בש"פ 7690/10 עומרי גדליהו נ. מדינת ישראל

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במ"ת 13060-07-10 שניתנו ביום 1.8.2010 על ידי השופטת ד' קרת-מאיר וביום 17.10.2010 על ידי השופט צ' קאפח .

העובדות לפי כתב האישום

1 .

ביום 13.7.2010 הוגש נגד העורר כתב אישום בו יוחסו לו העבירות הבאות: הפרת הוראה חוקית [לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )]; היזק בזדון [לפי סעיף 452 לחוק העונשין]; תקיפת בן משפחה [לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב) לחוק העונשין]; הצתה [לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין]; ותקיפת בן משפחה [לפי סעיף 379 בנסיבות סעיף 382(ב) לחוק העונשין].

במסגרת האישום הראשון בכתב האישום, נטען כי ביום 28.6.2010 ניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן צו האוסר על העורר להיכנס לדירתה של אמו, המתלוננת, להימצא בקרבתה או להטרידה בכל דרך או מקום. נטען כי ביום 5.7.2010 הפר העורר את הצו בכך שהגיע לדירת המתלוננת וביקש ללון בה מאחר שחש שלא בטוב. המתלוננת איפשרה לעורר ללון בדירתה בתנאי שיעזוב בבוקר המחרת וכששבה לדירתה בצהרי היום למחרת הבחינה כי העורר עדין שוהה בה והורתה לו לעזוב. על פי הנטען, בשלב זה החל העורר לקלל את המתלוננת, ניפץ כוס זכוכית, שפך בקבוק שמפו, ניתק את קווי הטלפון והחשמל בדירה וירק לעבר המתלוננת. בסמוך, עזב העורר את הדירה ופנה למחסן הממוקם במרתף הבניין והנמצא בשימוש בני משפחתו, באמצעות ידו ניפץ את חלון הזכוכית של דלת המחסן והצית אותו. כתוצאה מכך, ניזוק רכוש המתלוננת שהיה במחסן.

במסגרת האישום השני שבכתב האישום, נטען כי במהלך חודש פברואר 2010, בעקבות חילופי דברים שהתפתחו בין העורר לבין אחותו הקטינה בדירת המשפחה, על רקע משך הטיול שטיילה האחות עם כלבה, הכה העורר את אחותו באגרופו בפניה וירק עליה.

הבקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים והחלטות בית המשפט המחוזי

2.

בד בבד להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. במסגרת הבקשה טענה המשיבה כי בידיה ראיות לכאורה לביצוע העבירות ועמדה על מסוכנות העורר הנלמדת מהעבירות המיוחסות לו. בנוסף, עמדה המשיבה על כך כי העורר חסר כתובת מגורים קבועה, דבר המקים חשש כי שחרורו יסכל את קיום ההליך המשפטי נגדו.

3.

ביום 1.8.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי קמה עילת מעצר. במסגרת החלטתו זו קבע בית המשפט המחוזי כי המעשים המיוחסים לעורר, אף בהתעלם מעבירת ההצתה אותה הוא מכחיש, מלמדים על המסוכנות הנשקפת ממנו. כן עמד בית המשפט המחוזי בהקשר זה על עברו הפלילי של העורר.

באשר לקיומן של ראיות לכאורה, קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות נסיבתיות סבירות לביצוע עבירת ההצתה על ידי העורר אשר עולות כדי ראיות לכאורה. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי עוצמתן של הראיות בנוגע לעבירת ההצתה נחלשו. בהקשר זה עמד בית המשפט המחוזי על הודעות העורר, הודעות הוריו וכן על ממצאי דוח חקירת השריפה. בית המשפט המחוזי סבר כי אין בהודעות אמו של העורר כדי להקים ראייה לכאורה לעצם ביצוע עבירת ההצתה על ידי העורר, אך כי מסקנות דוח חקירת השריפה מהוות ראיות נסיבתיות סבירות לביצוע עבירת ההצתה על ידי העורר.

בסיומה של החלטה זו, הורה בית המשפט המחוזי על הכנת תסקיר מבחן.

4.

מתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו של העורר, עולה כי העורר מתקשה לשלוט בהתנהגותו ומתקשה ב"נפרדות" ממשפחתו. הערכת שירות המבחן הייתה כי נוכח דפוסי אישיותו של העורר, אופי העבירות והסיכון להמשך התנהגות פורצת גבולות מצידו קיים סיכון בשחרורו וקיים ספק האם ביכולתו של העורר לכבד תנאים מגבילים שייקבעו לגביו.

בנוסף, עמד קצין שירות המבחן על הקשר החיובי שנוצר בין העורר לבין ראש הישיבה התורנית בה ביקש לשהות בחלופת מעצר ובין העורר לאחד התלמידים בישיבה התורנית אשר הוצעו כמפקחים, אך הערכת שירות המבחן הייתה כי אין בשהותו של העורר בישיבה כדי להפחית את הסיכון הנשקף ממנו, וזאת נוכח ההערכה לגבי מסוכנותו.

5.

בהחלטתו מיום 17.10.2010 עמד בית המשפט המחוזי על העבירות המיוחסות לעורר ועל עיקר ממצאי תסקירי שירות המבחן. בית המשפט המחוזי קבע כי על אף כי במקרים מעין אלו, בו מדובר באירועים על רקע משפחתי, יש להעדיף את האינטרס השיקומי, הרי שבמקרה זו נוכח מסוכנות העורר המתבטאת בעבירות המיוחסות לו ובעברו הפלילי, נוכח העובדה כי את העבירות ביצע במהלך התקופה בה שהה במסגרת תורנית, ונוכח העולה מתסקיר שירות המבחן, יש להורות על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

6.

מכאן הערר שלפניי.

טענות העורר

7.

העורר משיג - באמצעות בא כוחו, עו"ד ירון בן יוסף - הן על קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה, והן על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לשחררו לחלופת מעצר.

העורר אינו מכחיש קיומן של ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לו, למעט באשר לעבירת ההצתה. בהקשר זה עומד העורר על כך כי אין כל ראייה הקושרת אותה לביצוע ההצתה וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקיבל את הערכת חוקר השריפות כראיה נסיבתית מספקת להקמת תשתית ראייתית לכאורה לביצוע עבירת ההצתה על ידו. העורר טוען כי נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי מיום 1.8.2010 לפיה עוצמת הראיות לכאורה לביצוע עבירת ההצתה חלשה ולפיה אמרות אמו של העורר הקושרות אותו כביכול להצתה אינן יכול לתמוך היה מקום להורות על שחרורו.

העורר משיג אף על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה המעשים שלגביהם הסכים כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה מלמדים על מסוכנות המחייבת את השמתו מאחורי סורג ובריח.

8.

באשר להערכת שירות המבחן בנוגע לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר בישיבה התורנית, טוען העורר כי תסקירי שירות המבחן מבוססים רובם ככולם על תסקירים קודמים שערך שירות המבחן ביחס לעורר לפני מספר שנים, וכי התסקירים נערכו לאחר שיחה קצרה איתו יום לפני המועד שנקבע להגשתם. באשר להערכת שירות המבחן את התאמת ראש הישיבה ואחד מן האברכים הלומדים בישיבה לשמש כמפקחים ואת התאמת הישיבה כחלופת מעצר, טוען העורר כי מתסקירי שירות המבחן עולה כי המפקחים המוצעים נמצאו ראויים וכי הישיבה לא נפסלה כחלופה.

9.

באשר למשקל שנתן בית המשפט המחוזי לעברו הפלילי של העורר, ובפרט לעבירת הצתה שביצע, נטען כי המדובר בעבירות שביצע כנער לפני כעשר שנים וכי עבירת הצתה הסתיימה ללא הרשעה. עוד טוען העורר כי היה מקום לתת משקל למורכבות המשפחתית שברקע ביצוע העבירות הנטענות, ולהעדיף את האינטרס השיקומי של העורר ושל משפחתו מאשר השמתו מאחורי סורג ובריח. לבסוף, עומד העורר על המועד הקבוע לישיבת הוכחות ראשונה בתיק - 17.2.2011, וטוען כי יש לתת משקל לעובדה כי מדובר במועד רחוק ביותר.

טענות המשיבה

10.

