקבע כי העבירות המיוחסות לעורר מקימות עילת מסוכנות סטטוטורית, כיוון שמדובר בעבירות אלימות המקימות חזקת מסוכנות. המשיב לא עמד בנטל הדרוש כדי לסתור את החזקה. מסוכנותו של העורר עולה גם מאופי המעשים המבטאים אימפולסיביות ושימוש באלימות, ומעברו הפלילי כנער. לאור מכלול הנסיבות, הורה בית המשפט קמא כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים.

4.

כנגד החלטה זו הוגש הערר שבפניי. במסגרת הערר טוען בא כוח העורר כי התשתית הראייתית בתיק החקירה אינה מספקת עקב חוסר העקביות והסתירות בהודעותיה של המתלוננת. לגרסת בא כוח העורר, מהראיות עולה שהמתלוננת הסכימה לקיום יחסי המין עם העורר ואף יזמה אותם. עוד טוען בא כוח העורר כי על אף שקמה עילת מעצר סטטוטורית, יש לבחון עילה זו לאור נסיבות המקרה. מפרט הוא כי הרישום הפלילי לחובת העורר אינו בעבירות דומות וזהו מעצרו הראשון, וכן מקום החלופה המוצעת מרוחק ממקום מגוריה של המתלוננת. לבסוף טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא אפשר לגוף מקצועי, כגון שירות המבחן, לבחון את החלופה ולחוות דעתו אם בכוחו לאיין מסוכנותו. בא כוח העורר מציין כי עקב פגרת הקיץ המתקרבת, העורר צפוי לשהות במעצר תקופה ממושכת. כן הפנה בא כוח העורר לפסיקה רלוונטית לטיעוניו.

5.

מנגד טענה באת כוח המשיבה כי לא שגה בית המשפט קמא בכך שקבע שקיימות ראיות לכאורה כנגד העורר. ראיות אלו מבוססות על הודעותיה של המתלוננת, אשר על אף שניתן למצוא בהן חוסר דיוקים, לא מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורש העניין, אלא זוטות בלבד. לטענת באת כוח המדינה המתלוננת מספקת הסברים הגיוניים לחוסר הדיוק. כמו כן, טוענת באת כוח המשיבה כי הודעותיה של המתלוננת נתמכות בראיות נוספות כגון הדו"חות הרפואיים מיום האירוע והודעות נוספות שנגבו מהמעורבים באירוע. עוד נטען למסוכנותו של העורר המבוססת על רישומו הפלילי, מהות המעשים המיוחסים לו המדברים בעד עצמם, וכן התנהלותו במסגרת החקירה שהייתה רוויה בשקרים, לגרסת המשיבה. כן עולה חשש לשיבוש הליכים לאור העובדה שטרם החל ניהול ההוכחות, ומרבית העדים בתיק הינם בעלי זיקה לעורר. כמו כן, טוענת באת כוח המשיבה כי לשחרורו של העורר תהיה השפעה קשה על המתלוננת שנפגעה קשות מהאירוע ומהשמועות שהתפתחו בעקבותיו.

6.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לאחר שעיינתי בתיק החקירה, בהחלטת בית המשפט קמא ובחנתי את טענות הצדדים כמו גם בהפניותיהם, סבורה אני כי דין הערר להידחות. לעניין הראיות לכאורה, מעיון בתיק החקירה נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה כנגד העורר במעשים המיוחסים לו. הודעותיה של המתלוננת מתייחסות לעובדות המתוארות בכתב האישום באופן מפורט, והסתירות לכאורה אליהן מפנה בא כוח העורר אינן משמעותיות עד כדי ששומטות הן את הקרקע תחת הבסיס הראייתי בשלב זה של ההליך. סתירות ואי דיוקים אלו ראוי שיבחנו בשלב שמיעת הראיות, ועל פי ממצאי הערכאה הדיונית בעניינם יקבע משקלן הראייתי של ההודעות. תמיכה לדברי המתלוננת ניתן למצוא גם בהודעותיה של אחות המתלוננת וחברו של העורר שנכחו במקום בעת האירוע, וכן הודעות נוספות של בעלי נגיעה בתיק. בנוסף לכך ישנם הדו"חות הרפואיים שגם הם מאשרים את עובדות כתב האישום. כל אלו עולים כדי ראיות לכאורה מספקות בנסיבות העניין, המעלות סיכוי סביר להרשעה.

