בש"פ 3289/10פלוני נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לנוער (כב' סגן הנשיא, השופט ב' אזולאי ) אשר דחה את בקשת העורר לעיון חוזר בתנאי שחרורו.

1.

נגד העורר, יליד 1993, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות המנויות בסעיף 345(ב)(1), וזה האחרון בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ושל אינוס לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(1) לחוק זה. לפי עובדות כתב האישום, בתחילת שנת הלימודים 2008, אחז העורר בפלונית, ילידת שנת 1995 (להלן: המתלוננת ) בכוח בין כתלי בית הספר, משך בשערה, איים עליה כי ישרוף אותו תוך שהוא מצית מצת, ואז, הוציא את איבר מינו, משך אליו את ראשה, והחדיר את איבר מינו לפיה ללא הסכמתה וביודעו את גילה. לאחר מכן, איים העורר על המתלוננת כי אם תספר על שארע "זאת תהיה רק ההתחלה". במועד נוסף, במהלך חג סוכות 2008, פגש העורר את המתלוננת והזמין אותה לביתו, שם קילל אותה, צעק עליה, דחף אותה, הצמיד אותה אל הקיר, החזיק את ידה, סטר בפניה פעמיים והכה באגרופו בבטנה. לאחר מכן, הפיל העורר את המתלוננת על הרצפה, שכב עליה, התיישב על ירכיה, אמר לה "את לא יודעת למה הכנסת את עצמך", הפשיל את מכנסיה ותחתוניה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. המתלוננת התנגדה למעשי העורר, היא דחפה אותו ומשכה בשערותיו והצליחה לדחפו הצידה, אך הוא שב וניסה לשכב עליה, בעוד היא דוחפת אותו ובועטת בו. בהמשך, נגע העורר בחזה של המתלוננת. במועד נוסף לאחר חג הסוכות, משך העורר את המתלוננת לשירותי הבנים בבית הספר שבו למדו השניים ונגע במותניה ובישבנה, כל זאת ללא הסכמתה.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. נוכח בקשת בא כוח העורר לאפשר לה לעיין בחומר הראיות באופן ממצה, ובקשתה כי עד לדיון בבקשה ישוחרר העורר למעצר בית, ועל רקע קביעת בית המשפט כי נגד העורר קיים "ניצוץ של ראיה להוכחת האישום ברמה שמאפשרת את מעצרו", אך כי יש גם ליתן משקל להיותו קטין ולסבל שייגרם לו, הורה בית המשפט על שחרורו של העורר למעצר בית מלא בבית דודתו באור יהודה, בפיקוח מתמיד של אחיו, תוך מתן ערבויות שונות. בהסכמת הצדדים, הוספו לשחרורו למעצר בית תנאים שונים, ובכלל זה כי לא ייצור קשר עם המתלוננת; כי לא ישתמש במסרונים ( SMS ) בשום מכשיר תקשורת; כי לא ידבר באמצעות מחשב בכל דרך; כי לא יעשה שימוש בדואל; כי לא ידבר עם איש מחבריו ללימודים זולת אחיו; וכי יוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. בדיון שהתקיים בחלוף כשבועיים בבקשה לגופה הסכים בא כוח המדינה כי העורר יישאר במעצר בית בתנאים שנקבעו, אך עתר כי יוספו להם התנאים כי הוא לא ייכנס לעיר אשדוד, שבה מתגוררת המתלוננת, וכי הוא לא ישוחרר לחלופת מעצר כלשהי בעיר אשדוד. בית המשפט נעתר לבקשה והורה, נוכח הסכמת הצדדים בעניין, כי יתאפשר למשיב לצאת להתאווררות בתחום אור יהודה במשך שעתיים מדי יום, בליווי של אחד הערבים; כי יתאפשר לו לבקר אצל הפסיכיאטר בעיר אשדוד במועדים נקובים בליווי אחד הערבים; וכי הוא יוכל לצאת לפגישות עם שירות המבחן על-פי הזמנה מראש, בליווי של אחד הערבים.

3.