המשיבה - באמצעות באת כוחה, עו"ד בת-עמי ברוט - טוענת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימות ראיות לכאורה להרשעתו של העורר הינה החלטה מבוססת. בהקשר זה עומדת המשיבה על סמיכות הזמנים של העימות בין העורר לאמו ושל אירוע ההצתה; על הודאתו של העורר כי שבר את חלון דלת המחסן; ועל מסקנות דו"ח חוקר השריפות ותוצאות ניסוי שנערך המלמד כי גורם השריפה נזרק מאותה נקודה בה נופץ חלון דלת המחסן. אציין כי המשיבה, בהגינותה, עמדה על אותן הנקודות עליהן עמד ב"כ העורר, המלמדות על חולשה מסויימת בעוצמת הראיות לכאורה.

11.

באשר למסוכנותו של העורר ולחלופת המעצר שהוצעה, עומדת המשיבה על העולה מתסקירי שירות המבחן ובפרט: על הקושי של העורר לשלוט בכעסיו; על עברו הפלילי; על הקושי של העורר לחיות בנפרד ממשפחתו; ועל העובדה כי את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום ביצע כששהה במסגרת הישיבה שמוצעת עתה כחלופה. המשיבה הוסיפה וציינה כי החלופה המוצעת אינה הדוקה דיה על מנת לאיין את מסוכנות העורר.

דיון והכרעה

12.

לאחר עיון בהודעת הערר על נספחיה ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים במהלך הדיון שהתקיים לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

13.

ראשית, באשר לקיומן של ראיות לכאורה לעבירת ההצתה. כידוע, על בית המשפט לבחון, טרם החלטתו על מעצר נאשם עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, כי קיימות ראיות לכאורה להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בשלב זה בוחן בית המשפט את חומר הראיות הגולמי המצוי בידי התביעה והאם יש בכוחו להצביע על סיכוי סביר להרשעה [ראו: סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996

(להלן: חוק המעצרים ); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2)133 (1996); בש"פ 748/10 איסקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.2.2010), פסקה 7 להחלטתו של השופט י' עמית והאסמכתאות הנזכרות שם]. סבורני כי במקרה שלפנינו יש תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו של העורר. אמנם מדובר בראיות נסיבתיות, אך אין בכך כדי לקבוע כי אין תשתית ראייתית לכאורית [ ראו: בש"פ 7021/08 באסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.8.2008), פסקה 10 להחלטת הנשיאה ד' ביניש והאסמכתאות הנזכרות שם ; בש"פ 8006/09 בוחניק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2009), פסקה 22 להחלטתי ; בש"פ 2639/10 פחימה נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 14.4.2010), פסקה 7 להחלטתי]. במקרה שלפנינו, כפי שציינה באת כוח המשיבה, סמיכות האירועים, העובדה כי העורר הודה כי היה זה הוא שניפץ את חלון דלת המחסן וכן מסקנות חוקר השריפות והניסוי שנערך מקימות תשתית ראייתית לכאורית. אכן, אין מדובר בתשתית ראייתית נקייה מספקות, אך אין בכך כדי לקבוע כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

14.

שנית, באשר למסוכנות העורר. על מסוכנותו של נאשם ניתן ללמוד ממגוון מקורות, ובפרט מהעבירות המיוחסות לנאשם ומטיבן ונסיבות ביצוען; מעברו הפלילי של הנאשם ומהערכת שירות המבחן. באשר למקרה שלפנינו, העובדה כי המעשים המיוחסים לעורר, אשר בחלקם הוא הודה, נעשו על רקע מערכת יחסים משפחתית מורכבת, אין בה כדי להפחית מחומרתם. במובן מסויים, יש בהם כדי ללמד על המסוכנות הנשקפת מן העורר כלפי בני משפחתו על רקע מערכת יחסים זו. בנוסף, יש לתת את הדעת כי המעשים המיוחסים לעורר נעשו תוך הפרת צו הרחקה שהוצא כנגדו (אף אם הדבר נעשה בהסכמת הוריו שהתירו לו ללון בביתם). כמו כן, יש לתת את הדעת כי אין זו המעידה הראשונה של העורר אשר הורשע בעבר בביצוע עבירות שונות לרבות היזק לרכוש, איומים, החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית ושלא לצריכה עצמית, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושימוש בכוח על מנת למנוע מעצר.