7.

לעניין מסוכנותו של העורר, לאחר התלבטות לא קלה, סבורה אני כי אין מקום להיענות לבקשת הסנגור ולהפנות את העורר לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר מעצר. כפי שטען בא כוח העורר, העורר אמנם צעיר בשנים, ורישומו הפלילי הינו ללא הרשעות ובעבירות שאינן זהות לעבירות המיוחסות לו בכתב אישום זה כיוון ששם אין מדובר בעבירות מין. עם זאת, מעשיו של העורר חמורים ביותר, המשלבים אלימות מינית ופיזית ויוצרים עילת מסוכנות סטטוטורית. העורר ניצל את שכרותה ומצבה הנפשי של המתלוננת הקטינה, שאף טרם מלאו לה 15 שנים, ומחומר החקירה וטענות באת כוח המשיבה עולה שהשפעת המעשים על המתלוננת הייתה קשה ביותר הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית, ואף נדרש ממנה להעתיק את מקום מגוריה לעיר אחרת. קיים חשש רב ששחרורו של העורר בנסיבות אלו אף ירע את מצבה של המתלוננת. וכבר נאמר על ידי השופטת בייניש (כתוארה אז) בבש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.03):

"כפי שכבר קבע בית משפט זה, בעבירות אינוס מהסוג בו מואשם העורר, קיים סיכון טבוע כי אם ישתחרר ממעצרו מי שמיוחסים לו המעשים הנטענים בכתב האישום, תהיה המתלוננת נתונה ללחץ נפשי ולחרדות, ותחוש כי נותרה ללא הגנה (ראו למשל ההחלטה בבש"פ 1353/98 פלונים נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5286/98 שלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקרה שלפנינו, ובשלב בו טרם העידה המתלוננת במשפטו של העורר, עלולה היא להיחשף להשפעתו מרגע שחרורו לחלופת מעצר".

כמו כן, על אף שהעבירות שברישומו הפלילי של העורר אינן בעבירות זהות, מדובר בחמישה תיקי פ.א. בעבירות רכוש ואלימות שאין להקל ראש בחומרתן. אין לקבל הטענה שמכך שחס בית המשפט על העורר ובחר לגזור דינו באותם תיקים ללא הרשעה, ניתן להסיק כי מדובר בעבירות שחומרתן פחותה ואין לייחס להן משקל משמעותי. מצירופם של שיקולים אלו עולה מסוכנות רבה של העורר, גם חרף גילו הצעיר, ולא ניתן לומר שחזקת המסוכנות הסטטוטורית הופרכה.

8.

לשיקולי המסוכנות יש להוסיף את החשש משיבוש הליכים, הנלמד בין היתר מהודעותיה של המתלוננת במשטרה לפיהן היא חוששת מפני העורר. כמו כן, שמיעת הראיות בתיק טרם החלה, וכפי שטענה באת כוח המדינה רבים מהעדים הינם חבריו ומקורביו של העורר. לפיכך קיים חשש שזה ינסה להשפיע על עדויותיהם, במיוחד לאור העובדה שמתעוררות סתירות רבות בין דבריו לבין הודעות חבריו.

9.

מדובר בסוג המקרים שעל פי פסיקתו של בית משפט זה, רק במקרים חריגים ניתן יהיה להסתפק בחלופת מעצר (בש"פ 7497/08 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.9.03); בש"פ 2092/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.4.95)). בהתאם לחומרת המעשים, ומסוכנותו של העורר למתלוננת עצמה ולנערות צעירות נוספות, לא מוצאת אני נסיבות חריגות במקרה זה המביאות למסקנה כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר לשם איון מסוכנותו של העורר ועל שום כך מתייתר הצורך בתסקיר שירות מבחן בעניין חלופה.

כן אוסיף כי החלטתו של בית המשפט המחוזי שקולה, מפורטת ומעמיקה, ואין אני רואה מקום להתערבות בה.

לאור כל זאת, דוחה אני את הערר.