רע"א 4741/99 מדינת ישראל נ. אריה שלי

לפניי בקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל ביום 23.7.99, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-.

1.ביום 9.8.98 הוגש כנגד המשיב כתב אישום בת.פ. 935/98 לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, המייחס לו ביצוע מעשה סדום, עבירה לפי סעיפים 347(ב) + 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 4.8.98, בשעות הלילה, הסיע המשיב את המתלוננת על גבי אופנוע לפארק אשכול, שם הוא ביצע בה מעשה סדום שלא בהסכמתה החופשית, תוך שימוש בכוח. ביום 6.12.98 הוגש לבית המשפט כתב אישום מתוקן, המייחס למשיב גם ביצוע מעשה מגונה במתלוננת - עבירה לפי סעיפים 348(א) + 345(א)(1) לחוק העונשין.

2.עם הגשת כתב האישום המקורי הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ביום 20.8.98 החליט בית המשפט - מפי השופטת ר' יפה-כ"ץ - להיעתר לבקשה ולהורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט מצא, בהתבסס על עדותה של המתלוננת, המתחזקת באמרותיו של המשיב ובעדותה של חברה שראתה אותה מיד לאחר הארוע, כי קיימות בשלב זה די והותר ראיות לכאורה לביסוס ההאשמות המיוחסות למשיב. בית המשפט קבע כי בשל מהותה של העבירה והאכזריות שכרוכה בביצועה, עומדת כנגד המשיב חזקת מסוכנות. הצעתו לחלופת מעצר של "מעצר בית", בפיקוח בני משפחתו, לא נמצאה הולמת בנסיבות העניין. על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית משפט זה. חברתי, השופטת ד' ביניש, דחתה את הערר, בציינה כי בנסיבות המקרה הנדון, מעצרו של המשיב עד תום ההליכים מוצדק, בין היתר, בשל החשש לשלומה של המתלוננת והצורך להבטחת עדותה (בש"פ 5286/98).

3.בתום עדותה של המתלוננת בפני בית המשפט המחוזי הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר במעצרו. בבקשתו תקף המשיב את אמינותה של המתלוננת וטען כי מעדותה עולות תמיהות רבות. בית המשפט המחוזי עיין בעדותה של המתלוננת ולא מצא כי נתערערה התשתית העובדתית לכאורה כנגד המשיב. לאור דברים אלה, נדחתה הבקשה לעיון חוזר.

4.ביום 6.5.99 האריך בית משפט זה, מפי חברתי השופטת ד' דורנר, את מעצרו של המשיב ב75- ימים. בהחלטתו לקח בית המשפט בחשבון את העובדה כי חל עיכוב ממושך בניהול המשפט בשל חילופי סנגורים של המשיב - טעמים שאינם תלויים בבית המשפט או ברשויות התביעה.

5.מתברר, כי גם לאחר הארכת המעצר היו עיכובים ודחיות בניהול המשפט, מרביתם מטעמים הנעוצים בסנגוריו של המשיב. אפרט בקצרה את מהלך הדיונים: ביום 18.4.99 הסתיימה פרשת התביעה וביום 6.5.99 החלה פרשת ההגנה. ביום זה העיד המשיב בחקירה ראשית. דיון שהיה קבוע ליום 19.5.99 התבטל עקב טעות של מזכירות בית המשפט, אשר לא דאגה לזימון המשיב לדיון. בחודשים מאי-יולי התקיימו ארבע ישיבות נוספות, בהן נשמעו עדי הגנה. ישיבות אלה לא נוצלו במלואן על-ידי הסנגוריה. ישיבות אחרות נדחו מטעמים שונים: האחת בגלל מחלתו של אחד משופטים ההרכב, שתי ישיבות נדחו לבקשת סנגורו של המשיב וישיבה אחת נדחתה בשל אי התייצבות עדי ההגנה. ביום 7.7.99 התייצב סנגור חדש בשם המשיב, אשר בקש דחייה של הדיונים על מנת לקבל חוות דעת מדעית. המשך הדיון נקבע ליום 14.7.99 לסיום פרשת ההגנה, ככל האפשר. דיון זה נדחה לבקשת הסנגור. בנוסף נקבעו שני ימי דיונים לחודש ספטמבר 1999. לסיום פרשת ההגנה נותרו עדויותיהם של שלושה עדים מומחים, עדויות אשר צפויות להיגבות בישיבה ביום 1.9.99.

6.בדיון בבקשה להארכת מעצר נוספת בתשעים יום טענה בפניי באת-כוח המדינה כי התמשכות ההליכים בתיק זה נגרמה בשל הסנגוריה. כן נטען כי גם כיום המשיב מסוכן לציבור, חלוף הזמן לא הקהה את מסוכנותו.

7.מנגד, ב"כ המשיב התנגד לבקשה. הוא טען כי בחלוף כשנה ממעצר המשיב, אינטרס החירות של הנאשם גובר. לטענתו, המשיב אינו מסוכן לציבור, אין לו עבר פלילי, עומדת לו חזקת החפות ולפיכך אין להמשיך ולהחזיקו במעצר. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר ברור, לטענתו, כי המשפט לא יסתיים במהלך תקופת ההארכה הנוכחית. הסנגור ציין כי פרשת התביעה התנהלה כתשעה חודשים וכי עיכובים רבים נגרמו בשל רשויות התביעה ובית המשפט. כך, למשל, בפברואר 1999 התובע אמר שהוא זקוק לישיבה אחת בלבד, בעוד שבפועל פרשת התביעה התמשכה על פני ארבע ישיבות נוספות. הסנגוריה, מצידה, עושה לטענתו את מלאכתה וחלק מהעיכובים נגרמו בשל קשיים בהם נתקלה ההגנה בהשגת חוות-דעת מומחים.

8.לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים, השתכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשת המדינה. לא מצאתי בסיס לטענה כי המשיב אינו מסוכן עוד לציבור, שכן העבירות החמורות המיוחסות לו ונסיבות התרחשותן מקימות חזקת מסוכנות, אשר לא הופרכה על-ידי המשיב. יש לזכור כי התארכות המשפט נגרמה, בעיקרה, מאילוצים של הסנגוריה. על כך אין כמובן לבוא אל המשיב בטרוניה כלשהי, אך בשקילת הארכת המעצר, בה יש לאזן את האינטרסים המנוגדים, יש משקל גם לסיבת ההארכה בעמדה מול מסוכנות המשיב. כפי שצוין לעיל, ביום 1.9.99 צפויה להסתיים פרשת ההוכחות ולפיכך יש סיכוי טוב שהמשפט יסתיים במהלך תשעים הימים הקרובים.

בשל הנימוקים הנזכרים, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, החל ביום 23.7.99, או עד למתן פסק-דין בת.פ. 935/98 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.