בחלוף כחצי שנה, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לשינוי תנאי שחרורו בערובה שבגדרה עתר הוא לחזור להתגורר בביתו, ולחלופין להתגורר בבית דודו באשדוד, השוכן בשכונה מרוחקת מזו שבה גרה המתלוננת. כן עתר המבקש כי יותר לו לצאת בשעות היום מהבית ללא הגבלה. בקשת העורר נסמכה בעיקר על חוות דעת של פסיכיאטר שהוצגה על-ידו, שלפיה ניתוקו מסביבתו הטבעית מסבה לו נזקים, ויש צורך בהחזרתו לסביבה זו לצורך שיקומו. לאחר שעיין בתסקירי שירות המבחן שראו שלא להמליץ באותו שלב על חזרתו של העורר לאשדוד, דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו, בין היתר, כי לא מוצו האפשרויות הקיימות לשילוב העורר במסגרת לימודית ושיקומית באור יהודה.

4.

מקץ חודשים מספר, ומשנמצאה לעורר מסגרת חינוכית בישיבה תיכונית באור יהודה, הורה בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת מ' ברנט), לבקשת העורר ובהסכמת המדינה, בין היתר, כי העורר יחל את לימודיו במסגרת זו; כי אימו או דודתו (ואם הן לא יכולות - אחיו), ילוו אותו עד לכניסתו לבית הספר, יקחוהו משם בתום יום הלימודים וישיבו אותו לבית הדודה; כי בשעות שהותו בלימודים יפקחו עליו מנהל הישיבה, סגן המנהל ויועץ בית הספר; וכי שאר התנאים שנקבעו בהחלטה הקודמת יעמדו בעינם. שבועיים נוספים עברו, והמדינה עתרה לקיום דיון בעניינו של העורר בהתאם לסעיף 10יד(ב) לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. לפי סעיף זה במקרה שבו "הורה בית משפט על שחרור קטין בערובה בתנאי כאמור בסעיף 48(א)(9) לחוק המעצרים לפרק זמן מצטבר העולה על 16 שעות ביום, יורה על קיום דיון בעניינו של הקטין אחת לשלושה חודשים במהלך תקופת תוקפו של התנאי האמור". בתום הדיון, קבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ט' חיימוביץ' ) כי העורר יוכל לצאת את הבית בליווי אחד הערבים לאורך כל שעות היום בתחומי אור יהודה וכי יוכל להשתתף בחוג ג'ודו בימים נקובים ולצאת לכל פעילות בית ספרית וגם לפעילות מחוץ לבית הספר בפיקוח המפקחים מטעם בית הספר. עוד קבע בית המשפט, בהסכמת הצדדים, כי העורר יוכל לגלוש באינטרנט, ובלבד שיימנע מכניסה לאתרי צ'טים ולאתרים נוספים שהוזכרו. ביום 15/4/10 הגיש העורר בקשה נוספת להקלה בתנאי שחרורו, שבה עתר לבטל את הדרישה לליוויו לבית הספר. כן ביקש העורר כי יותר לו לשהות בסופי שבוע ובחגים בתחומי העיר אשדוד, וכי יורשה להסתובב ברחבי העיר בליווי ובפיקוח צמוד. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע דחה, כאמור, את הבקשה בעמדו על חומרת העבירות שבהן מואשם העורר, המצביעות – לפי קביעתו – על מסוכנותו; ובציינו כי יש בהקלה בתנאי השחרור כדי להטיל אימה על המתלוננת, "שצריכה לחיות בחשש מתמיד מפני אפשרות שיפגע בה פעם נוספת".

להחלטה זו מופנה הערר שלפניי.

5.

בבקשתו, טוען העורר כי בית המשפט שגה כשקבע כי יש בהקלה בתנאי שחרורו כדי להטיל אימה על המתלוננת. לדידו, בית המשפט לא נתן דעתו לעובדה

שהמתלוננת גרה ולומדת באשדוד, בעוד הוא גר ולומד באור יהודה וכי לא קיים כל סיכוי שהמתלוננת תשהה באור יהודה בזמן היציאה לבית הספר ובזמן החזרה ממנו, או שהוא ישהה בזמנים אלה באשדוד. לדבריו, הקושי הכרוך בהסדר הקיים מתחדד נוכח העובדה שאמו של העורר נאלצת, על רקע תנאיו, לנסוע בכל יום השכם בבוקר לאור יהודה על מנת ללוותו לבית הספר. לטענתו, משפטו צפוי להימשך עוד זמן ממושך, וגם בכך יש כדי להצדיק את ההקלה בתנאי שחרורו.

6.