לבסוף, לא ניתן להתעלם מהערכת שירות המבחן לפיה נוכח דפוסי אישיותו של העורר וקשייו בהתמדה בטיפול ובהיענות לסמכות ולגבולות, קיים ספק האם יעמוד לאורך זמן בתנאים מגבילים. בהקשר זה אציין כי איני מקבל את טענת העורר לפיה התסקיר מבוסס אך על הערכות קודמות של שירות המבחן. מן התסקיר עולה כי במהלך הפגישה האחרונה שהתקיימה לצורך מתן התסקיר היה זה העורר שתיאר עצמו כאלים וכמי שמתקשה לשלוט בהתנהגותו, וכי על רקע זה, בין היתר, ניתנה הערכת שירות המבחן כי קיים סיכון בשחרורו לחלופת מעצר.

15.

ואולם, אין די בעובדה כי נשקפת מסוכנות מסויימת מן העורר כדי לקבוע כי יש מקום לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כידוע, יש לבחון האם לא ניתן להשיג את תכלית המאסר באמצעי מידתי יותר מאשר מעצרו של נאשם מאחורי סורג ובריח [ראו: סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, וכן ראו למשל בש"פ 4080/90 לוי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 10.6.2009), פסקה 6 להחלטתה של השופטת ע' ארבל ; בש"פ 3094/10 פלוני נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 24.6.2010), פסקה 14 להחלטתו של השופט ע' פוגלמן ]. אכן, דומה כי זוהי הסוגיה המרכזית בערר שלפניי - האם יש בחלופה שהוצעה כדי לאיין את מסוכנות העורר.

לאחר עיון בתסקיר שירות המבחן ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בעניין, סבורני כי החלופה שהוצעה בישיבה בה לומד העורר, תחת פיקוח רב הישיבה וכן אדם נוסף הלומד שם, אינה חלופה הדוקה דיה שיש בה כדי לאיין את מסוכנתו של העורר. דעתי זו מבוססת על מספר טעמים: ראשית, כי המעשים המיוחסים לעורר על פי כתב האישום בוצעו בהיותו במסגרת הישיבה שהוצעה כחלופה, ועל כן בשהייתו שם כשלעצמה אין די כדי לאיין את מסוכנותו. שנית, מתסקיר שירות המבחן עולה אמנם כי המפקחים המוצעים הם אנשים נורמטיביים המהווים דמויות משמעותיות עבור העורר, אך איני משוכנע כי המפקחים, כל אחד בזמן בו הוא שוהה בישיבה, יוכלו לאכוף פיקוח הדוק מספיק על העורר כדי שיהיה בו לאיין את מסוכנותו. אוסיף ואציין כי מן התסקיר לא ברור כיצד ייעשה פיקוח אפקטיבי על העורר במהלך כל שעות היממה, על אף כי המפקחים מסרו כי הם יוכלו לפקח על העורר במהלך כל שעות היממה. בהקשר זה נתתי דעתי, בין היתר, להצהרת רב הישיבה לפיה הוא שוהה בין השעות 09:00 ל-14:00 בישיבה.

אוסיף כי סבורני כי באסמכתאות אליהן הפנה ב"כ העורר במהלך הדיון שהתקיים לפניי, אין כדי לשנות ממסקנתי זו. לא ניתן להסיק מן המקרים שהובאו על ידו למקרה שלפניי, בין אם מחמת טיב החלופה שהוצעה ובין בשל עברו הפלילי של העורר.

16.

אדגיש כי אין באמור לעיל כדי לפסול קיומה של חלופת מעצר אחרת אשר יהיה בה כדי לאיין את מסוכנות העורר או כי באמצעות הידוקה של החלופה שהוצעה ניתן יהיה לאיין את מסוכנות העורר (בין היתר, באמצעות איזוק אלקטרוני, תנאי לו הסכים ב"כ העורר במהלך הדיון שהתקיים לפניי), אך החלופה, כפי שהיא הוצגה לפני שירות המבחן ולפני בית המשפט המחוזי אינה מספיקה.

למותר לציין כי ככל שיהיה בידי העורר להציע חלופת מעצר אחרת או לשפר את חלופת המעצר שהוצעה יוכל הוא לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט המחוזי, אשר חזקה עליו כי ישקול את אפשרות שחרורו של העורר לחלופה כזו.

17.

סוף דבר: הערר נדחה.