בש"פ 5286/98 אריה שלי נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בגין מעשה סדום בניגוד לסעיפים 347(ב) ו 345(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977-.

על פי הנטען, הסיע העורר את המתלוננת על גבי אופנועו לפארק אשכול, ושם, על גבי שולחן, ביצע בה מעשה סדום בכך שהחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, שלא בהסכמתה החופשית, תוך שימוש בכוח.

עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה לצוות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

בית המשפט המחוזי מפי השופטת רויטל יפה-כץ ציווה על מעצרו עד לתום ההליכים בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב.

כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

2.באת כוחו המלומדת של העורר טענה כל שניתן כדי לשכנעני כי מרשה אינו מהווה סיכון אם ישוחרר בתנאים של חלופת מעצר.

תחילה טענה לענין העדר ראיות לכאורה כנגד העורר. בחומר החקירה עומדות זו מול זו גירסתה המפלילה של המתלוננת, וכנגדה גירסתו של העורר. העורר אינו חולק על כך שהביא את המתלוננת לפארק אשכול על גבי אופנועו, וכי קיים עימה שם מגעים מיניים, אלא שטענתו היא, כי נתקיימו בהסכמה.

בסופו של טיעון, הסכימה גם הסניגורית כי על פי מידת הראיות הנדרשת בשלב זה של ההליך, אין לומר כי אין כנגד העורר ראיות לכאורה, שכן די בגירסתה של המתלוננת אם תעמוד במבחן החקירה הנגדית, כדי להביא להרשעתו של העורר. לכך יש להוסיף את התמיכה שראתה השופטת קמא בהופעתה של המתלוננת בבית חברתה, מיד לאחר הארוע, כשהיא נסערת, מכנסיה מלוכלכים וכפתור מכנסיה פתוח. מיד לאחר מכן, הגיעה המתלוננת לתחנת המשטרה וסיפרה את סיפורה הקשה. בעת הדיון שלפני הוגשה לראשונה גם חוות דעת של המחלקה לזיהוי פלילי, לפיה נמצאו בבדיקה מיקרוסקופית תאי זרע בפי הטבעת. לפיכך, ניתן לקבוע כי בתיק ראיות לכאורה מספיקות על פי המבחנים שקבע בית משפט זה, ביחס לשלב המעצר.

3.עיקר טיעוניה כיוונה הסניגורית לכך שאין נשקפת סכנה משחרורו של העורר בתנאי חלופה, שכן מדובר באדם מבוגר, בן 28 שאין בעברו הרשעות פליליות. עוד טענה, כי בשלב שלאחר תום החקירה ולפני החלטת המעצר עד תום ההליכים, היה העורר משוחרר במשך 10 ימים ולא עשה כל נסיון להשפיע על המתלוננת בקשר לעדותה בפרשה.

נראית לי החלטתה של השופטת קמא כי בעניינו של העורר קמה עילת מעצר בשל חזקת המסוכנות שנקבעה בהוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- (להלן: "חוק המעצרים").

לפי עדותה של המתלוננת, השתמש לכאורה העורר כנגדה בכוח ולא שעה לתחנוניה לחדול ממעשיו. לפי תאור המעשים, הפעיל לכאורה העורר אלימות כנגד המתלוננת, מעבר לכך שככלל יש במעשה של אינוס, כשלעצמו, יסוד של אלימות. כבר נזדמן לי להביע דעתי כי:

"אדם שאינו מסוגל לכבוש את יצרו ומתנכל לעוברת אורח אותה ראה לראשונה מטיילת לתומה ונוהג בה בכוח ובהשפלה כפי שמיוחס למשיב, הינו אדם המסוכן לציבור... אינוס כשלעצמו הוא מעשה אלימות המקיים עילת מעצר והוא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר".

(ראו: בש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' גטניו , טרם פורסם).

בעבירה מן הסוג האמור, כאשר ההליכים כולם תלויים בעדות של מתלוננת אשר כבר התנסתה באלימותו של העורר, אף החשש להשפעה על עדותה הוא סיכון טבוע, ומטעם זה על בית המשפט לעשות הכל על מנת לאפשר למתלוננת להעיד נגד העורר ללא חשש מפני לחץ או נסיון הדחה.

הסניגורית ביקשה לתת משקל לעובדה כי העורר היה משוחרר מספר ימים בתנאי מעצר בית מלא ולא יצר קשר עם המתלוננת.

אכן, העובדה כי העורר היה משוחרר מספר ימים עשוייה לשמש שיקול בהחלטה למעצר תום חקירתו כאשר באים לשקול את מעצרו עד תום ההליכים. אולם, זהו רק אחד השיקולים שיש להביאו בחשבון, על רקע סוג העבירה המיוחסת לעורר, נסיבות ביצועה ומיהות העדים האמורים להעיד נגדו.

בנסיבות שלפנינו גובר השיקול של החשש הן לשלומה של המתלוננת והן להבטחת עדותה, על פני המסקנה הנלמדת מכך שהעורר עמד בתנאי השחרור בתקופה שהמתין לבירור הבקשה למעצרו עד תום ההליכים אשר טרם התבררה.

4.אשר על כן, לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לצוות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

אוסיף עוד, כי יש לעשות כל מאמץ לקבוע את שמיעת עדותה של המתלוננת בהקדם. העורר יוכל לפנות בבקשה לעיון מחדש בהחלטת המעצר לאחר תום עדותה של המתלוננת.