המדינה טוענת מנגד כי העורר מו אשם במעשים שמעידים על מסוכנות רבה, וכי לאחר שהוסרו מעליו מגבלות רבות, הסרת תנאים נוספים כמבוקש בבקשה תפגע בהגנה על שלום המתלוננת ועל שלום הציבור בכללותו. בהתייחס לטענות הנוגעות לשאלת הצורך בליווי העורר לבית הספר באור יהודה על-ידי אמו, טוענת המדינה כי ליווי זה נדרש לשם הגנה על שלום הציבור, ונוכח חומרת העבירות המיוחסות לו, בעוד שהמגבלות על כניסתו לעיר אשדוד נחוצות לשם הגנה על המתלוננת. בצד האמור, עומדת המדינה על תסקיר שירות המבחן שלא ראה להמליץ על חזרתו של העורר לאשדוד, ועל מצבה הנפשי של המתלוננת, אשר אמה העידה על הפחד שהיא חשה מפניו של העורר.

7.

לאחר שבחנתי את נימוקי הערר ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. העבירות המיוחסות לעורר נושאות עימן מידה רבה של חומרה ומעידות על מסוכנות ניכרת. בשלוש הזדמנויות שונות הפעיל העורר – על-פי המיוחס לו – כוח פיסי על נערה צעירה ממנו, וחלשה ממנו מן הבחינה הפיסית, תוך שהוא נותן דרור ליצריו המיניים ועושה בה כבשלו. במקביל, איים העורר על המתלוננת לבל תתלונן והוסיף ממד קונקרטי לאיומו כשהדליק מצת לנגד עיניה ואיים כי ישרוף את שערה. על רקע גילו הצעיר של העורר, הוחלט לשחררו לחלופת מעצר מרוחקת ממקום מגוריה ולימודיה של המתלוננת. עיקרון מנחה זה הוסיף לעמוד גם בהחלטות העוקבות, שבהן הוקלו תנאי חלופת המעצר של העורר, והתאפשר לו לצאת את ביתו ללימודים ולצרכים נוספים. אינני סבור כי בעת הנוכחית קיימת הצדקה לחרוג מעיקרון זה ולאפשר לעורר לשהות בעיר אשדוד בסופי השבוע, בקרבה יחסית למקום מגוריה של המתלוננת, נוכח חששה כי יפגע בה, חרדתה מפניו ומצבה הנפשי הקשה שעליהם העידה אימה (ראו פרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 7.9.09, עמ' 306-305; ראו גם, בשינויים המחויבים: בש"פ 7497/03 גואטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.8.03); בש"פ 4049/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.6.09)). גם שירות המבחן ראה להמליץ בשעתו כי העורר לא ישוב בעת הנוכחית לאשדוד. הלכה היא רק במקרים יוצאי דופן בהתקיים טעמים נכבדים לכך, יסטה בית המשפט מהמלצה שלילית שניתנה מטעם שירות המבחן. (ראו בש"פ 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל , סעיף 22 (לא פורסם, 2.5.10)). לא מצאתי כי המקרה הנוכחי נכנס לגדרם של מקרים מעין אלה.

8.

לצד זה, אינני סבור כי יש מקום לחרוג מעיקרון מנחה שהוסיף לעמוד גם לאחר ההקלות השונות שעליהן הוחלט בתנאי חלופת המעצר של העורר, הוא עיקרון הפיקוח. אכן, הגם שההחלטה בדבר שחרורו של נאשם לחלופת מעצר נעוצה במידה רבה באמון שרוחש בית המשפט לנאשם עצמו (ראו למשל בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.09)), זקוק אמון זה לגיבוי נוסף בדמותו של מפקח, אשר נושא באחריות לכך שהנאשם ימלא אחר התנאים שהוטלו עליו ומשמש משום עוד "מחסום" להגנה על הציבור. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בנאשם שהינו קטין, שאפשר שהוא עודו נזקק לסמכות מדריכה ומכוונת, לבל ישוב ויסטה מן הדרך. המעשים המיוחסים לעורר, מצביעים כי הפיקוח והליווי אינם למותר בעניינו, וכי ההגנה על שלום הציבור בכללותו מחייבת קיומו של גורם משגיח נוסף. לא נעלמו מעיניי הקשיים שעימם נאלצת אימו של העורר להתמודד על מנת ללוותו לבית הספר, ואולם באיזון שבין קשיים אלה לבין האינטרס הציבורי שבפיקוח על העורר, ידו של זה האחרון על העליונה.

הערר נדחה איפוא.